נק' מוניטין:
58,703
נווה שאננים
18/07/11 | 144 תגובות
אוטונומיה אפריקאית בתל אביב, לילה בתחנה המרכזית הישנה
מתישהו בעתיד הלא רחוק, זה יקרה. אחר צהרים של פורענות בדרום תל אביב. ניידת תעצור לבדיקה שגרתית שלושה סודנים. קצת שתויים. המתח סמיך באוויר. תערובת נפיצה. פתאום מילה מיותרת, על נהר טסטוסטרון זיעה גולשת לעיניים, דקירה.
שוטר על הקרקע מחזיק את הצד, בין אצבעותיו מטפטף הדם. השותף המום, שולף אקדח. כדור אחד. סודני מת על הקרקע. העניינים יצאו מכלל שליטה. הם יגיחו מהבארים הקטנים, יצוצו מכוכי מסעדות, מבתי זונות דלוחים, מחנויות קטנות. מהפבלות של גוש דן, חרטום הקטנה פינת אדיס אבבה. בעיניהם ייאוש ושנאה. אנשים ללא שם, בלי עתיד. אבן תנפץ את שמשת הניידת. אחר כך, בוועדת החקירה, השוטר יספר שלא הייתה לו ברירה. "הם היו עושים בי לינץ'". הם התקרבו. הוא נסוג. ברח על חייו. מפקיר את שותפו הפצוע. כך תתחיל אינתיפאדת הזרים. איך היא תסתיים. רק נשיא המועדון למעלה יודע.
כן, בואו נתחיל בחדשות הרעות וזה מה שיש לי בשבילכם, חדשות רעות. ככל שאני מעמיק במסע לתוך הקרביים, חופר בתוך הקישקע, אני מגלה עד כמה המחלה תפסה. הריבונות רקובה, רימות משתעשעות בבשר המצחין.
בתקשורת מתעסקים בחוק החרם. בדיחה. חצ'קון בגוף אכול סרטן. דרום תל אביב הולכת להתפוצץ לנו בפנים. כמו שאומר לי בלש ותיק "אינתיפאדת זרים היא רק עניין של זמן. חצי שנה עד שנה". הוא לא יחיד, כמעט כל שוטר שאני מדבר איתו, כמובן לא לציטוט, מדבר על זמן שאול. "גם בעוד 20 שנה" אומר הבלש, "אם תביא לכאן את כל משטרת ישראל, יס"ם, ימ"מ, מי שאתה רוצה, לא תשתלט על הפשע פה. תשעים אחוז מהעבירות לא מדווחות ועדיין הסטטיסטיקה אדומה. רק אלוהים והם עצמם יודעם מה הולך כאן. אנשים מגולגלים בתוך שטיחים. אונס קבוצתי. דקירות בלי סוף, קטטות שיכורים, גניבות, שוד, הטרדות מיניות, סחר בסמים, ופרוטקשיין. הסודנים השתלטו על גביית דמי חסות בתחנה".
הבדואים מבריחים את האפריקאים תמורת 15000 דולר לראש. הקשר סבוך. גורמי פשיעה מאורגנים מאחדים כוחות ה עם הכוח העולה בתחנה, הסודנים. גדולים יותר, גבוהים, חזקים, מאורגנים. מטילים את חיתתם על יתר המסתננים.
אבל כמו שאומרת הגמרא, "לא עכברא גנב, חורא גנב" - לא העכבר אשם אלא החור, פרצה קוראת לגנב. אין מה להאשים את המסתננים שמחפשים בכל דרך חיים חדשים, אפילו דרך שעיקרה מחנות ריכוז בסיני, אונס ומכות. מדינת ישראל שלא התעוררה בזמן, שאפשרה לקטסטרופה לצמוח לממדים שכנראה רק התפרצות אלימה תוביל לפתרונה. כן, שוב חוזרים ללנין, כמה שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב.
הלילה כבר ירד על התחנה המרכזית הישנה, משעה עשר ממליץ לי שוטר לא להסתובב עם תיק או נייד ביד. שלט ניאון אדום כבה ונדלק חליפות באיתות לחרמני כל העולם. ניאון אדום בצורת לב. ההבהוב האדום הזכיר לי פעימת לב בגוף צפרדע מנותחת בשיעור מעבדה. סקסי זה לא.
