היי, אני חדש פה. אני מיכאל, בן 19 עוד בערך חודשיים ואני רוצה לפרוק פעם ראשונה את שעבר עליי ב19 שנים שאני חי בתקווה שהפעם אני אוכל לעשות שינוי מחשבתי, כי זה הדבר שעד עכשיו לדעתי מונע ממני להצליח.
אני באמת לא יודע איך להתחיל לרשום את מה שאני רוצה להגיד ואני בטוח שאחרי שאני אתחיל אני לא אוכל להפסיק ברמה של tl:dr אבל אני אשתדל באמת שזה יהיה תמציתי.
אני אף פעם לא ראיתי את עצמי כהכי טוב, אף פעם לא כיוונתי להיות הכי טוב ולמרות שרציתי להיות אחד כזה ידעתי שאני לא אהיה. לא הייתי הבחור הכי חכם, לא הייתי הבחור הכי מעניין, לא הכי מצחיק, ממש לא הכי חזק וממש לא הכי מהיר. תמיד הייתי מינוס, אפס, אחד כזה שרואה אנשים אחרים ומקנא בהם. כל אחד והבעיות שלו, זה אף פעם לא עניין אותי, אני תמיד קינאתי בכמה קל זה היה נראה לי שהם עושים דברים. כמה קל להוא שקיבל 100 כשאני מקבל 70, כמה קל להוא שעשה 24 מתח בשיעורי ספורט כשאני בקושי מצליח להרים את עצמי, כמה קל להוא שרץ 60 ב9 שניות כשאני רץ את זה ב15. הייתי ממוצע-, זכר בטא? זכר דלתא, בכלל לא ראיתי בעצמי זכר.
הייתי ביישן ולא ביישן, לא היה לי קשה לדבר ולנסות להצחיק כשאני עם כמה אנשים אבל בפנים מול פנים אני לא יכולתי להוציא מילה מהפה, כל הזמן חושב האם מה שאני אומר נכון, מעניין או דפוק לגמרי. הדימוי העצמי שלי היה על הרצפה ואני לא ניסיתי לשנות את זה, ידעתי שאני פשוט לא טוב. הייתי נכנס לדיכאון וכל הזמן חשבתי על להתאבד ושנמאס לי לחיות, השמנתי מאוד (בגיל 17 שקלתי 97 קילו) והחברים שהיו לי לא היו באמת חברים, כאלה שידעתי שהם מנצלים אותי שאני אהיה סוגשל שפוט שלהם ועדיין המשכתי להיות איתם כי מה, אני אהיה לבד?
יש לי סוכרת נעורים וצליאק. קיבלתי את שתי המתנות האלה בגיל 12 ומן הסתם אני עדיין מתמודד איתם. בהתחלה טוב ועכשיו ממש לא, הHBA1C האחרון שהיה לי הוא 8.5% כי אני לא מצליח לשמור על עצמי. תמיד הייתה לי אהבה לאוכל ולספורט. לא לספורט שאני עושה אלא ללראות ספורט. הייתי הולך מדי פעם למשחקים בכדורגל וכדורסל אבל לשחק? זה כבר היה פאדיחות. האהבה שלי לאוכל היא הדבר הכי נורא שקרה לי, בטח כשזה למתוקים ולשוקולד. הייתי אוכל כ"כ הרבה שעד עכשיו זה עוד מדהים אותי. היו לי על זה ריבים עם ההורים אבל מן הסתם שלא השתניתי. ניסיתי להרשם לחדר כושר אבל אף פעם לא הצלחתי להתמיד. גם כשהיו רואים טיפה תוצאות הייתי מפסיק וחוזר לאכול. פסיכולוגי כבר אמרתי?
היו פעמיים שבאמת התחלתי להשתנות - בפעם הראשונה אחרי הטיול של מסע ישראלי בכיתה י"ב, שם הכרתי כמה חברים שהם עדיין החברים הכי טובים שלי ואני באמת לא יכול לדמיין מה היה קורה אם לא הייתי יוצא לטיול הזה, ו-2: העבודה בסופרלנד. עבדתי בסקאי (בנג'י) שיש בסופרלנד והכרתי שם כמה אנשים שהם באמת מדהימים ועוזרים לי, כולל אחד שכל הזמן משכנע אותי לבוא להתאמן איתי ועבר את מה שאני עברתי בגיל צעיר יותר ויצא מזה בצורה מדהימה, כשהיום הוא באמת נראה טוב והולך לו טוב.
