Jodie Minear
- פותח/ת השרשור black356
- פורסם בתאריך
נק' מוניטין:
6,632
holly shit היא נראת מ-ד-ה-י-ם.
מאור אתה מוכן להסביר את הבדלים בין Figure ל-Fitness.
מאור אתה מוכן להסביר את הבדלים בין Figure ל-Fitness.
- פותח/ת השרשור
- #5
פתחת קן צרעות, מישל, חחחח.
קצת רקע לא-אקדמי על העניין. תחום פיתוח הגוף החל כענף של מופעי "האיש/ה החזק/ה בעולם". בשנת 1886 החל Friederich Wilhelm Müller (המוכר כ- Eugen Sandow) להופיע בקרקס באחד המופעים הללו. הפרוסי (גרמני, ע"פ הגיאורגפיה של ימינו) בן התשע עשרה התעניין בפיסול היווני-רומי וראה בפיגורות הללו מודל לחיקוי. מכאן והלאה החלה העגלה הזו להתגלגל, והחלו תחרויות פיתוח גוף בתחילת המאה העשרים.
הרוב שוכחים שהחל מסנדו (בערך) החלו אותם אנשי קרקס (גברים ונשים כאחד) לשים דגש על מראה הגוף ולא רק על החוזק. במלים אחרות, הם החלו לפתח את גופם. היה נהוג שהאיש החזק נראה יותר כמו בלוק.
נחזור לעניין. בעוד פיתוח הגוף לגברים היה מפותח יותר (בכל מובן), אצל הנשים הספורט החל כנישה נידחת החל בשנות הששים של המאה הקודמת. היו נשים חזקות ושריריות גם לפני, אך לא כמתחרות, אלא כאטרקציות.
בתחרות הראשונה של פיתוח הגוף היתה פשוט תחרות יופי: נשים שריריות וחטובות פשוט עמדו על הבמה, לבושות בגדי ים ונועלות נעלי עקב. התחרות הראשונה ששמה דגש על שריריות המתחרות נערכה ב-1978.
עד שנות השמונים הנשים השריריות היו חידוש, אבל מקובל. כמה מהן אף הצטלמו לפלייבוי. יוצאת הדופן היחידה היתה בברלי פרנסיס, מרימת משקולות שעברה לפיתוח הגוף, והציגה פיגורה מרשימה גם במונחים של ימינו.
בשנות התשעים חלה עלייה במסת השריר של המתחרות, והן פשוט נעשו שריריות יותר. אגב, זה קרה גם אצל הגברים, אבל באינטנסיביות יתרה. שתי המובילות של העשור הזה (שבו גם גווע פיתוח הגוף לנשים בארץ), לינדה מוריי וקים צ'יזבסקי, נחשבו למודל לחיקוי עבור נשים בכל העולם.
בעוד שאצל הגברים עלייה במסה נחשבה מבורכת ומועדפת בעיני הגופים המנהלים והקהל, אפילו יותר מפרופורציה בתחרויות מסויימות. אצל הנשים החל ה נסיגה בכל הנוגע להעדפות הקהל והגופים המנהלים. ב-1992 המציא ג'ו ווידר כללים להגדרת הנשיות של המתחרות, עקב הגודל והשריריות של מורי ופרנסיס בתחרות של 1991. מכאן והלאה העגלה הזו ממשיכה על דרך מלאת מהמורות.
תחרות הפיטנס נוצרה כמעין חזרה למקורות של פיתוח הגוף. בדומה לתחרות פיתוח גוף, המתחרות נדרשות לעמוד מול השופטים לבושות ביקיני, כשהן מבצעות רבע סיבוב בכיוון השעון, כשהשרירים "רגועים". אין להציג שרירים בפוזות מיוחדות לכך. בסיבוב הבא כל אחת נדרשת לבצע רוטינה מסויימת. כאן חל השוני הגדול.