ליל שלישי. במגרש החניה הישן של האוטובוסים, מדדים נרקומנים במצב צבירה של פגרים חיים בין הסוחרים החדשים. זונה צעירה, רזה כשלד, שערה קצוץ, ישראלית נוהמת לעברי "על מה אתה מסתכל? מה בעיה שלך"?
תסכימו איתי, שכשאנשים שואלים אותך 'מה הבעיה שלך' הם לא באמת מתכוונים לעזור לך לפתור את הבעיה. ואם להודות על האמת - גם אם לא העזתי לומר אותה בקול - את הבעיות שהגברת הזו פותרת, אני מעדיף לפתור באמצעים אחרים לגמרי. אבל הלב יצא אליה, אל האומללות שאין לה קץ. הזונות חיות כאן תחת איום מתמיד. מחלות, שוד ואונס. אבל הגוף הנכסף לסם מותיר אותן בגיהינום המנוול. בשנה האחרונה, נטשו הקוקסינלים את מתחם הגדוד העברי מזרחה לשדרות הר ציון. ואם הקוקסינלים נוטשים את הטריטוריה, בודאי האמיצים והאלימים שבין עובדי תעשיית המין, יש כנראה ממה לפחד.
אלי דסה הצלם, אדם שכבר עבד בעזה, בפינוי מאחזים, בהפגנות חרדים, אומר לי בטלפון שהוא מפחד להיכנס לבד. הוא יודע למה. מאוחר יותר כמעט נידקר. אנחנו קובעים בנקודת המשטרה בלוינסקי, מתחם מבוצר.
ברחובות הביוב עולה על גדותיו, הג'ורה גולשת והאוויר הסמיך מלחות מתמלא בריח חרא. הסיבה פרוזאית. עומס על תשתיות. 30 - 40 איש בדירה, 40,000 איש במתחם והאינסטלציה קורסת. תאוות בצע ישראלית בשילוב חלמאות ואימפוטנטיות של הממסד. דירות מושכרות על פי ראש, בין 8000 שח ל15000 שח. הנדל"ן פורח ואחרי המבול. מתחם הנרקומנים והזונות של רחוב פין התחלפו מוכי הגורל. דירות מלאות עד אפס מקום במהגרי עבודה אפריקאים. ישנים על קרטונים, בשיטת המיטה החמה. מאות עסקים לא חוקים, בסטות, בארים מאולתרים, בתי זונות. בלי רישיון עסק, בלי בטיחות וגהות, בלי מס הכנסה. אוטונומיה אפריקאית בתל אביב בעידוד ארגונים לזכויות אדם וממסד חסר אונים. האבסורד חוגג. באותו רחוב יתנו פקחי העירייה דו"ח לבעל עסק ישראלי על העמדת סחורה על המדרכה כשבמדרכה ממול שלושה בארים לא חוקיים. לעיריית תל אביב יש תירוץ, "חייבים לספק להם פרנסה" ומה על החוק? כלב. חולדאי וחבריו מתנאים בפרויקט הספרייה, בבית הספר ביאליק רוגוזין שמנקז תרומות אדירות בזמן שהתושבים המקוריים של הדרום, אנשים קשי יום, דפוקים מני ומני, מזרחיים, אוכלים את הדרעק בכפית
לדני רחום יש מינימרקט על פינת נווה שאנן ורחוב ראש פינה. הוא מייבא מוצרים מהמזרח הרחוק. עד לא מכבר היה המינימרקט פנינה, היום אי מבודד לעובדים הזרים מהמזרח הרחוק. מנגד, במגרש חניה סמוך לבית כנסת ישן של יהודי גרוזיה פועל בית קפה לא חוקי. הבעלים אריתראי. בית הכנסת ננטש. אלי דסה מבקש לצלם, מישהו קם לעברנו. הבל פיו מדיף אלכוהול, עיניו אדומות. הוא מאיים ודורש לראות את התמונות במצלמה. מסביב מתאסף אספסוף קטן. אספסופון. דסה מראה לשיכור את המצלמה. ההוא לא רגוע. מקלל. כל ניואנס מיותר עלול להוביל לדקירה. זה נגמר שבעל הבאר אוסף את השיכור לחיכו.
