היום עסקתי בעיתון בנושא המאד פופולארי: למה הספורט הישראלי נוחל מפלות? כלומר למה אנחנו לא טובים בכדורגל, כדורסל ובספורט אולימפי. למרות שאנחנו בסדר בטניס. אני באמת חושב שמיותר לעסוק בעניינים כמו "תרבות ספורט" או "תרבות חלטורה" או "גנטיקה". בכל מרכיב כזה אולי יש שמץ של נכונות, אבל הבעיה בעיסוק בהם שמובלעת בו נקודת מוצא "שאין מה לעשות" כי "כאלו אנחנו". אז אולי אין לנו מבנה גנטי של ג'מייקנים, אבל יש לנו של יוונים. אולי איננו חרוצים כגרמנים אבל איננו פחות חרוצים מהונגרים או רומנים. ונכון שלא הכל מתוכנן לטווח ארוך בישראל – אבל גם בסרביה וקרואטיה לא כל דבר מתוכנן למופת.
צריך לבדוק מעשית את הספורט עצמו.
חיפשתי בעיות יותר פרקטיות ובעקבות שיחה עם איש מקצוע גיליתי עובדה פוקחת עיניים: הזנחה של ענפי בסיס. ענפי בסיס הם אתלטיקה, הרמת משקולות והתעמלות. כי הם בונים תכונות ייסוד שחשובים לכל ענף ספורט: מהירות, ניתור, כוח שרירים וגמישות.
כשהענפים הללו אינם קיימים אז גם הידע שמצטבר בהם איננו קיים. אז על המהירות והכוח והגמישות של הספורטאים המקצוענים עובדים ברמה של "מאמני כושר". אלו לא פעם מעולים – אבל בממוצע הם לא בקצה. ובדרך כלל הם מקבלים לידיהם רק את הספורטאי המקצועני ומשפרים אותו כמה שאפשר. ברמת הנוער הם לרוב לא הכי זמינים.
מעניין יהיה לבדוק כמה ספורטאים מקצוענים בארצות המתקדמות בספורט עברו דרך מערכות האתלטיקה וההתעמלות. אני יודע שבפוטבול אמריקאי אלו המונים. אפשר לדבר המון על הכשרון הטבעי של האפרו-אמריקאים. אבל ההבדל בין שחקן פוטבול שרץ 100 ב-10.2 לעומת כזה של 10.5 יכול להיות תהומי. וזו בדיוק העבודה שעושים מאמני אתלטיקה בגילאים צעירים ולא מאמני פוטבול. ולא רק רסיברים וראנר בקס בפוטבול. ביל ראסל כמו ג'ו מונטנה היו שניהם קופצי גובה טובים.
בכדורגל גרמני, לפחות בעבר, היו שחקנים לא מעטים שעסקו באתלטיקה. אני זוכר את האנס פטר בריגל האיום שהיה אלוף קרב עשרה. וכשאני בגרמניה אני תמיד תוהה לגבי השפעת העובדה שאת מגרש הכדורגל המקומי הממוצע מקיף מסלול אתלטיקה. לכך שמאמן הכדורגל ומאמן האתלטיקה הולכים ביחד לבירה בסוף האימון. ומדברים על הבעיות שלהם עם ילד כזה או אחר. או מחליפים טיפים. או מעבירים ביניהם חניכים.
דוגמא אחת שידועה לי היטב – התעמלות בנות במזרח אירופה. חשבו על זה כך: מכל עשרות אלפי הבנות הרוסיות שעושות התעמלות רק שש ייצגו את רוסיה במשחקים האולימפיים בלונדון. אבל אני מבטיח לכם שכמעט כל משלחת הנשים שלהם נחשפה להתעמלות או אתלטיקה.
כל טניסאית רוסיה שדיברתי איתה (כ-4-5 בווימבלדון לפני שנתיים) אמרה לי שעסקה בהתעמלות. וזה נכון לגבי כל טניסאיות מזרח אירופה. ובטקסט בעיתון השתמשתי בדוגמא של שני הקיצונים הפורטוגזים שישראל עתידה לפגוש – נאני ורונאלדו. בפורטוגל אתלטיקה מפותחת מאד ועוסקים בה בבתי הספר. אני צופה להגנה הישראלית בעיה עם המהירות והניתור שלהם.
