נק' מוניטין:
185
"אחד עשרה,שתיים עשרה....פוףףף!!!"
נשמע קול חזק של נפילה,אנחה כבדה.
סיבוב במקום,
השפתיים נעות לצלילי מוזיקת המטאל הרועשת-הנשמעת בנגן הMP3.
"מה לילדה יפה כמוך,ולברזלים?"
נאמרת השאלה המוכרת.
ואני,כבר מזמן חדלתי מלענות,להסביר או להתווכח.
מחייכת לי חיוך מנומס,
ושוב-
מניפה את המוט האולימפי בנחישות.
"פוףף"
נשמע הקול המוכר של המתכת הפוגעת בריצפה.
מנגבת את טיפות הזיעה שהצטברו על המצח,
מעיפה מבט חטוף במראה.
מה אני רואה?
נואשות?
אסור,אסור לי להתייאש!
יום אחר יום,
שבוע אחר שבוע.
התמדה.
כמה אפשר?
אך לא,לעולם לא.
אני אישה.
אישה זה עם חזק!
אישה לעולם לא תוותר.
נשים נלחמו המון על זכויותיהן,
כיום נשים עובדות, בוחרות ונבחרות למועצה,מתגייסות לצבא, ואף טסות!
הישגים מרשימים.
הישגים שבאו אלינו בדם וביזע,
הקמנו לנו גזע-גאון,עדין ועקשן.
העולם תמיד ידע להפנות גב-אך רק דגים מתים שוחים עם הזרם.
-תתרכזי!!!
ושוב לחישות...
דיבורים, מבטים...
אני יודעת שחלקם עלי,
זה מחמיא-לפעמים.
רק כי זה מראה על ייחוד.
אני עוד אפתיע אותם,ואותן,אתכם ואתכן...
והכי חשוב-את עצמי.
אני לא מצפה שתבינו,
כי אני בעצמי לא מבינה.
זה זורם בעורקים,זה כבר חלק ממני,
שקעתי עמוק מדי בבוץ הזה בלי לשים לב,נפלתי בפח הזה,
ועכשיו אין דרך חזרה-אין מרוצה ממני.
תמיד רעבה לעוד...
אף פעם לא מסופקת-שואפת ליותר.
כי כך נברא האדם.
יצא לי להבחין כבר,
שפיתוח גוף זה ספורט מאוד אנוכי.
אתה משקיע נטו בעצמך,
ההשקעה שלך אישית ביותר,
איש לא יעשה את העבודה במקומך,
ואף בכסף רב לא תצליח לקנות תוצאות,
ואם לרגע אתה מחליט לרמות-אז אך ורק את עצמך.
זה הדבר הכי אמיתי וטהור שיש.
אני כבר בפנים,אך עדיין בחוץ.
עדיין.
"סליחה?סליחה?"
שמעתי ברקע המוזיקה שבעטה מהאוזניות.
"סיימת עם המכשיר?"
התאפסתי.
לקחתי צעד אחורה והכנתי שייק פרוטאין שני להיום.
עוד אימון עבר,
עוד ארוחה נאכלה,
עוד מאמר נקרא,
עוד שיחה הסתיימה
ועוד לילה הפך במהרה לבוקר.
זה אורח חייך-BUSTED
אך בכל זה...החלק הכי קשה הוא-הסבלנות.
עוד יבוא יום,
ושוב אביט באותה המראה,
ואראה מישהי אחרת,שונה לחלוטין-אך אותה אחת.
אבל עד אז-אני שוב שמה את האוזניות,ומתחילה להזיז את שפתיי למשמע קול המוזיקה המתנגן.
נשמע קול חזק של נפילה,אנחה כבדה.
סיבוב במקום,
השפתיים נעות לצלילי מוזיקת המטאל הרועשת-הנשמעת בנגן הMP3.
"מה לילדה יפה כמוך,ולברזלים?"
נאמרת השאלה המוכרת.
ואני,כבר מזמן חדלתי מלענות,להסביר או להתווכח.
מחייכת לי חיוך מנומס,
ושוב-
מניפה את המוט האולימפי בנחישות.
"פוףף"
נשמע הקול המוכר של המתכת הפוגעת בריצפה.
מנגבת את טיפות הזיעה שהצטברו על המצח,
מעיפה מבט חטוף במראה.
מה אני רואה?
נואשות?
אסור,אסור לי להתייאש!
יום אחר יום,
שבוע אחר שבוע.
התמדה.
כמה אפשר?
אך לא,לעולם לא.
אני אישה.
אישה זה עם חזק!
אישה לעולם לא תוותר.
נשים נלחמו המון על זכויותיהן,
כיום נשים עובדות, בוחרות ונבחרות למועצה,מתגייסות לצבא, ואף טסות!
הישגים מרשימים.
הישגים שבאו אלינו בדם וביזע,
הקמנו לנו גזע-גאון,עדין ועקשן.
העולם תמיד ידע להפנות גב-אך רק דגים מתים שוחים עם הזרם.
-תתרכזי!!!
ושוב לחישות...
דיבורים, מבטים...
אני יודעת שחלקם עלי,
זה מחמיא-לפעמים.
רק כי זה מראה על ייחוד.
אני עוד אפתיע אותם,ואותן,אתכם ואתכן...
והכי חשוב-את עצמי.
אני לא מצפה שתבינו,
כי אני בעצמי לא מבינה.
זה זורם בעורקים,זה כבר חלק ממני,
שקעתי עמוק מדי בבוץ הזה בלי לשים לב,נפלתי בפח הזה,
ועכשיו אין דרך חזרה-אין מרוצה ממני.
תמיד רעבה לעוד...
אף פעם לא מסופקת-שואפת ליותר.
כי כך נברא האדם.
יצא לי להבחין כבר,
שפיתוח גוף זה ספורט מאוד אנוכי.
אתה משקיע נטו בעצמך,
ההשקעה שלך אישית ביותר,
איש לא יעשה את העבודה במקומך,
ואף בכסף רב לא תצליח לקנות תוצאות,
ואם לרגע אתה מחליט לרמות-אז אך ורק את עצמך.
זה הדבר הכי אמיתי וטהור שיש.
אני כבר בפנים,אך עדיין בחוץ.
עדיין.
"סליחה?סליחה?"
שמעתי ברקע המוזיקה שבעטה מהאוזניות.
"סיימת עם המכשיר?"
התאפסתי.
לקחתי צעד אחורה והכנתי שייק פרוטאין שני להיום.
עוד אימון עבר,
עוד ארוחה נאכלה,
עוד מאמר נקרא,
עוד שיחה הסתיימה
ועוד לילה הפך במהרה לבוקר.
זה אורח חייך-BUSTED
אך בכל זה...החלק הכי קשה הוא-הסבלנות.
עוד יבוא יום,
ושוב אביט באותה המראה,
ואראה מישהי אחרת,שונה לחלוטין-אך אותה אחת.
אבל עד אז-אני שוב שמה את האוזניות,ומתחילה להזיז את שפתיי למשמע קול המוזיקה המתנגן.
נערך לאחרונה:
