נק' מוניטין:
58,703
רז יהודה 28.05.2014 18:2915
באחד הימים החמים ישבתי לאכול חומוס בשנקין. במדרכה ממול היה שרוע הומלס מיוזע ולידו שכב כלב. למרות החום הכבד הוא היה לבוש שכבות רבות. אני מניח, שזאת הדרך היחידה לנהל ארון בגדים כשאין לך בית. בעודי מפטפט עם בן שיחי תוך כדי דחיפת חתיכות מלפפון חמוץ לפי, לא יכולתי שלא לשמוע את שברי שיחתם של הזוג שלידי והמלצרית: "מסכן, כל כך חם היום", התלונן הזוג. "אבל בעל המספרה תמיד דואג לו... אסור לי לעזוב את המשמרת", גימגמה המלצרית. "אני לא מבין, אם תיתני לו קצת מים, יפטרו אותך?" הדיון התנהל מספר דקות, ולבסוף המלצרית נכנעה, נכנסה למטבח ויצאה ובידה כוס מוזרה לכיוון ההומלס. בשלב הזה תחושותי כלפי הזוג היו מעורבות: מצד אחד, יחס קר, פטרוני ומתנשא אל המלצרית, ומאידך גיסא אמפתיה מעשית כלפי ההומלס.
המלצרית חצתה את הכביש והניחה את הכוס המוזרה ליד הכלב, שהחל לשתות בשקיקה לנגד עיניו מלאות הקנאה של ההומלס. "אוי, איזה חמוד! תראה איך הוא מכשכש בזנב!" התרגש הזוג שלידי. בעולם מקביל – שבו יש לי יותר תעוזה – הייתי קם ושופך את כוס המים שלי על פניהם.
אני אוהב בעלי חיים. למעשה, מאז שאני זוכר את עצמי תמיד היו בבית כלבים וחתולים (וארנבות ואוגרים, ואפילו עכבר לבן – "הנרי השמיני" הזכור לטובה), ועופות, המון עופות. כבנו של מגדל עופות במושב חקלאי, הדבר שעשיתי שלוש פעמים ביום בשני העשורים הראשונים לחיי – לפני היציאה לבית הספר, בחזרה מבית הספר ולפני השינה - היה להאכיל אלפי עופות: הודים, תרנגולות ואווזים.
באחת הסופות הגדולות והזכורות בשנות ה-90, כשהייתי ילד קטן, אני זוכר את ההיסטריה סביב הלול. אף על פי שלמשק לא נשקף סיכון כלכלי מכיוון שהיה מבוטח מפני נזקי טבע, ובזמן שכל האנשים מסביב רצים לתפוס מחסה בבתיהם, דהרנו עם אבי אל הלולים. הייתי קטן, ואבי אסר עלי להתרחק מהטרקטור. מבין הגלגלים צפיתי במהומה. גגות הלול ניתקו מהרוח ונחתו בקול מחריד מסביב כמו רימוני נפץ. האפרוחים האומללים, שמשקלם עשרות גרמים ספורים, התעופפו לגובה של שני מטר והוטחו באכזריות הטבע אל הרצפה והקירות (לא, אפרוחים לא באמת יכולים להתעופף מרצונם). אבי ניסה לתפוס כמה שיותר אפרוחים ולהורידם אל הקרקע.
בסוף הסערה נראה המשק כמו לאחר שדה קרב, ואבי כחייל מובס הלום קרב. אני זוכר אותו יושב על ברכיו בין הריסות הלול, אוחז את ראשו בידיו, ומסביבו אלפי אפרוחים מתים. זו הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שבה ראיתי אותו בוכה.
הדאגה לעופות היתה תמיד ערך עליון בבית, ונראה שגם בעבורי היה החיבור יותר מכלכלי גרידא - כי בסופו של דבר נהפכתי לצמחוני לשנים רבות, עד שבהוראת רופא חזרתי לטרוף. כיום, כשאני נתקל בגל האופנתי של הצמחונות/הטבעונות, איני יכול שלא לחוש בחילה. עם כל אהבתי לאחי בעלי החיים, מעולם לא הצבתי אחד מהם מעל בן האדם. צליית פגרי חתולים מול עיניהם ההמומות של ילדים בפארק, או השוואות חסרות רגישות בין תעשיית הבקר למפעל ההשמדה הנאצי, תוך כדי זילות של השואה, הן רק דוגמאות למוסר הכפול שבו נגועים הטבעונים החדשים.
