http://www.latma.co.il/blog.aspx?bloggerId=11&PostId=5653
על ההבדל בין מוסריות לאובדנות
באחד הסטטוסים שלי בפייסבוק, בעקבות הודעת צה"ל על כך שהוא "מצר על פגיעה בחפים מפשע", זרקתי הערה צינית: "איזה חפים מפשע יש בעזה?” בהמשך גם הבאתי את הפצצת דרזדן על ידי בריטניה כדוגמה למקרה בו הופצצה אוכלוסיה אזרחית, לא בשוגג אלא כמטרה מוצהרת.
על כך העיר אחד מחבריי (איש טוב וחכם ומידידי לאטמה, אגב) שהבעת הצער היתה במקומה. שאמנם אין לנו סיבה להתנצל אך עלינו לשמור על ההבדל המוסרי בינינו לבינם, שדווקא יש בעזה חפים מפשע ולבטח גם כאלה שמצטערים על הרג יהודים, אך חוששים לומר זאת שמא יירצחו. כמו כן הוסיף שהפצצות האזרחים במלחמת העולם השניה אינן דוגמה טובה ואולי אפילו מהפצצת דרזדן אפשר היה להימנע. הוא הצליח לעצבן אותי מספיק כדי לכתוב תשובה ארוכה שלא היתה יכולה להיכנס לפייסבוק, אז הנה היא כאן, מכיוון שמדובר בנושא בעל ענין ציבורי.
מוסר. אחח, המוסר. קודם כל מיותר להטיף היום לבריטים ממרומי תקופתנו ההיפר-הומנית ש"אפשר היה להימנע מהפצצת דרזדן", אחרי שלונדון היתה נתונה יום יום להפצצות על אוכלוסיה אזרחית. אך בעיקר מפתיע לשמוע זאת מיהודי, שבאותה עת עמו עדיין נטבח בשקדנות ייקית על ידי אותם גרמנים עצמם. אין ספק שההפצצה החישה את סיום המלחמה, ואם בזכותה, בעקיפין, ניצלו חייו של יהודי אחד, זה בהחלט היה שווה את כל עשרות אלפי הגרמנים שנהרגו בהפצצה, אלא אם הנחת היסוד היא שהעם הגרמני לא היה אחראי למעשי מנהיגיו, בהם בחר, איתם צעד, להם הריע ועל פי פקודתם עשה פוגרומים עוד לפני המלחמה.
המשוואה היום לא שונה בהרבה, בהבדל שלעזתים אין את האמצעים לעשות מה שעשו הגרמנים, אם כי הם מפצים על כך ביחסי ציבור טובים יותר ומראה עגום המשרה אווירה של עולם שלישי המנוצל על ידי הלבן השמן. יש בהם אותה שנאת יהודים מוצהרת, גזענית וחולנית שמפומפמת מלמעלה על ידי ממשלת רוצחים שנבחרה באורח "דמוקרטי", אותו חינוך לדה-הומניזציה של היהודים, למרות שהנאצים לפחות לא חילקו סוכריות בכל פעם שהרגו יהודי. מה לעזאזל אני חייב לחברה מסוג זה, ואפילו במס שפתיים? איזה צדיק בסדום אני צריך לחפש שם ולמה? (אם מישהו מתכוון לנופף לי עכשיו בחוק גודווין האופנתי, אני מבקש להזכיר שהוא טרם עבר בקריאה ראשונה)
לגבי "ההבדל המוסרי", לי הוא יוצא מכל החורים, והוא מזמן הפסיק לעניין אותי. מלחמה זה לא האקדמיה השוויצרית לנימוסי שולחן, ואפילו לא דו-קרב אצילי בו פוסעים עשרה צעדים ויורים יריה מכובדת. מלחמה זה עימות אלים מאוד, שבו כל צד מנסה להרוג את האחר. לא יפה ולא נחמד, אבל לא אנו בחרנו בדרך זו, מצידנו זה יכול להסתיים עכשיו. אתמול. לפני או אחרי מלחמת ששת הימים, לפני או אחרי מלחמת השחרור. כל מה שהערבים צריכים לעשות זה להודיע "מעכשיו יש שלום" והכל יסתיים. לא ייהרגו ילדים לא שם ולא כאן. אגב, זה כל מה שהם היו צריכים לעשות בכל רגע נתון במאה השנים האחרונות.