בעוד שמפתחות גוף נדרשות להציג שרירים גדולים וחטובים, מתחרות פיטנס נדרשות להציג כח, גמישות, זריזות ואתלטיות. אני משער שכאן כבר הבנתם שמסת שריר גדולה לא משחקת כאן תפקיד. מתחרות פיטנס תהיינה שריריות, חטובות, רזות, אבל לא גדולות. זאת היתה התשובה עבור נשים שחיפשו במה עבור גופן השרירי, אך לא כמפתחות גוף.
עם הזמן, נשים עם רקע בהתעמלות אומנותית ואירוביקה תפסו את ההגמוניה (וזה די מוגבל. אפילו בפיץתוח הגוף שלטו נשים שהיו רקדניות, אצניות, מתעמלות ושחקניות כדורסל). רמת הביצועים בסיבוב הרוטינות עלתה עבור רוב השנים שלא עמדו בקצב. מה שהוסיף לאכזבה מתחום הפיטנס הוא העובדה שהנשים גם נהיו שריריות יותר (מוכר??).
כתשובה לפיטנס, הוקמה אסכולת ה-figure. תחרות זו מורכבת מסיבובים שבהם מציגות המתחרות את גופיהן, בדומה לסיבוב הראשון במתחרויות פיתוח גוף ופיטנס. ההבדל הוא שתחרות figure מורכבת רק מזה. סיבוב אחד מוקדש לבגד ים שלם, השני מוקדש לביקיני.
המתחרות נמדדות על סימטריה וחיטוב.
לדעתי, תחרות figure היא בזבוז זמן מוחלט!!!!!!!! מה הטעם לראות אשה שרירית על הבמה, אם היא רק עומדת ומחייכת? בזבוז כסף!!! בשביל זה אני יכול להסתובב במכון כושר ולא לעשות כלום מלבד לבהות בנשים המתאמנות. זה אפילו יכול להיות יותר מענין, גם אם אינן לובשות בגד ים.
אגב, בתחום דוגמנות הפיטנס מעדיפים מתחרות מענף זה.
נאבב"א, שם כנראה ניסו לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה, המציאה יצור כלאיים. תחרות ה-figure שלה כוללת את סדר הסיבובים של תחרות פיתוח גוף רגילה, עם פוזות מעודנות יותר ומסת שריר פחותה יותר משל מפתחת גוף רגילה. הרוטינה העצמאית של כל מתחרה כוללת קטע ריקוד משולב עם הצגת שרירים וגמישות.
תוספת: בארץ שני הארגונים מיישמים את מה שכתבתי לגבי נאבב"א. אני מניח שמאחר ומדובר בארגוני חובבים, די סולחים להם בארגונים הראשיים.
כל מאמרון זה מביע את חוות דעתי בלבד.
קצת רקע לא-אקדמי על העניין. תחום פיתוח הגוף החל כענף של מופעי "האיש/ה החזק/ה בעולם". בשנת 1886 החל Friederich Wilhelm Müller (המוכר כ- Eugen Sandow) להופיע בקרקס באחד המופעים הללו. הפרוסי (גרמני, ע"פ הגיאורגפיה של ימינו) בן התשע עשרה התעניין בפיסול היווני-רומי וראה בפיגורות הללו מודל לחיקוי. מכאן והלאה החלה העגלה הזו להתגלגל, והחלו תחרויות פיתוח גוף בתחילת המאה העשרים.
הרוב שוכחים שהחל מסנדו (בערך) החלו אותם אנשי קרקס (גברים ונשים כאחד) לשים דגש על מראה הגוף ולא רק על החוזק. במלים אחרות, הם החלו לפתח את גופם. היה נהוג שהאיש החזק נראה יותר כמו בלוק.
נחזור לעניין. בעוד פיתוח הגוף לגברים היה מפותח יותר (בכל מובן), אצל הנשים הספורט החל כנישה נידחת החל בשנות הששים של המאה הקודמת. היו נשים חזקות ושריריות גם לפני, אך לא כמתחרות, אלא כאטרקציות.
בתחרות הראשונה של פיתוח הגוף היתה פשוט תחרות יופי: נשים שריריות וחטובות פשוט עמדו על הבמה, לבושות בגדי ים ונועלות נעלי עקב. התחרות הראשונה ששמה דגש על שריריות המתחרות נערכה ב-1978.