מעבר לקלישאה המתבקשת של "חיה ותן לחיות", הדת החדשה של הצמחונות/הטבעונות לוקה בכשלים לוגיים רבים. האדם נולד כיצור אוכל כל. נקודה. זאת ועוד, דמיונו לטורף גדולה למדי. למשל, מיקום העיניים (קדימה ולא בצדי הראש, כמו טורף הנכון לציד, ולא כמו נטרף העומד על המשמר), או פעילות העיכול (קיבה חומצית לפירוק בשר, ולא ארבע קיבות המסוגלות לפרק תאית). ביולוגית, גוף האדם מתוכנת לצרוך גם בשר.
בנוסף לכך, ההאנשה שהטבעונים כופים על בעלי החיים – גם היא מגוחכת. תרנגולי החופש של סבתי, למשל, היו בעיקר רעבים ופצועים, נסים על נפשם מהתקפות של חתולים וכלבים, ללא מסתור אמיתי מהשמש הקופחת בימי הקיץ ומהגשמים והקור בחורף. שלא כמו העופות בלול, בעבורם היו התנאים אופטימליים: מזון זמין בכל עת, טמפרטורה מדויקת עד המעלה האחרונה (תנורים בחורף ומאווררים בקיץ), טיפול רפואי והגנה מבעלי חיים אחרים. אינני זואולוג, ומסקנותי על רמת האינטליגנציה של עופות נובעת מניסיון אישי ומקריאה לא מקצועית של מחקרים, אך ההנחה שעוף מבין את מושג החופש היא אינפנטילית. עוף איננו בן אדם, וכל מי שמתיימר לטעון אחרת הוא מאחז עיניים או בור.
באחת מנסיעותי אספתי טרמפיסטית. מבט חטוף במראה, ומיד זיהיתי שהיא טבעונית. וכן, די מהר היא החלה לדבר על הטבעונות שלה: "ראית פעם איך מגדלים עופות?", שאלה. "אתה יודע שקוטמים להם את המקור???", שאלה בזעזוע. כן, אמרתי לה, קטמתי כמה מקורים בחיי. עופות יכולים להיות אכזריים לפעמים, וכשעוף נפצע מסיבה כלשהי, כל שאר העופות משתתפים בחגיגה ומבצעים בו לינץ', פשוטו כמשמעו. מנקרים אותו עד המוות, ולמעשה אוכלים אותו עוד בחייו. זו סיבה די משכנעת בשבילי לקטימת מקור. מה גם, שמדובר בעצם חסרת עצבים, כך שכאב ממשי אין במעשה זה.
שאלתי את הטרמפיסטית, אם מקובל עליה שאמא גוזזת את ציפורני תינוקה כדי שלא ישרוט את עצמו. המבט המבולבל שלה הבהיר לי שאינה מבינה את האנלוגיה. "מזריקים להם הורמונים! ותרופות!" המשיכה. ואני ניסיתי להבין ממנה, מדוע ילד שאינו מפותח דיו ומקבל הורמונים אינו מעורר בה את אותו זעזוע. כשהיא עצמה סובלת מדלקת חריפה, האם היא מנסה לשרוד ללא תרופה, או שהיא מתייצבת באותו היום בתור לרוקח לקבלת אנטיביוטיקה?