הנפיחות המוסרית הזו, שפעם קראנו לה "טוהר הנשק" או במילים אחרות "הקם להורגך, השכם להראות לו שאתה דווקא ממש בסדר", כבר עלתה לנו בעשרים אחוז תושבים ערבים, שהדור הזקוף שלהם (ביטוי שלהם, לא שלי) נוהג מדי פעם לבצע איזה פוגרום קטן בעכו, לרצוח בבעיטות יהודי בחוף תל אביב ולהיות מיוצג בכנסת על ידי מפלגות הדוגלות באופן גלוי ומבוג"צ בחיסול ישראל כמדינה יהודית. המוסריות המזוייפת הזו הובילה אותנו בהדרגה למצב בו למעשה איננו יכולים להגיב או להתגונן בצורה נורמלית מפני אויב, כי בכל פעם עולה רף המוסריות שאנחנו מציבים לעצמנו, ובכל פעם צץ עוד חמור שדורש מוסריות עוד יותר גבוהה. הגענו לכך שאנו מעמידים את עצמנו למשפטי ראווה וחיילינו חוששים לנסוע לחו"ל מחשש שייעצרו. כל מוסרניק עושה תחרות במי-יותר-יפה, מטיף, מצלם ומדווח לספונסרים שלו בחו"ל על כל חייל שהתעטש חזק מדי במחסום (מחסוםםם!) ומכניס אותו לרשימת המבוקשים בעוון פשעי מלחמה. את הרף האבסורדי והאובדני הזה היצבנו אנחנו ושידרנו אותו בגאווה מטופשת לכל העולם.
אבל הנה החדשות המפתיעות: אין בזה שום דבר מוסרי. אין בזה שום דבר טוב ושום דבר טהור. להיפך. זה מעוות לחלוטין, מכוער ואף מרושע. הרי גם מוסר צריך שיהיה בו הגיון, בהנחה שמטרתו למנוע הרג ולא לעודד אותו. כאשר רמתך המוסרית הופכת באופן מוצהר לכלי בידי האויב במטרה לפגוע ולהרוג בך כמה שיותר, כאשר המוסר שלך גורם ישירות לכך שחפים מפשע לא יינצלו אלא ימותו בהמונים, כאשר המוסר שלך עוצר אותך מלהגן על ילדיך, זה לא מוסר, זה רוע וטימטום.
האינתיפאדה השניה היתה נגמרת בהרבה פחות מאלף נרצחים ישראליים ו-5000 הרוגים פלשתינים, ואולי אף נמנעת לחלוטין אילו היינו מוותרים על המוסריות המצויינת שלנו ומגיבים בעוצמה נגד אוכלוסיה אזרחית, מיד אחרי סידרת הפיגועים הראשונה. זה היה חוסך לנו שנים של מוות ואימה, ואגב – חוסך גם דור ישראלי צעיר שגדל במשך שנים על רקע פיגועי תופת והיום שונא ערבים שנאת מוות ואינו מעוניין בשלום איתם.
כל מלחמה עלולה להגיע לרגע בו מסירים את הכפפות ופוגעים באוכלוסיה אזרחית. לרוב זה קורה כאשר צד א' עושה את זה בכוונה וצד ב' מגיב כי אין לו ברירה. במלחמת העולם השניה זה קרה בגדול, במלחמת פוקלנד לא הגיעו לזה, הכל נגמר בצבא מול צבא. בעימות שלנו עם הפלשתינים אנחנו מזמן, אבל ממש מזמן, מעבר לנקודה הזאת, אך אנו עדיין סופגים ואחר כך "מענישים את האחראיים" עלק, כלומר מחפשים נחש בודד שהוא, כביכול, האחראי היחיד. לא הביצה שגידלה אותו – הוא, באופן אישי. האחרים בסדר. המטיף לשחיטת יהודים במסגד הוא בסדר, הוא איש דת. ההמונים שרוקדים "מוות לישראל" הם בסדר. האמא שמגדלת בצרחות את ילדיה להפוך לשאהידים היא בסדר. הו, כמה טהורי נשק אנו. את חוסר התוחלת של הגישה הזאת רואים בשטח כבר עשרות שנים. הבעיה לא רק שלא נפתרת, היא הולכת ומתעצמת, הופכת למוטציה מפלצתית בה כולם כבר שכחו את ההבדל בין טוב לרע, בין תוקפן למתגונן ובין הגיון לבלבול.