רחום מספר על קטטה אצלו. לפני כמה חודשים נכנסו אליו שני סודנים שיכורים. קללות גלשו למכות. בשניות התאספו סביב החנות 150 סודנים, אלות ושרשראות אופניים. למזלם של רחום ואחיו, באו לעזרתם הטורקים והערבים מיפו שמחזיקים חנות ירקות. "יצאו גברים" מדגיש רחום. גם איציק שרון משווארמת ראש העיר חווה אירוע דומה. שיכורים סודנים תקפו אותו, הוא החזיר. תוך שניות, נחיל סודנים תקף את החנות ואיים לעשות בו לינץ'. המשטרה עצרה את השיכורים, האחים שרון באו לניידת והפצירו לשחרר את המתפרעים. הם לא זקוקים למלחמות מיותרות הם שליטי המרחב החדשים. האחים שרון הם לא פריירים. כל אחד מצח מיקרוגל ושרירים שלא רואים מיקרובים ממטר. אבל לינץ' סודני? דבר כזה הם עוד לא ראו.
אני מסתובב במתחם עם שלושה דון קישוטים. שלמה מסלוואי, נציג השכונות בעיריית תל אביב, גר בבית דירות בשכונת התקווה. שכונה שסוחרי נדל"ן הפכו למכלאת עובדים זרים. דירות מחולקות לשלוש ויותר, והעירייה עוצמת עין. "אנחנו הולכים לקראת פיצוץ ואסון גדול" הוא מזהיר. גם הוא. "החשש הכי גדול שזה הופך להיות דבר שבשגרה כבר הגענו למספר של 40,000 מסתננים בדרום ת"א והמספר הולך וגדל. הכתובת מרוחה בענק על הקיר, ממשלת ישראל שכחה את האזרחים שלה ודואגת יותר למסתננים. אין לי ספק שבקרוב תקום ועדת חקירה ותמצא את האשמים שמעלו בתפקידם ונתנו לתופעה הזאת להתרחש". מזל אשכנזי שמריצה בפייסבוק קבוצה ובחור חביב בשם קהלני (לא קרוב). הם נלחמים את מלחמת מאסף מול המדינה, מול העירייה, מול ארגוני זכויות אדם עשירים במשאבים, מול תקשורת ומול אג'נדה שהיא שילוב בין אמפתיה סנטימנטלית ואינפנטילית, בורות מקוממת, חתרנות דה לה שמעטה ותקינות פוליטית מסרסת.
עבור קואליציית ארגוני זכויות האדם, העניין הדמוגרפי אינו שייך כלל וכלל. עצם המושג מגונה. מבחינתם, ככל שירבו המהגרים, צביונה של החברה הישראלית ישתנה ורעיון מדינת כל אזרחיה יקודם. ולגבי ההשפעה על תושבי שכונות הדרום? ההשלכות הכלכליות? הפשע המשתולל? למי אכפת? המתנדבים הרי לא שכנים של ארבעים סודנים בדירת שלושה חדרים.
ויש כמובן התבטאויות גזעניות, והם אכן צחנה אפלה, הם פויה, הם נוגדים את רוח היהדות וההומניזם. אבל הבעיה בעינה עומדת. חבל באמת שהמסתננים הם לא שבדים אז אולי היה אפשר לדבר לעניין בלי להתפתל בניסוחים זהירים שיספקו טהרנים צדקניים. אבל מה לעשות, מדובר במהגרים מאפריקה.