מעצבנת אותי בעיקר התלהמות המפגינים למען בעלי החיים. לראות בחורה, שרוב הסיכויים שמעולם לא ביקרה במשק חקלאי, עומדת ובידה תמונה של תרנגולת ועליה כתוב "ידידה, לא שניצל!" מעלה בי גיחוך עצוב. תמונה של ילד רעב בבני ברק שוברת את לבי פי מאות מונים. בא לי לשאול את אותם מפגינים בעלי זמן פנוי: למה אינכם מפגינים בעבור בני אדם שנמצאים במצוקה? בא לי גם לשאול את אותה דוגמנית/שחקנית/רקדנית/מולטי-כשרונית שמעזה להיכנס לי לצלחת: האם בתחילת הקיץ את מרססת את ביתך נגד ג'וקים, או שאת משאירה להם גבישי סוכר פזורים בכל חור? האם כשאת מדגמנת באיים המלדיביים את מתמרחת באל-תוש, או שאת מוכנה להקריב מדמך למען היצורים המקסימים הללו? או שאולי, לשיטתך, יש בעלי חיים השווים יותר והשווים פחות? כי אם בעל חיים "יפה" ראוי ליותר חסדים מחרק "מגעיל", אל תתיימרי להטיף לי מוסר. ומעל הכל, אל תכפי את דתך האווילית על אחרים. מעשה זה נוגד יותר מכל את עקרון החופש שאת מתרברבת בו.
לאחרים, המשלימים עם העובדה שהאדם הוא חיה טורפת אך דורשים לשנות זאת, אני רוצה לפנות בבקשה: סבלנות. נכון, חלפו הימים שבהם היינו ברבריים. את האלימות הטבועה בנו אכן הצלחנו לדכא, והתמודדותנו עם העולם מסביב שונה לחלוטין מזאת של אבותינו שוכני המערות. אך תהליכים שכאלה דורשים זמן. המון זמן. אין די בתפישה שונה כדי להפוך את המין האנושי לצמחוני. דרושה התקדמות מדעית רצינית במציאת תחליפים לבשר, ויותר מכל דרוש שינוי פיסי אבולוציוני, שפשוט דורש זמן.
ולטבעונים בעלי הזמן הפנוי אני מציע: מיצאו לכם מטרה ראויה באמת להקדיש למענה את חייכם. אמנם לתמוך בקשישים זה ממש לא סקסי, להתנדב עם פליטים זה קצת פוליטי, ולעבוד עם ילדים מוכים דורש מחויבות אמיתית, אבל אלה מקומות שבהם באמת יהיה אפשר להרגיש את תרומתכם.
הכותב הוא פיסיקאי בהכשרתו, מפתח תוכנה במקצועו וצימחוני בעברו.
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2334517?utm_source=dlvr.it&utm_medium=facebook
באחד הימים החמים ישבתי לאכול חומוס בשנקין. במדרכה ממול היה שרוע הומלס מיוזע ולידו שכב כלב. למרות החום הכבד הוא היה לבוש שכבות רבות. אני מניח, שזאת הדרך היחידה לנהל ארון בגדים כשאין לך בית. בעודי מפטפט עם בן שיחי תוך כדי דחיפת חתיכות מלפפון חמוץ לפי, לא יכולתי שלא לשמוע את שברי שיחתם של הזוג שלידי והמלצרית: "מסכן, כל כך חם היום", התלונן הזוג. "אבל בעל המספרה תמיד דואג לו... אסור לי לעזוב את המשמרת", גימגמה המלצרית. "אני לא מבין, אם תיתני לו קצת מים, יפטרו אותך?" הדיון התנהל מספר דקות, ולבסוף המלצרית נכנעה, נכנסה למטבח ויצאה ובידה כוס מוזרה לכיוון ההומלס. בשלב הזה תחושותי כלפי הזוג היו מעורבות: מצד אחד, יחס קר, פטרוני ומתנשא אל המלצרית, ומאידך גיסא אמפתיה מעשית כלפי ההומלס.
המלצרית חצתה את הכביש והניחה את הכוס המוזרה ליד הכלב, שהחל לשתות בשקיקה לנגד עיניו מלאות הקנאה של ההומלס. "אוי, איזה חמוד! תראה איך הוא מכשכש בזנב!" התרגש הזוג שלידי. בעולם מקביל – שבו יש לי יותר תעוזה – הייתי קם ושופך את כוס המים שלי על פניהם.
אני אוהב בעלי חיים. למעשה, מאז שאני זוכר את עצמי תמיד היו בבית כלבים וחתולים (וארנבות ואוגרים, ואפילו עכבר לבן – "הנרי השמיני" הזכור לטובה), ועופות, המון עופות. כבנו של מגדל עופות במושב חקלאי, הדבר שעשיתי שלוש פעמים ביום בשני העשורים הראשונים לחיי – לפני היציאה לבית הספר, בחזרה מבית הספר ולפני השינה - היה להאכיל אלפי עופות: הודים, תרנגולות ואווזים.