המוסר שאנו מתהדרים בו כל הזמן הוא אחיזת עיניים, מוסר של חלון ראווה. מטרתו לא להציל חיים אלא לקבל מחיאות כפיים נרגשות בתוכנית “מוסרי נולד”. אין בו שום סגירה לוגית שתסביר כיצד זה מונע מלחמה או מציל חיים. כמו ההתלקקות העצמית שהתרחצנו בה סביב עיסקת שליט – שיכנענו את עצמנו בכל הרצינות שלשחרר אלף רוצחים תמורת חייל חטוף זה בסדר, זה אצילי, כי "בשבילנו חייל אחד זה הכל" ולעזאזל ההגיון, לעזאזל המאה שיירצחו בגלל זה ולעזאזל החייל החטוף הבא. אנחנו טובים, אנחנו יפים, אנחנו יכולים עכשיו להביט במראה ולומר בהתפעלות "מראה מראה שעל הקיר, מי הכי מוסרי בעיר."
האמריקנים, למשל, בכלל לא מדברים עם חוטפים. כמדיניות. לכן לחוטפים אין מוטיבציה להתעסק עם אמריקנים, כי ברור להם שלא ייצא מזה כלום. כמה פשוט זה כאשר אתה מגלה שאחת ועוד אחת הם שתיים ולא כמה שאתה חש מבחינה מוסרית.
אני מזכיר שהאויב הניצב מולנו הוא עם המצטיין במספר מרשים של ברגים רופפים במוח, ושגם המתונים שבו מסבירים שלא נבון לחסל אותנו מיד, אלא יש לעשות זאת במתינות ובהדרגה. הם מזכירים לי תמיד את החייזר מהסרט "היום השלישי", שהנשיא מנסה לתקשר איתו, והחייזר נוהם בתגובה "תמותו... תמותו!!!”. אין שום חוב מוסרי שאני חייב להם (והרשו לי לוותר על הסיסמה "כן, אבל לעצמנו..."), וגם לא לגורי-המתאבדים שהם מגדלים שם כמו דוברמנים במכלאה. אני בספק רב, בלשון המעטה, אם אכן יש שם מישהו שמצטער על הרוגים בישראל, אך אינו אומר זאת מחשש שיירצח. אגב – גם אם זה נכון, זה אומר הרבה על החברה שאנו עומדים מולה.
להביע צער? בסדר, אם זה טוב ליחסי ציבור, למרות שאני בספק. להרגיש צער? שיילכו לעזאזל, כולם, ללא יוצא מן הכלל, מגדול ועד קטן.
יש שם דיון מעניין בתגובות.
על ההבדל בין מוסריות לאובדנות
באחד הסטטוסים שלי בפייסבוק, בעקבות הודעת צה"ל על כך שהוא "מצר על פגיעה בחפים מפשע", זרקתי הערה צינית: "איזה חפים מפשע יש בעזה?” בהמשך גם הבאתי את הפצצת דרזדן על ידי בריטניה כדוגמה למקרה בו הופצצה אוכלוסיה אזרחית, לא בשוגג אלא כמטרה מוצהרת.
על כך העיר אחד מחבריי (איש טוב וחכם ומידידי לאטמה, אגב) שהבעת הצער היתה במקומה. שאמנם אין לנו סיבה להתנצל אך עלינו לשמור על ההבדל המוסרי בינינו לבינם, שדווקא יש בעזה חפים מפשע ולבטח גם כאלה שמצטערים על הרג יהודים, אך חוששים לומר זאת שמא יירצחו. כמו כן הוסיף שהפצצות האזרחים במלחמת העולם השניה אינן דוגמה טובה ואולי אפילו מהפצצת דרזדן אפשר היה להימנע. הוא הצליח לעצבן אותי מספיק כדי לכתוב תשובה ארוכה שלא היתה יכולה להיכנס לפייסבוק, אז הנה היא כאן, מכיוון שמדובר בנושא בעל ענין ציבורי.
מוסר. אחח, המוסר. קודם כל מיותר להטיף היום לבריטים ממרומי תקופתנו ההיפר-הומנית ש"אפשר היה להימנע מהפצצת דרזדן", אחרי שלונדון היתה נתונה יום יום להפצצות על אוכלוסיה אזרחית. אך בעיקר מפתיע לשמוע זאת מיהודי, שבאותה עת עמו עדיין נטבח בשקדנות ייקית על ידי אותם גרמנים עצמם. אין ספק שההפצצה החישה את סיום המלחמה, ואם בזכותה, בעקיפין, ניצלו חייו של יהודי אחד, זה בהחלט היה שווה את כל עשרות אלפי הגרמנים שנהרגו בהפצצה, אלא אם הנחת היסוד היא שהעם הגרמני לא היה אחראי למעשי מנהיגיו, בהם בחר, איתם צעד, להם הריע ועל פי פקודתם עשה פוגרומים עוד לפני המלחמה.
