לפני מספר דקות נתקלתי בכתבה הזו: http://news.walla.co.il/?w=/1/1635869&m=1&mid=83329 , ש"טרחה" לספר לי שצה"ל מאפשר לילדים במשפחות שכולות להתגייס לשירות קרבי הצה"ל. יחד עם זאת, להורים זכות וטו על אורך השירות. בעד או נגד?
יתומי צה"ל ושירות קרבי
- פותח/ת השרשור black356
- פורסם בתאריך
נק' מוניטין:
663
אוי ואבוי הייתי צריך לכתוב על משהו מאוד דומה בשיעור הבעה ועדיין יש לי סיוטים מזה.. עזוב אותך.
נק' מוניטין:
15,608
אני לא מצליח להבין כמה דביל הבן אדם שחשב על זה צריך להיות בשביל לחשוב שזה יעזור איכשהו להורים של הילדים האלה. בהנחה שההורים האלה באמת היו מתחבטים עם השאלה של לחתום או לא, כנראה שהם לא יהיו מאושרים במיוחד שפשוט יודיעו להם שהילדים שלהם הולכים לקרבי.
אני לא מדבר בכלל אם זה ראוי או לא שלהורים תהיה הזכות להחליט אם הבן שלהם ילך לקרבי או לא, רק על העובדה שהם מציגים את זה כאילו זאת החלטה שבאה מתוך התחשבות עמוקה ברגשות ההורים.
אני לא מדבר בכלל אם זה ראוי או לא שלהורים תהיה הזכות להחליט אם הבן שלהם ילך לקרבי או לא, רק על העובדה שהם מציגים את זה כאילו זאת החלטה שבאה מתוך התחשבות עמוקה ברגשות ההורים.
נק' מוניטין:
6,732
ההתאוששות שלך לא טובה אחי תחליף תכנית...
WTF!
אותו "ילד" שהוא כבר אדם בוגר ותבוני שאחראי למעשיו יצא לשחק כדורסל ועלול לסכן את עצמו בשבירת רגל,ולכן זוהי זכותם של ההורים שילדם כבר שבר רגל במשחק כדורסל למנוע זאת.
נק' מוניטין:
2,512
בעד.
ילד בן 18 הוא בנאדם מספיק בוגר כדי להבין שאם ההורים שלו איבדו ילד אחד, הם לא יהיו מוכנים לאבד את השני. ואם זה מפריע להם ברמות שהם אוסרים על הילד שלהם להתגייס לקרבי, הילד צריך להבין את הכאב הצער של ההורים.
מצד שני, אם הוא לא מבין את ההחלטה של ההורים, אז כנראה שהוא אידיוט ועל ההורים להטיל וטו.
אני אישית הייתי מעדיף שאמא שלי תישן טוב בלילה, מאשר להגשים איזה פנטזיה של להיות טייס או חי"רניק.
וקולדפייר, MOO וכל הדמוקרטים פה, תפסיקו כבר עם האנטי "עלק" פאשיזם הזה. נהייתם לי לוחמים בזכויות האזרח והאדם? מספיק להיות יפי נפש. יש מצבים שבהם ההורים צריכים לקחת אחריות על הבן שלהם, גם אם הוא בן 18.
ילד בן 18 הוא בנאדם מספיק בוגר כדי להבין שאם ההורים שלו איבדו ילד אחד, הם לא יהיו מוכנים לאבד את השני. ואם זה מפריע להם ברמות שהם אוסרים על הילד שלהם להתגייס לקרבי, הילד צריך להבין את הכאב הצער של ההורים.
מצד שני, אם הוא לא מבין את ההחלטה של ההורים, אז כנראה שהוא אידיוט ועל ההורים להטיל וטו.
אני אישית הייתי מעדיף שאמא שלי תישן טוב בלילה, מאשר להגשים איזה פנטזיה של להיות טייס או חי"רניק.
וקולדפייר, MOO וכל הדמוקרטים פה, תפסיקו כבר עם האנטי "עלק" פאשיזם הזה. נהייתם לי לוחמים בזכויות האזרח והאדם? מספיק להיות יפי נפש. יש מצבים שבהם ההורים צריכים לקחת אחריות על הבן שלהם, גם אם הוא בן 18.
נערך לאחרונה:
יופי,זו הבחירה שלך,למה לכפות אותה על אחרים?