אנחנו מגיעים לבית ברחוב לבנדה. בקומת הגג גרה גרושה בת חמישים פלוס עם שתי בנותיה. היא מרוויחה משכורת מינימום בטיפול בקשישים, אביה היה אסיר ציון במצרים. גרים בדמי מפתח. בניין עלוב נטול הדר, טחב בקירות המתקלפים. אין מזגן, אני נוטף זיעה. "אני גדלתי פה, נולדתי פה, אחלה בית יש לי" אומרת האם. "למה שאני אלך? לאן? אני מרוויחה 21 שקל לשעה". כשאני שואל אותה אם ארגוני הסיוע לפליטים עזרו גם לה, עיניה רושפות. "כל ארגוני הסיוע שילכו לעזאזל. בנות פלצניות מרמת אביב ג הם באות לעזור וחוזרות הביתה אנחנו נשארות כאן עם הפחד". היא לוקחת אותי לתצפית. תל אביב של מטה פרוסה לפני, בטווח של כמה מאות מטרים, שישה בארים מאולתרים ושני בתי זונות. הבת הילה מספרת כיצד עמדה בגג וראתה נערה שחורה נלקחת בידי ארבעה לסמטה. ניסיון לאונס קבוצתי. היא התקשרה למשטרה. הניידת הגיעה מהר. האנסים ברחו. הקורבן צווחה בהיסטריה. השוטרים עמדו חסרי אונים מול כאבה עד שאחד מהם לפי טענת הבת, נתן לה בשוקר כדי להרגיע.
"הם מקללים. הם מאיימים. הם שותים עד אור הבוקר ואז מתקוטטים עד שפיכת דם" היא מספרת. "תסתכל על המדרכות, הם תולשים אבני שפה כדי להשליך אחד על השני". היא מדגישה שבמשטרה אומרים לה להתרחק, לא להתעסק, להבליג, יש להם סכינים ודקירה היא אופציה.
ביציאה אומרת לי האם, "דע לך, שזה רק עניין של זמן שאיזה ישראלי ישתגע. יעשה משהו נורא מהייאוש. זה רק עניין של זמן".
בדרך למכונית, אנחנו פוגשים קבוצה של אנשי חיל רפואה בסיור. "בא לי אחד עם צרעת" מספר להם דני רחום. "שחפת יש פה, אתם יודעים? אבל צרעת. בן אדם כולו עטוף בתחבושות, מתפרק כולו". הם לא נראים מופתעים.
צרעת בתל אביב.
http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=eb681a54e5fab943de3637e1d1cb56f4&id=2635
18/07/11 | 144 תגובות
אוטונומיה אפריקאית בתל אביב, לילה בתחנה המרכזית הישנה
מתישהו בעתיד הלא רחוק, זה יקרה. אחר צהרים של פורענות בדרום תל אביב. ניידת תעצור לבדיקה שגרתית שלושה סודנים. קצת שתויים. המתח סמיך באוויר. תערובת נפיצה. פתאום מילה מיותרת, על נהר טסטוסטרון זיעה גולשת לעיניים, דקירה.
שוטר על הקרקע מחזיק את הצד, בין אצבעותיו מטפטף הדם. השותף המום, שולף אקדח. כדור אחד. סודני מת על הקרקע. העניינים יצאו מכלל שליטה. הם יגיחו מהבארים הקטנים, יצוצו מכוכי מסעדות, מבתי זונות דלוחים, מחנויות קטנות. מהפבלות של גוש דן, חרטום הקטנה פינת אדיס אבבה. בעיניהם ייאוש ושנאה. אנשים ללא שם, בלי עתיד. אבן תנפץ את שמשת הניידת. אחר כך, בוועדת החקירה, השוטר יספר שלא הייתה לו ברירה. "הם היו עושים בי לינץ'". הם התקרבו. הוא נסוג. ברח על חייו. מפקיר את שותפו הפצוע. כך תתחיל אינתיפאדת הזרים. איך היא תסתיים. רק נשיא המועדון למעלה יודע.
כן, בואו נתחיל בחדשות הרעות וזה מה שיש לי בשבילכם, חדשות רעות. ככל שאני מעמיק במסע לתוך הקרביים, חופר בתוך הקישקע, אני מגלה עד כמה המחלה תפסה. הריבונות רקובה, רימות משתעשעות בבשר המצחין.