נרשמתי עם אותו אחד למכון כושר שהיה לנו בעיר ופעם ראשונה שהתמדתי באמת וגם זה לא בזכותי אלא בזכותו, הוא זה שדחף אותי לבוא איתו כל הזמן, ברמה של לבוא לבית שלי כשהוא גר דקה מהמכון כושר ואני 20 דקות מהמכון כדי לגרור אותי בכח למכון. הוא לא נתן לי הנחות ולא נתן לי לתרץ תירוצים של אין לי כוח עד שבסוף הבנתי שאין טעם ופשוט באתי לבד. היינו עובדים בקיץ במשמרת בוקר (09:00-17:00), אוכלים בבית שלו והולכים להתאמן. שגרת יום שבדיעבד הייתה כיפית ולא הערכתי אותה מספיק. רזיתי והתחזקתי, גבהתי גם (גבהתי 6 ס"מ ביולי-אוגוסט 13), קיבלתי צבע יפה מהעבודה בשמש (בקיץ הייתי עובד 13 שעות ברצף, כשהרבה מהזמן הזה הוא בשמש) והייתי נראה טוב, הרגשתי טוב. אני לא יכול להגיד שאני נראה טוב מבחינה חיצונית, אני בטוח לא זוכה בתחרות הבחור היפה בעולם, אבל הרגשתי טוב בבגדים חדשים שקניתי ובאיך שנראיתי ואפילו יצא לי להתחיל עם כמה בחורות, קיבלתי אומץ בפעם הראשונה בזמן שאני חי (להוציא את כיתה ו').
למרות ההתפתחות החיובית משהו שלמעלה מפה זה די התדרדר - חזרתי קצת להשמין (התגייסתי כשאני שוקל 74 ק"ג ועכשיו אני שוקל 84 ק"ג) הפסקתי להתאמן ומן הסתם גם הצבע ירד. אני מרגיש שאני חוזר למטה ואני לא יודע איך לעצור את זה. גיליתי ולא בפעם הראשונה שכנראה אני צריך מישהו שידחוף אותי לעשות דברים כי לבד אני לא עושה אותם, אולי מעצלנות ואולי ממחשבה שיום אחד אני כן אעשה את זה תוך כדי שאני מדמיין את התוצאה הסופית (וכמובן מדלג על השלב החשוב יותר - המאמץ). אני מפחד שאני מאבד את המוטיבציה שהייתה לי כשנראיתי טוב ומנסה למצוא אותה, אז היא הייתה בבחורה שהייתי מאוהב בה כל התיכון ודחתה אותי אחרי שסוף סוף אמרתי לה את זה, עכשיו אני לא מצליח למצוא אותה. אני יודע מה אני צריך לעשות אבל לעשות את השינוי המחשבתי אני לא מצליח לעשות, אני לא מצליח להנות מהדרך, מהעשייה, ואת זה אני לא יודע איך לשנות. אני בטוח שכשאני אדע איך לשנות את זה אני אצליח, אני רוצה להצליח, אני רוצה להיות טוב יותר מאתמול ופחות טוב ממחר, אני רוצה להיות בטופ, A+, זה שמישהו מסתכל עליו ומקנא, זה שבולט בין כולם, זה שלא דופק חשבון ואומר מה שהוא חושב בלי לחשוש מתגובה אחרת. זכר אלפא, לא בטא ולא דלתא.
זהו, זאת פחות או יותר הפריקה שלי. בטוח שכחתי פה כמה דברים והארכתי על דברים פחות חשובים, מצטער אם חפרתי אבל זה בסדר כי לא באמת אכפת לי אם מישהו יקרא את זה או לא, אני הייתי חייב לרשום הכל פעם אחת ולהשתחרר מהעול הזה שכבד עליי בתקווה לעתיד טוב יותר, וידיעה שרק אני יכול לגרום לו.