באחת הסופות הגדולות והזכורות בשנות ה-90, כשהייתי ילד קטן, אני זוכר את ההיסטריה סביב הלול. אף על פי שלמשק לא נשקף סיכון כלכלי מכיוון שהיה מבוטח מפני נזקי טבע, ובזמן שכל האנשים מסביב רצים לתפוס מחסה בבתיהם, דהרנו עם אבי אל הלולים. הייתי קטן, ואבי אסר עלי להתרחק מהטרקטור. מבין הגלגלים צפיתי במהומה. גגות הלול ניתקו מהרוח ונחתו בקול מחריד מסביב כמו רימוני נפץ. האפרוחים האומללים, שמשקלם עשרות גרמים ספורים, התעופפו לגובה של שני מטר והוטחו באכזריות הטבע אל הרצפה והקירות (לא, אפרוחים לא באמת יכולים להתעופף מרצונם). אבי ניסה לתפוס כמה שיותר אפרוחים ולהורידם אל הקרקע.
בסוף הסערה נראה המשק כמו לאחר שדה קרב, ואבי כחייל מובס הלום קרב. אני זוכר אותו יושב על ברכיו בין הריסות הלול, אוחז את ראשו בידיו, ומסביבו אלפי אפרוחים מתים. זו הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שבה ראיתי אותו בוכה.
הדאגה לעופות היתה תמיד ערך עליון בבית, ונראה שגם בעבורי היה החיבור יותר מכלכלי גרידא - כי בסופו של דבר נהפכתי לצמחוני לשנים רבות, עד שבהוראת רופא חזרתי לטרוף. כיום, כשאני נתקל בגל האופנתי של הצמחונות/הטבעונות, איני יכול שלא לחוש בחילה. עם כל אהבתי לאחי בעלי החיים, מעולם לא הצבתי אחד מהם מעל בן האדם. צליית פגרי חתולים מול עיניהם ההמומות של ילדים בפארק, או השוואות חסרות רגישות בין תעשיית הבקר למפעל ההשמדה הנאצי, תוך כדי זילות של השואה, הן רק דוגמאות למוסר הכפול שבו נגועים הטבעונים החדשים.
מעבר לקלישאה המתבקשת של "חיה ותן לחיות", הדת החדשה של הצמחונות/הטבעונות לוקה בכשלים לוגיים רבים. האדם נולד כיצור אוכל כל. נקודה. זאת ועוד, דמיונו לטורף גדולה למדי. למשל, מיקום העיניים (קדימה ולא בצדי הראש, כמו טורף הנכון לציד, ולא כמו נטרף העומד על המשמר), או פעילות העיכול (קיבה חומצית לפירוק בשר, ולא ארבע קיבות המסוגלות לפרק תאית). ביולוגית, גוף האדם מתוכנת לצרוך גם בשר.
בנוסף לכך, ההאנשה שהטבעונים כופים על בעלי החיים – גם היא מגוחכת. תרנגולי החופש של סבתי, למשל, היו בעיקר רעבים ופצועים, נסים על נפשם מהתקפות של חתולים וכלבים, ללא מסתור אמיתי מהשמש הקופחת בימי הקיץ ומהגשמים והקור בחורף. שלא כמו העופות בלול, בעבורם היו התנאים אופטימליים: מזון זמין בכל עת, טמפרטורה מדויקת עד המעלה האחרונה (תנורים בחורף ומאווררים בקיץ), טיפול רפואי והגנה מבעלי חיים אחרים. אינני זואולוג, ומסקנותי על רמת האינטליגנציה של עופות נובעת מניסיון אישי ומקריאה לא מקצועית של מחקרים, אך ההנחה שעוף מבין את מושג החופש היא אינפנטילית. עוף איננו בן אדם, וכל מי שמתיימר לטעון אחרת הוא מאחז עיניים או בור.