בתקשורת מתעסקים בחוק החרם. בדיחה. חצ'קון בגוף אכול סרטן. דרום תל אביב הולכת להתפוצץ לנו בפנים. כמו שאומר לי בלש ותיק "אינתיפאדת זרים היא רק עניין של זמן. חצי שנה עד שנה". הוא לא יחיד, כמעט כל שוטר שאני מדבר איתו, כמובן לא לציטוט, מדבר על זמן שאול. "גם בעוד 20 שנה" אומר הבלש, "אם תביא לכאן את כל משטרת ישראל, יס"ם, ימ"מ, מי שאתה רוצה, לא תשתלט על הפשע פה. תשעים אחוז מהעבירות לא מדווחות ועדיין הסטטיסטיקה אדומה. רק אלוהים והם עצמם יודעם מה הולך כאן. אנשים מגולגלים בתוך שטיחים. אונס קבוצתי. דקירות בלי סוף, קטטות שיכורים, גניבות, שוד, הטרדות מיניות, סחר בסמים, ופרוטקשיין. הסודנים השתלטו על גביית דמי חסות בתחנה".
הבדואים מבריחים את האפריקאים תמורת 15000 דולר לראש. הקשר סבוך. גורמי פשיעה מאורגנים מאחדים כוחות ה עם הכוח העולה בתחנה, הסודנים. גדולים יותר, גבוהים, חזקים, מאורגנים. מטילים את חיתתם על יתר המסתננים.
אבל כמו שאומרת הגמרא, "לא עכברא גנב, חורא גנב" - לא העכבר אשם אלא החור, פרצה קוראת לגנב. אין מה להאשים את המסתננים שמחפשים בכל דרך חיים חדשים, אפילו דרך שעיקרה מחנות ריכוז בסיני, אונס ומכות. מדינת ישראל שלא התעוררה בזמן, שאפשרה לקטסטרופה לצמוח לממדים שכנראה רק התפרצות אלימה תוביל לפתרונה. כן, שוב חוזרים ללנין, כמה שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב.
הלילה כבר ירד על התחנה המרכזית הישנה, משעה עשר ממליץ לי שוטר לא להסתובב עם תיק או נייד ביד. שלט ניאון אדום כבה ונדלק חליפות באיתות לחרמני כל העולם. ניאון אדום בצורת לב. ההבהוב האדום הזכיר לי פעימת לב בגוף צפרדע מנותחת בשיעור מעבדה. סקסי זה לא.
ליל שלישי. במגרש החניה הישן של האוטובוסים, מדדים נרקומנים במצב צבירה של פגרים חיים בין הסוחרים החדשים. זונה צעירה, רזה כשלד, שערה קצוץ, ישראלית נוהמת לעברי "על מה אתה מסתכל? מה בעיה שלך"?
תסכימו איתי, שכשאנשים שואלים אותך 'מה הבעיה שלך' הם לא באמת מתכוונים לעזור לך לפתור את הבעיה. ואם להודות על האמת - גם אם לא העזתי לומר אותה בקול - את הבעיות שהגברת הזו פותרת, אני מעדיף לפתור באמצעים אחרים לגמרי. אבל הלב יצא אליה, אל האומללות שאין לה קץ. הזונות חיות כאן תחת איום מתמיד. מחלות, שוד ואונס. אבל הגוף הנכסף לסם מותיר אותן בגיהינום המנוול. בשנה האחרונה, נטשו הקוקסינלים את מתחם הגדוד העברי מזרחה לשדרות הר ציון. ואם הקוקסינלים נוטשים את הטריטוריה, בודאי האמיצים והאלימים שבין עובדי תעשיית המין, יש כנראה ממה לפחד.
אלי דסה הצלם, אדם שכבר עבד בעזה, בפינוי מאחזים, בהפגנות חרדים, אומר לי בטלפון שהוא מפחד להיכנס לבד. הוא יודע למה. מאוחר יותר כמעט נידקר. אנחנו קובעים בנקודת המשטרה בלוינסקי, מתחם מבוצר.