שיהיה לילה טוב 😃
אני באמת לא יודע איך להתחיל לרשום את מה שאני רוצה להגיד ואני בטוח שאחרי שאני אתחיל אני לא אוכל להפסיק ברמה של tl:dr אבל אני אשתדל באמת שזה יהיה תמציתי.
אני אף פעם לא ראיתי את עצמי כהכי טוב, אף פעם לא כיוונתי להיות הכי טוב ולמרות שרציתי להיות אחד כזה ידעתי שאני לא אהיה. לא הייתי הבחור הכי חכם, לא הייתי הבחור הכי מעניין, לא הכי מצחיק, ממש לא הכי חזק וממש לא הכי מהיר. תמיד הייתי מינוס, אפס, אחד כזה שרואה אנשים אחרים ומקנא בהם. כל אחד והבעיות שלו, זה אף פעם לא עניין אותי, אני תמיד קינאתי בכמה קל זה היה נראה לי שהם עושים דברים. כמה קל להוא שקיבל 100 כשאני מקבל 70, כמה קל להוא שעשה 24 מתח בשיעורי ספורט כשאני בקושי מצליח להרים את עצמי, כמה קל להוא שרץ 60 ב9 שניות כשאני רץ את זה ב15. הייתי ממוצע-, זכר בטא? זכר דלתא, בכלל לא ראיתי בעצמי זכר.
הייתי ביישן ולא ביישן, לא היה לי קשה לדבר ולנסות להצחיק כשאני עם כמה אנשים אבל בפנים מול פנים אני לא יכולתי להוציא מילה מהפה, כל הזמן חושב האם מה שאני אומר נכון, מעניין או דפוק לגמרי. הדימוי העצמי שלי היה על הרצפה ואני לא ניסיתי לשנות את זה, ידעתי שאני פשוט לא טוב. הייתי נכנס לדיכאון וכל הזמן חשבתי על להתאבד ושנמאס לי לחיות, השמנתי מאוד (בגיל 17 שקלתי 97 קילו) והחברים שהיו לי לא היו באמת חברים, כאלה שידעתי שהם מנצלים אותי שאני אהיה סוגשל שפוט שלהם ועדיין המשכתי להיות איתם כי מה, אני אהיה לבד?
יש לי סוכרת נעורים וצליאק. קיבלתי את שתי המתנות האלה בגיל 12 ומן הסתם אני עדיין מתמודד איתם. בהתחלה טוב ועכשיו ממש לא, הHBA1C האחרון שהיה לי הוא 8.5% כי אני לא מצליח לשמור על עצמי. תמיד הייתה לי אהבה לאוכל ולספורט. לא לספורט שאני עושה אלא ללראות ספורט. הייתי הולך מדי פעם למשחקים בכדורגל וכדורסל אבל לשחק? זה כבר היה פאדיחות. האהבה שלי לאוכל היא הדבר הכי נורא שקרה לי, בטח כשזה למתוקים ולשוקולד. הייתי אוכל כ"כ הרבה שעד עכשיו זה עוד מדהים אותי. היו לי על זה ריבים עם ההורים אבל מן הסתם שלא השתניתי. ניסיתי להרשם לחדר כושר אבל אף פעם לא הצלחתי להתמיד. גם כשהיו רואים טיפה תוצאות הייתי מפסיק וחוזר לאכול. פסיכולוגי כבר אמרתי?
היו פעמיים שבאמת התחלתי להשתנות - בפעם הראשונה אחרי הטיול של מסע ישראלי בכיתה י"ב, שם הכרתי כמה חברים שהם עדיין החברים הכי טובים שלי ואני באמת לא יכול לדמיין מה היה קורה אם לא הייתי יוצא לטיול הזה, ו-2: העבודה בסופרלנד. עבדתי בסקאי (בנג'י) שיש בסופרלנד והכרתי שם כמה אנשים שהם באמת מדהימים ועוזרים לי, כולל אחד שכל הזמן משכנע אותי לבוא להתאמן איתי ועבר את מה שאני עברתי בגיל צעיר יותר ויצא מזה בצורה מדהימה, כשהיום הוא באמת נראה טוב והולך לו טוב.