עד שנות השמונים הנשים השריריות היו חידוש, אבל מקובל. כמה מהן אף הצטלמו לפלייבוי. יוצאת הדופן היחידה היתה בברלי פרנסיס, מרימת משקולות שעברה לפיתוח הגוף, והציגה פיגורה מרשימה גם במונחים של ימינו.
בשנות התשעים חלה עלייה במסת השריר של המתחרות, והן פשוט נעשו שריריות יותר. אגב, זה קרה גם אצל הגברים, אבל באינטנסיביות יתרה. שתי המובילות של העשור הזה (שבו גם גווע פיתוח הגוף לנשים בארץ), לינדה מוריי וקים צ'יזבסקי, נחשבו למודל לחיקוי עבור נשים בכל העולם.
בעוד שאצל הגברים עלייה במסה נחשבה מבורכת ומועדפת בעיני הגופים המנהלים והקהל, אפילו יותר מפרופורציה בתחרויות מסויימות. אצל הנשים החל ה נסיגה בכל הנוגע להעדפות הקהל והגופים המנהלים. ב-1992 המציא ג'ו ווידר כללים להגדרת הנשיות של המתחרות, עקב הגודל והשריריות של מורי ופרנסיס בתחרות של 1991. מכאן והלאה העגלה הזו ממשיכה על דרך מלאת מהמורות.
תחרות הפיטנס נוצרה כמעין חזרה למקורות של פיתוח הגוף. בדומה לתחרות פיתוח גוף, המתחרות נדרשות לעמוד מול השופטים לבושות ביקיני, כשהן מבצעות רבע סיבוב בכיוון השעון, כשהשרירים "רגועים". אין להציג שרירים בפוזות מיוחדות לכך. בסיבוב הבא כל אחת נדרשת לבצע רוטינה מסויימת. כאן חל השוני הגדול.
בעוד שמפתחות גוף נדרשות להציג שרירים גדולים וחטובים, מתחרות פיטנס נדרשות להציג כח, גמישות, זריזות ואתלטיות. אני משער שכאן כבר הבנתם שמסת שריר גדולה לא משחקת כאן תפקיד. מתחרות פיטנס תהיינה שריריות, חטובות, רזות, אבל לא גדולות. זאת היתה התשובה עבור נשים שחיפשו במה עבור גופן השרירי, אך לא כמפתחות גוף.
עם הזמן, נשים עם רקע בהתעמלות אומנותית ואירוביקה תפסו את ההגמוניה (וזה די מוגבל. אפילו בפיץתוח הגוף שלטו נשים שהיו רקדניות, אצניות, מתעמלות ושחקניות כדורסל). רמת הביצועים בסיבוב הרוטינות עלתה עבור רוב השנים שלא עמדו בקצב. מה שהוסיף לאכזבה מתחום הפיטנס הוא העובדה שהנשים גם נהיו שריריות יותר (מוכר??).
כתשובה לפיטנס, הוקמה אסכולת ה-figure. תחרות זו מורכבת מסיבובים שבהם מציגות המתחרות את גופיהן, בדומה לסיבוב הראשון במתחרויות פיתוח גוף ופיטנס. ההבדל הוא שתחרות figure מורכבת רק מזה. סיבוב אחד מוקדש לבגד ים שלם, השני מוקדש לביקיני.
המתחרות נמדדות על סימטריה וחיטוב.
לדעתי, תחרות figure היא בזבוז זמן מוחלט!!!!!!!! מה הטעם לראות אשה שרירית על הבמה, אם היא רק עומדת ומחייכת? בזבוז כסף!!! בשביל זה אני יכול להסתובב במכון כושר ולא לעשות כלום מלבד לבהות בנשים המתאמנות. זה אפילו יכול להיות יותר מענין, גם אם אינן לובשות בגד ים.
אגב, בתחום דוגמנות הפיטנס מעדיפים מתחרות מענף זה.