המשוואה היום לא שונה בהרבה, בהבדל שלעזתים אין את האמצעים לעשות מה שעשו הגרמנים, אם כי הם מפצים על כך ביחסי ציבור טובים יותר ומראה עגום המשרה אווירה של עולם שלישי המנוצל על ידי הלבן השמן. יש בהם אותה שנאת יהודים מוצהרת, גזענית וחולנית שמפומפמת מלמעלה על ידי ממשלת רוצחים שנבחרה באורח "דמוקרטי", אותו חינוך לדה-הומניזציה של היהודים, למרות שהנאצים לפחות לא חילקו סוכריות בכל פעם שהרגו יהודי. מה לעזאזל אני חייב לחברה מסוג זה, ואפילו במס שפתיים? איזה צדיק בסדום אני צריך לחפש שם ולמה? (אם מישהו מתכוון לנופף לי עכשיו בחוק גודווין האופנתי, אני מבקש להזכיר שהוא טרם עבר בקריאה ראשונה)
לגבי "ההבדל המוסרי", לי הוא יוצא מכל החורים, והוא מזמן הפסיק לעניין אותי. מלחמה זה לא האקדמיה השוויצרית לנימוסי שולחן, ואפילו לא דו-קרב אצילי בו פוסעים עשרה צעדים ויורים יריה מכובדת. מלחמה זה עימות אלים מאוד, שבו כל צד מנסה להרוג את האחר. לא יפה ולא נחמד, אבל לא אנו בחרנו בדרך זו, מצידנו זה יכול להסתיים עכשיו. אתמול. לפני או אחרי מלחמת ששת הימים, לפני או אחרי מלחמת השחרור. כל מה שהערבים צריכים לעשות זה להודיע "מעכשיו יש שלום" והכל יסתיים. לא ייהרגו ילדים לא שם ולא כאן. אגב, זה כל מה שהם היו צריכים לעשות בכל רגע נתון במאה השנים האחרונות.
הנפיחות המוסרית הזו, שפעם קראנו לה "טוהר הנשק" או במילים אחרות "הקם להורגך, השכם להראות לו שאתה דווקא ממש בסדר", כבר עלתה לנו בעשרים אחוז תושבים ערבים, שהדור הזקוף שלהם (ביטוי שלהם, לא שלי) נוהג מדי פעם לבצע איזה פוגרום קטן בעכו, לרצוח בבעיטות יהודי בחוף תל אביב ולהיות מיוצג בכנסת על ידי מפלגות הדוגלות באופן גלוי ומבוג"צ בחיסול ישראל כמדינה יהודית. המוסריות המזוייפת הזו הובילה אותנו בהדרגה למצב בו למעשה איננו יכולים להגיב או להתגונן בצורה נורמלית מפני אויב, כי בכל פעם עולה רף המוסריות שאנחנו מציבים לעצמנו, ובכל פעם צץ עוד חמור שדורש מוסריות עוד יותר גבוהה. הגענו לכך שאנו מעמידים את עצמנו למשפטי ראווה וחיילינו חוששים לנסוע לחו"ל מחשש שייעצרו. כל מוסרניק עושה תחרות במי-יותר-יפה, מטיף, מצלם ומדווח לספונסרים שלו בחו"ל על כל חייל שהתעטש חזק מדי במחסום (מחסוםםם!) ומכניס אותו לרשימת המבוקשים בעוון פשעי מלחמה. את הרף האבסורדי והאובדני הזה היצבנו אנחנו ושידרנו אותו בגאווה מטופשת לכל העולם.
אבל הנה החדשות המפתיעות: אין בזה שום דבר מוסרי. אין בזה שום דבר טוב ושום דבר טהור. להיפך. זה מעוות לחלוטין, מכוער ואף מרושע. הרי גם מוסר צריך שיהיה בו הגיון, בהנחה שמטרתו למנוע הרג ולא לעודד אותו. כאשר רמתך המוסרית הופכת באופן מוצהר לכלי בידי האויב במטרה לפגוע ולהרוג בך כמה שיותר, כאשר המוסר שלך גורם ישירות לכך שחפים מפשע לא יינצלו אלא ימותו בהמונים, כאשר המוסר שלך עוצר אותך מלהגן על ילדיך, זה לא מוסר, זה רוע וטימטום.