ברחובות הביוב עולה על גדותיו, הג'ורה גולשת והאוויר הסמיך מלחות מתמלא בריח חרא. הסיבה פרוזאית. עומס על תשתיות. 30 - 40 איש בדירה, 40,000 איש במתחם והאינסטלציה קורסת. תאוות בצע ישראלית בשילוב חלמאות ואימפוטנטיות של הממסד. דירות מושכרות על פי ראש, בין 8000 שח ל15000 שח. הנדל"ן פורח ואחרי המבול. מתחם הנרקומנים והזונות של רחוב פין התחלפו מוכי הגורל. דירות מלאות עד אפס מקום במהגרי עבודה אפריקאים. ישנים על קרטונים, בשיטת המיטה החמה. מאות עסקים לא חוקים, בסטות, בארים מאולתרים, בתי זונות. בלי רישיון עסק, בלי בטיחות וגהות, בלי מס הכנסה. אוטונומיה אפריקאית בתל אביב בעידוד ארגונים לזכויות אדם וממסד חסר אונים. האבסורד חוגג. באותו רחוב יתנו פקחי העירייה דו"ח לבעל עסק ישראלי על העמדת סחורה על המדרכה כשבמדרכה ממול שלושה בארים לא חוקיים. לעיריית תל אביב יש תירוץ, "חייבים לספק להם פרנסה" ומה על החוק? כלב. חולדאי וחבריו מתנאים בפרויקט הספרייה, בבית הספר ביאליק רוגוזין שמנקז תרומות אדירות בזמן שהתושבים המקוריים של הדרום, אנשים קשי יום, דפוקים מני ומני, מזרחיים, אוכלים את הדרעק בכפית
לדני רחום יש מינימרקט על פינת נווה שאנן ורחוב ראש פינה. הוא מייבא מוצרים מהמזרח הרחוק. עד לא מכבר היה המינימרקט פנינה, היום אי מבודד לעובדים הזרים מהמזרח הרחוק. מנגד, במגרש חניה סמוך לבית כנסת ישן של יהודי גרוזיה פועל בית קפה לא חוקי. הבעלים אריתראי. בית הכנסת ננטש. אלי דסה מבקש לצלם, מישהו קם לעברנו. הבל פיו מדיף אלכוהול, עיניו אדומות. הוא מאיים ודורש לראות את התמונות במצלמה. מסביב מתאסף אספסוף קטן. אספסופון. דסה מראה לשיכור את המצלמה. ההוא לא רגוע. מקלל. כל ניואנס מיותר עלול להוביל לדקירה. זה נגמר שבעל הבאר אוסף את השיכור לחיכו.
רחום מספר על קטטה אצלו. לפני כמה חודשים נכנסו אליו שני סודנים שיכורים. קללות גלשו למכות. בשניות התאספו סביב החנות 150 סודנים, אלות ושרשראות אופניים. למזלם של רחום ואחיו, באו לעזרתם הטורקים והערבים מיפו שמחזיקים חנות ירקות. "יצאו גברים" מדגיש רחום. גם איציק שרון משווארמת ראש העיר חווה אירוע דומה. שיכורים סודנים תקפו אותו, הוא החזיר. תוך שניות, נחיל סודנים תקף את החנות ואיים לעשות בו לינץ'. המשטרה עצרה את השיכורים, האחים שרון באו לניידת והפצירו לשחרר את המתפרעים. הם לא זקוקים למלחמות מיותרות הם שליטי המרחב החדשים. האחים שרון הם לא פריירים. כל אחד מצח מיקרוגל ושרירים שלא רואים מיקרובים ממטר. אבל לינץ' סודני? דבר כזה הם עוד לא ראו.
אני מסתובב במתחם עם שלושה דון קישוטים. שלמה מסלוואי, נציג השכונות בעיריית תל אביב, גר בבית דירות בשכונת התקווה. שכונה שסוחרי נדל"ן הפכו למכלאת עובדים זרים. דירות מחולקות לשלוש ויותר, והעירייה עוצמת עין. "אנחנו הולכים לקראת פיצוץ ואסון גדול" הוא מזהיר. גם הוא. "החשש הכי גדול שזה הופך להיות דבר שבשגרה כבר הגענו למספר של 40,000 מסתננים בדרום ת"א והמספר הולך וגדל. הכתובת מרוחה בענק על הקיר, ממשלת ישראל שכחה את האזרחים שלה ודואגת יותר למסתננים. אין לי ספק שבקרוב תקום ועדת חקירה ותמצא את האשמים שמעלו בתפקידם ונתנו לתופעה הזאת להתרחש". מזל אשכנזי שמריצה בפייסבוק קבוצה ובחור חביב בשם קהלני (לא קרוב). הם נלחמים את מלחמת מאסף מול המדינה, מול העירייה, מול ארגוני זכויות אדם עשירים במשאבים, מול תקשורת ומול אג'נדה שהיא שילוב בין אמפתיה סנטימנטלית ואינפנטילית, בורות מקוממת, חתרנות דה לה שמעטה ותקינות פוליטית מסרסת.