נאבב"א, שם כנראה ניסו לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה, המציאה יצור כלאיים. תחרות ה-figure שלה כוללת את סדר הסיבובים של תחרות פיתוח גוף רגילה, עם פוזות מעודנות יותר ומסת שריר פחותה יותר משל מפתחת גוף רגילה. הרוטינה העצמאית של כל מתחרה כוללת קטע ריקוד משולב עם הצגת שרירים וגמישות.
תוספת: בארץ שני הארגונים מיישמים את מה שכתבתי לגבי נאבב"א. אני מניח שמאחר ומדובר בארגוני חובבים, די סולחים להם בארגונים הראשיים.
כל מאמרון זה מביע את חוות דעתי בלבד.
נערך לאחרונה:
- פותח/ת השרשור
- #7
זאת שאלה טובה, ואני אנסה לענות עליה. אני אחזור על דברים שרשמתי קודם, כדי להדגיש את הרעיון שלי.
התשובה הפשטנית היא: תלוי את מי אתה שואל.
אם אתה שואל את מארגני התחרויות, המהפכים שעוברת הגישה של הקהל כלפי הגוף השרירי הנשי גרם לענף פיתוח הגוף להיות לא יציב בכל הנוגע לרווחים. לא רק שהם לא משקיעים בפרסים לנשים, אלאם גם מקיימים את האירועים שלהן בסמיכות לאירוע של הגברים. תחרות פיתוח הגוף "מרת אולימפיה" היה בתחילתו אירוע נלווה לתחרות "מר אולימפיה". לדעתי, גם היום הוא אירוע נלווה, אבל של שאר התחרויות לנשים.
אז, אם מפתחות הגוף לא מכניסות כסף, למה לא להשקיע הנשים שריריות פחות, וקופצניות יותר?
נוצרו תחרויות הפיטנס, נכנס דם חדש לעולם השרירים, נכנס כסף חדש לתזרים המזומנים. הבעיה העחלה שכגם שם התחילו הנשים לפתח מסת שריר רצינית יותר. המתחרות היו שריריות כמו הפתחות הגוף של שנות השמונים. במקביל להתפתחות תחרויות הפיטנס התפתחתה תופעה מחודשת של נדידה. מתחרות פיטנס/ פיתוח גוף התחרו בתחרויות שונות באותו אירוע. בהכרח, זה פגם ברמת החיטובים, רמת הרוטינות, רמת הארגון.
אל תשכח שמדבר באירוע שמקדש את היכולת האירובית של המתחרות. כדי להנתח מתחרה חייבת גם לקפוץ הכי גבוה, לרוץ הכי מהר, ו"לקפל" את גופה בכל מיני צורות. ענפים שקידשו רעיונות אלה היוו בסיס טוב יותר לבניית הגוף המנצח. קלי ריאן, מוניקה ברנט, מרי יוקי , סוזי קארי, עוד נשים לא מעטות, היו בעלות רקע בהתעמלות אומנותית ו/או עידוד. הן שלטו ביד רמה כיפה, וניפו את שאר הבנות חסרות הרקע שאיבדו כל מטויבציה להתחרות.
אין מוטיבציה, אין מתחרות. אין מתחרות, אין קהל. אין קהל, .. נכון, אין כסף (ויש כאן הרבה פסיקים, חח).
אז, מה עושים המארגנים? מארגנים תחרות נוספת. הפעם יש ר גוף נשי שרירי על הבמה, לבוש בגדי ים. כמעט ואין פוזות, כמעט ואין תנועה. רק גוף שרירי וחיוך. (אני הקצנתי, למען האמת. הסיבוב הראשון בו נמדדות המתחרות על פי הופעה במצב של "שרירים רגועים" משותף לכל התחרויות). הפעם המתחרות לא חייבות רקע אתלטי, לא חיבות לקפוץ ולסכן גפיים ועמוד שדרה. רק לעמוד ולחייך.
אם תשאל את הצופים... נו, אני חושב שעניתי גם על האספקט הזה למעלה 😃.