באחת מנסיעותי אספתי טרמפיסטית. מבט חטוף במראה, ומיד זיהיתי שהיא טבעונית. וכן, די מהר היא החלה לדבר על הטבעונות שלה: "ראית פעם איך מגדלים עופות?", שאלה. "אתה יודע שקוטמים להם את המקור???", שאלה בזעזוע. כן, אמרתי לה, קטמתי כמה מקורים בחיי. עופות יכולים להיות אכזריים לפעמים, וכשעוף נפצע מסיבה כלשהי, כל שאר העופות משתתפים בחגיגה ומבצעים בו לינץ', פשוטו כמשמעו. מנקרים אותו עד המוות, ולמעשה אוכלים אותו עוד בחייו. זו סיבה די משכנעת בשבילי לקטימת מקור. מה גם, שמדובר בעצם חסרת עצבים, כך שכאב ממשי אין במעשה זה.
שאלתי את הטרמפיסטית, אם מקובל עליה שאמא גוזזת את ציפורני תינוקה כדי שלא ישרוט את עצמו. המבט המבולבל שלה הבהיר לי שאינה מבינה את האנלוגיה. "מזריקים להם הורמונים! ותרופות!" המשיכה. ואני ניסיתי להבין ממנה, מדוע ילד שאינו מפותח דיו ומקבל הורמונים אינו מעורר בה את אותו זעזוע. כשהיא עצמה סובלת מדלקת חריפה, האם היא מנסה לשרוד ללא תרופה, או שהיא מתייצבת באותו היום בתור לרוקח לקבלת אנטיביוטיקה?
מעצבנת אותי בעיקר התלהמות המפגינים למען בעלי החיים. לראות בחורה, שרוב הסיכויים שמעולם לא ביקרה במשק חקלאי, עומדת ובידה תמונה של תרנגולת ועליה כתוב "ידידה, לא שניצל!" מעלה בי גיחוך עצוב. תמונה של ילד רעב בבני ברק שוברת את לבי פי מאות מונים. בא לי לשאול את אותם מפגינים בעלי זמן פנוי: למה אינכם מפגינים בעבור בני אדם שנמצאים במצוקה? בא לי גם לשאול את אותה דוגמנית/שחקנית/רקדנית/מולטי-כשרונית שמעזה להיכנס לי לצלחת: האם בתחילת הקיץ את מרססת את ביתך נגד ג'וקים, או שאת משאירה להם גבישי סוכר פזורים בכל חור? האם כשאת מדגמנת באיים המלדיביים את מתמרחת באל-תוש, או שאת מוכנה להקריב מדמך למען היצורים המקסימים הללו? או שאולי, לשיטתך, יש בעלי חיים השווים יותר והשווים פחות? כי אם בעל חיים "יפה" ראוי ליותר חסדים מחרק "מגעיל", אל תתיימרי להטיף לי מוסר. ומעל הכל, אל תכפי את דתך האווילית על אחרים. מעשה זה נוגד יותר מכל את עקרון החופש שאת מתרברבת בו.
לאחרים, המשלימים עם העובדה שהאדם הוא חיה טורפת אך דורשים לשנות זאת, אני רוצה לפנות בבקשה: סבלנות. נכון, חלפו הימים שבהם היינו ברבריים. את האלימות הטבועה בנו אכן הצלחנו לדכא, והתמודדותנו עם העולם מסביב שונה לחלוטין מזאת של אבותינו שוכני המערות. אך תהליכים שכאלה דורשים זמן. המון זמן. אין די בתפישה שונה כדי להפוך את המין האנושי לצמחוני. דרושה התקדמות מדעית רצינית במציאת תחליפים לבשר, ויותר מכל דרוש שינוי פיסי אבולוציוני, שפשוט דורש זמן.
ולטבעונים בעלי הזמן הפנוי אני מציע: מיצאו לכם מטרה ראויה באמת להקדיש למענה את חייכם. אמנם לתמוך בקשישים זה ממש לא סקסי, להתנדב עם פליטים זה קצת פוליטי, ולעבוד עם ילדים מוכים דורש מחויבות אמיתית, אבל אלה מקומות שבהם באמת יהיה אפשר להרגיש את תרומתכם.
הכותב הוא פיסיקאי בהכשרתו, מפתח תוכנה במקצועו וצימחוני בעברו.
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2334517?utm_source=dlvr.it&utm_medium=facebook