עבור קואליציית ארגוני זכויות האדם, העניין הדמוגרפי אינו שייך כלל וכלל. עצם המושג מגונה. מבחינתם, ככל שירבו המהגרים, צביונה של החברה הישראלית ישתנה ורעיון מדינת כל אזרחיה יקודם. ולגבי ההשפעה על תושבי שכונות הדרום? ההשלכות הכלכליות? הפשע המשתולל? למי אכפת? המתנדבים הרי לא שכנים של ארבעים סודנים בדירת שלושה חדרים.
ויש כמובן התבטאויות גזעניות, והם אכן צחנה אפלה, הם פויה, הם נוגדים את רוח היהדות וההומניזם. אבל הבעיה בעינה עומדת. חבל באמת שהמסתננים הם לא שבדים אז אולי היה אפשר לדבר לעניין בלי להתפתל בניסוחים זהירים שיספקו טהרנים צדקניים. אבל מה לעשות, מדובר במהגרים מאפריקה.
אנחנו מגיעים לבית ברחוב לבנדה. בקומת הגג גרה גרושה בת חמישים פלוס עם שתי בנותיה. היא מרוויחה משכורת מינימום בטיפול בקשישים, אביה היה אסיר ציון במצרים. גרים בדמי מפתח. בניין עלוב נטול הדר, טחב בקירות המתקלפים. אין מזגן, אני נוטף זיעה. "אני גדלתי פה, נולדתי פה, אחלה בית יש לי" אומרת האם. "למה שאני אלך? לאן? אני מרוויחה 21 שקל לשעה". כשאני שואל אותה אם ארגוני הסיוע לפליטים עזרו גם לה, עיניה רושפות. "כל ארגוני הסיוע שילכו לעזאזל. בנות פלצניות מרמת אביב ג הם באות לעזור וחוזרות הביתה אנחנו נשארות כאן עם הפחד". היא לוקחת אותי לתצפית. תל אביב של מטה פרוסה לפני, בטווח של כמה מאות מטרים, שישה בארים מאולתרים ושני בתי זונות. הבת הילה מספרת כיצד עמדה בגג וראתה נערה שחורה נלקחת בידי ארבעה לסמטה. ניסיון לאונס קבוצתי. היא התקשרה למשטרה. הניידת הגיעה מהר. האנסים ברחו. הקורבן צווחה בהיסטריה. השוטרים עמדו חסרי אונים מול כאבה עד שאחד מהם לפי טענת הבת, נתן לה בשוקר כדי להרגיע.
"הם מקללים. הם מאיימים. הם שותים עד אור הבוקר ואז מתקוטטים עד שפיכת דם" היא מספרת. "תסתכל על המדרכות, הם תולשים אבני שפה כדי להשליך אחד על השני". היא מדגישה שבמשטרה אומרים לה להתרחק, לא להתעסק, להבליג, יש להם סכינים ודקירה היא אופציה.
ביציאה אומרת לי האם, "דע לך, שזה רק עניין של זמן שאיזה ישראלי ישתגע. יעשה משהו נורא מהייאוש. זה רק עניין של זמן".
בדרך למכונית, אנחנו פוגשים קבוצה של אנשי חיל רפואה בסיור. "בא לי אחד עם צרעת" מספר להם דני רחום. "שחפת יש פה, אתם יודעים? אבל צרעת. בן אדם כולו עטוף בתחבושות, מתפרק כולו". הם לא נראים מופתעים.
צרעת בתל אביב.
http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=eb681a54e5fab943de3637e1d1cb56f4&id=2635