האינתיפאדה השניה היתה נגמרת בהרבה פחות מאלף נרצחים ישראליים ו-5000 הרוגים פלשתינים, ואולי אף נמנעת לחלוטין אילו היינו מוותרים על המוסריות המצויינת שלנו ומגיבים בעוצמה נגד אוכלוסיה אזרחית, מיד אחרי סידרת הפיגועים הראשונה. זה היה חוסך לנו שנים של מוות ואימה, ואגב – חוסך גם דור ישראלי צעיר שגדל במשך שנים על רקע פיגועי תופת והיום שונא ערבים שנאת מוות ואינו מעוניין בשלום איתם.
כל מלחמה עלולה להגיע לרגע בו מסירים את הכפפות ופוגעים באוכלוסיה אזרחית. לרוב זה קורה כאשר צד א' עושה את זה בכוונה וצד ב' מגיב כי אין לו ברירה. במלחמת העולם השניה זה קרה בגדול, במלחמת פוקלנד לא הגיעו לזה, הכל נגמר בצבא מול צבא. בעימות שלנו עם הפלשתינים אנחנו מזמן, אבל ממש מזמן, מעבר לנקודה הזאת, אך אנו עדיין סופגים ואחר כך "מענישים את האחראיים" עלק, כלומר מחפשים נחש בודד שהוא, כביכול, האחראי היחיד. לא הביצה שגידלה אותו – הוא, באופן אישי. האחרים בסדר. המטיף לשחיטת יהודים במסגד הוא בסדר, הוא איש דת. ההמונים שרוקדים "מוות לישראל" הם בסדר. האמא שמגדלת בצרחות את ילדיה להפוך לשאהידים היא בסדר. הו, כמה טהורי נשק אנו. את חוסר התוחלת של הגישה הזאת רואים בשטח כבר עשרות שנים. הבעיה לא רק שלא נפתרת, היא הולכת ומתעצמת, הופכת למוטציה מפלצתית בה כולם כבר שכחו את ההבדל בין טוב לרע, בין תוקפן למתגונן ובין הגיון לבלבול.
המוסר שאנו מתהדרים בו כל הזמן הוא אחיזת עיניים, מוסר של חלון ראווה. מטרתו לא להציל חיים אלא לקבל מחיאות כפיים נרגשות בתוכנית “מוסרי נולד”. אין בו שום סגירה לוגית שתסביר כיצד זה מונע מלחמה או מציל חיים. כמו ההתלקקות העצמית שהתרחצנו בה סביב עיסקת שליט – שיכנענו את עצמנו בכל הרצינות שלשחרר אלף רוצחים תמורת חייל חטוף זה בסדר, זה אצילי, כי "בשבילנו חייל אחד זה הכל" ולעזאזל ההגיון, לעזאזל המאה שיירצחו בגלל זה ולעזאזל החייל החטוף הבא. אנחנו טובים, אנחנו יפים, אנחנו יכולים עכשיו להביט במראה ולומר בהתפעלות "מראה מראה שעל הקיר, מי הכי מוסרי בעיר."
האמריקנים, למשל, בכלל לא מדברים עם חוטפים. כמדיניות. לכן לחוטפים אין מוטיבציה להתעסק עם אמריקנים, כי ברור להם שלא ייצא מזה כלום. כמה פשוט זה כאשר אתה מגלה שאחת ועוד אחת הם שתיים ולא כמה שאתה חש מבחינה מוסרית.
אני מזכיר שהאויב הניצב מולנו הוא עם המצטיין במספר מרשים של ברגים רופפים במוח, ושגם המתונים שבו מסבירים שלא נבון לחסל אותנו מיד, אלא יש לעשות זאת במתינות ובהדרגה. הם מזכירים לי תמיד את החייזר מהסרט "היום השלישי", שהנשיא מנסה לתקשר איתו, והחייזר נוהם בתגובה "תמותו... תמותו!!!”. אין שום חוב מוסרי שאני חייב להם (והרשו לי לוותר על הסיסמה "כן, אבל לעצמנו..."), וגם לא לגורי-המתאבדים שהם מגדלים שם כמו דוברמנים במכלאה. אני בספק רב, בלשון המעטה, אם אכן יש שם מישהו שמצטער על הרוגים בישראל, אך אינו אומר זאת מחשש שיירצח. אגב – גם אם זה נכון, זה אומר הרבה על החברה שאנו עומדים מולה.
להביע צער? בסדר, אם זה טוב ליחסי ציבור, למרות שאני בספק. להרגיש צער? שיילכו לעזאזל, כולם, ללא יוצא מן הכלל, מגדול ועד קטן.
יש שם דיון מעניין בתגובות.