נרשמתי עם אותו אחד למכון כושר שהיה לנו בעיר ופעם ראשונה שהתמדתי באמת וגם זה לא בזכותי אלא בזכותו, הוא זה שדחף אותי לבוא איתו כל הזמן, ברמה של לבוא לבית שלי כשהוא גר דקה מהמכון כושר ואני 20 דקות מהמכון כדי לגרור אותי בכח למכון. הוא לא נתן לי הנחות ולא נתן לי לתרץ תירוצים של אין לי כוח עד שבסוף הבנתי שאין טעם ופשוט באתי לבד. היינו עובדים בקיץ במשמרת בוקר (09:00-17:00), אוכלים בבית שלו והולכים להתאמן. שגרת יום שבדיעבד הייתה כיפית ולא הערכתי אותה מספיק. רזיתי והתחזקתי, גבהתי גם (גבהתי 6 ס"מ ביולי-אוגוסט 13), קיבלתי צבע יפה מהעבודה בשמש (בקיץ הייתי עובד 13 שעות ברצף, כשהרבה מהזמן הזה הוא בשמש) והייתי נראה טוב, הרגשתי טוב. אני לא יכול להגיד שאני נראה טוב מבחינה חיצונית, אני בטוח לא זוכה בתחרות הבחור היפה בעולם, אבל הרגשתי טוב בבגדים חדשים שקניתי ובאיך שנראיתי ואפילו יצא לי להתחיל עם כמה בחורות, קיבלתי אומץ בפעם הראשונה בזמן שאני חי (להוציא את כיתה ו').
למרות ההתפתחות החיובית משהו שלמעלה מפה זה די התדרדר - חזרתי קצת להשמין (התגייסתי כשאני שוקל 74 ק"ג ועכשיו אני שוקל 84 ק"ג) הפסקתי להתאמן ומן הסתם גם הצבע ירד. אני מרגיש שאני חוזר למטה ואני לא יודע איך לעצור את זה. גיליתי ולא בפעם הראשונה שכנראה אני צריך מישהו שידחוף אותי לעשות דברים כי לבד אני לא עושה אותם, אולי מעצלנות ואולי ממחשבה שיום אחד אני כן אעשה את זה תוך כדי שאני מדמיין את התוצאה הסופית (וכמובן מדלג על השלב החשוב יותר - המאמץ). אני מפחד שאני מאבד את המוטיבציה שהייתה לי כשנראיתי טוב ומנסה למצוא אותה, אז היא הייתה בבחורה שהייתי מאוהב בה כל התיכון ודחתה אותי אחרי שסוף סוף אמרתי לה את זה, עכשיו אני לא מצליח למצוא אותה. אני יודע מה אני צריך לעשות אבל לעשות את השינוי המחשבתי אני לא מצליח לעשות, אני לא מצליח להנות מהדרך, מהעשייה, ואת זה אני לא יודע איך לשנות. אני בטוח שכשאני אדע איך לשנות את זה אני אצליח, אני רוצה להצליח, אני רוצה להיות טוב יותר מאתמול ופחות טוב ממחר, אני רוצה להיות בטופ, A+, זה שמישהו מסתכל עליו ומקנא, זה שבולט בין כולם, זה שלא דופק חשבון ואומר מה שהוא חושב בלי לחשוש מתגובה אחרת. זכר אלפא, לא בטא ולא דלתא.
זהו, זאת פחות או יותר הפריקה שלי. בטוח שכחתי פה כמה דברים והארכתי על דברים פחות חשובים, מצטער אם חפרתי אבל זה בסדר כי לא באמת אכפת לי אם מישהו יקרא את זה או לא, אני הייתי חייב לרשום הכל פעם אחת ולהשתחרר מהעול הזה שכבד עליי בתקווה לעתיד טוב יותר, וידיעה שרק אני יכול לגרום לו.
שיהיה לילה טוב 😃