בישראל משקיעים כמעט אך ורק במה שמעניין לראות בטלוויזיה. בכדורגל, כדורסל ואפילו טניס יש השקעה פחות או יותר רצינית. יש מתקנים ויש מסגרות להתאמן. בסיס ספורטיבי אמיתי פשוט אין.
http://debuzzer.com/dorfan/12616
של דורפן
כמה שהוא צודק, לקח לי כמה שנים עד שהבנתי מה אני צריך לעשות כדי לשפר את הניתור, ולחשוב שכל מאמני הכדורסל בארץ אומרים לך ללכת לעשות 200 קפיצות בחבל / מדרגות ויגידו לך שזה מה שישפר לך את הניתור. מזל שיש vertical jump bible
צריך לבדוק מעשית את הספורט עצמו.
חיפשתי בעיות יותר פרקטיות ובעקבות שיחה עם איש מקצוע גיליתי עובדה פוקחת עיניים: הזנחה של ענפי בסיס. ענפי בסיס הם אתלטיקה, הרמת משקולות והתעמלות. כי הם בונים תכונות ייסוד שחשובים לכל ענף ספורט: מהירות, ניתור, כוח שרירים וגמישות.
כשהענפים הללו אינם קיימים אז גם הידע שמצטבר בהם איננו קיים. אז על המהירות והכוח והגמישות של הספורטאים המקצוענים עובדים ברמה של "מאמני כושר". אלו לא פעם מעולים – אבל בממוצע הם לא בקצה. ובדרך כלל הם מקבלים לידיהם רק את הספורטאי המקצועני ומשפרים אותו כמה שאפשר. ברמת הנוער הם לרוב לא הכי זמינים.
מעניין יהיה לבדוק כמה ספורטאים מקצוענים בארצות המתקדמות בספורט עברו דרך מערכות האתלטיקה וההתעמלות. אני יודע שבפוטבול אמריקאי אלו המונים. אפשר לדבר המון על הכשרון הטבעי של האפרו-אמריקאים. אבל ההבדל בין שחקן פוטבול שרץ 100 ב-10.2 לעומת כזה של 10.5 יכול להיות תהומי. וזו בדיוק העבודה שעושים מאמני אתלטיקה בגילאים צעירים ולא מאמני פוטבול. ולא רק רסיברים וראנר בקס בפוטבול. ביל ראסל כמו ג'ו מונטנה היו שניהם קופצי גובה טובים.
בכדורגל גרמני, לפחות בעבר, היו שחקנים לא מעטים שעסקו באתלטיקה. אני זוכר את האנס פטר בריגל האיום שהיה אלוף קרב עשרה. וכשאני בגרמניה אני תמיד תוהה לגבי השפעת העובדה שאת מגרש הכדורגל המקומי הממוצע מקיף מסלול אתלטיקה. לכך שמאמן הכדורגל ומאמן האתלטיקה הולכים ביחד לבירה בסוף האימון. ומדברים על הבעיות שלהם עם ילד כזה או אחר. או מחליפים טיפים. או מעבירים ביניהם חניכים.
דוגמא אחת שידועה לי היטב – התעמלות בנות במזרח אירופה. חשבו על זה כך: מכל עשרות אלפי הבנות הרוסיות שעושות התעמלות רק שש ייצגו את רוסיה במשחקים האולימפיים בלונדון. אבל אני מבטיח לכם שכמעט כל משלחת הנשים שלהם נחשפה להתעמלות או אתלטיקה.
כל טניסאית רוסיה שדיברתי איתה (כ-4-5 בווימבלדון לפני שנתיים) אמרה לי שעסקה בהתעמלות. וזה נכון לגבי כל טניסאיות מזרח אירופה. ובטקסט בעיתון השתמשתי בדוגמא של שני הקיצונים הפורטוגזים שישראל עתידה לפגוש – נאני ורונאלדו. בפורטוגל אתלטיקה מפותחת מאד ועוסקים בה בבתי הספר. אני צופה להגנה הישראלית בעיה עם המהירות והניתור שלהם.
בישראל משקיעים כמעט אך ורק במה שמעניין לראות בטלוויזיה. בכדורגל, כדורסל ואפילו טניס יש השקעה פחות או יותר רצינית. יש מתקנים ויש מסגרות להתאמן. בסיס ספורטיבי אמיתי פשוט אין.
http://debuzzer.com/dorfan/12616
של דורפן
כמה שהוא צודק, לקח לי כמה שנים עד שהבנתי מה אני צריך לעשות כדי לשפר את הניתור, ולחשוב שכל מאמני הכדורסל בארץ אומרים לך ללכת לעשות 200 קפיצות בחבל / מדרגות ויגידו לך שזה מה שישפר לך את הניתור. מזל שיש vertical jump bible