נק' מוניטין:
62,133
כן, קורה לי כל הזמן שאמא שלי צריכה לקחת אחריות על השטויות שאני עושה. אני אבקש ממנה שתקח אחריות גם על השטויות שאתה כותב.
נק' מוניטין:
13,995
צודק ... תראה פה את החברה לא נגמר להם הכוח.
אני לא מבין למה קולדפייר מבזבז זמן על ויכוחים חסרי תועלת במקום לפתח את התוכנית הכוח הבאה.
שינצל את מוחו המתמטי לפיתוח תוכנית כוח מיוחדת שעושים בה רק סקוואט וכל סט הוא סכום של שני הסטים הקודמים....אם כל הטבע בנוי על סדרת פיבונאצ'י אין שום סיבה שהאימונים שלנו לא יהיו.
נערך לאחרונה:
נק' מוניטין:
16,321
ילד שרוצה ללכת לקרבי יפעיל על ההורים שלו לחץ לחתום, ואז הם ישארו עם התחושה של "אני נתתי לזה לקרות". זה מה שמנסים למנוע כשקיבלו את ההחלטה לבטל את החתימה הזו. בגיל 18 אתה מספיק גדול בשביל להחליט מה אתה רוצה לעשות.
נק' מוניטין:
13,995
נק' מוניטין:
62,133
סמולוב כבר עשה את זה. עבד לו לא רע.
נק' מוניטין:
13,995
נו טוב רוסי (סמולוב) ... הם (רוסים) תמיד הורסים את הפקטור...
- פותח/ת השרשור
- #20
אני בעד גיוס חיילים ממשפחות שכולות. חלקם "מורעלים" מספיק כדי לעשות זאת, והם יכולים לעשות זאת לאחר התנגשות "עדינה" עם ההורים. ההסדר המוצע בכתבה נראה לי די הוגן כלי שני הצדדים (החיילים והוריהם). יחד עם זאת, אני חולק על עניין הבגרות שמייחסים לחיילים בגיל 18.
אני לא סבור שילד בן 18 הוא בן-אדם בוגר מספיק כדי להחליט בשביל עצמו בכל דילמה בחייו. עצם העובדה שקוראים למי שהחוק רואה בו בגיר "ילד" יש בה להצביע שלא תמיד סומכים על שיקול דעתו. קחו בחשבון שאותו נער יכול להגיע לגיל הבגרות החוקית (אך לאו דווקא הנפשית) גם בזמן לימודיו בתיכון. בתקופת התיכון (וכנראה שגם לפני כן), הבחור חווה כל חוויה שהוא מייחס למבוגרים: נהיגה, סקס, אלכוהול, סיגריות (ואולי גם סמים), וכיוצ"ב.
זה לא אומר שהוא ירצה מרצונו החופשי לקום מוקדם (אם בכלל) ללימודים, לקיים את כל חובות הבית ( כמו ניקיון ושיעורים) ולוותר על דמי כיס (ועוד סוגי תמיכה אחרים) בחינם מההורים. בעצם, אם הוא התרגל לכך מאז בית הספר היסודי, סביר להניח שהתנהגות זו תלווה אותו גם בתיכון.
אגב הפעילויות ה"מבוגרות" שהבחור יאמץ בתקופת התיכון, אלא אם מבוגר כלשהו יכריח אותו לבצע את כל הדברים הללו (וזה גובל בעבירה פלילית), הוא יבצע אותן מרצונן החופשי.
אתם באמת חושבים שהוא בהכרח יפעיל שיקול דעת? אולי כן, ואולי לא. העיתונים מציגים לא פעם סיפורים על נערים/ות בגיל זה שנמצאו צורכים חומרים אסורים (ולא משנה כרגע מי קבע מה אסור), נערים/ות שקיימו יחסים מיניים שההסכמה להם מוטלת בספק (שלא לדבר על מין וגיל הצד השני ביחסים).כמובן שאין לשכוח את התנהגות הנהגים הצעירים על הכבישים.
נכון, לכל אדם יש את הזכות לגדל את ילדו כאוות נפשו. סביר להניח שכל הורה מחנך את ילדו לפי ערכים, והוא מצפה לקיימם. ההורה מצפה, הילד מקיים, אבל לא בהכרח.
הילד רוצה לקיים את העולם האידיאלי שהוא חושב עליו כנכון, גם אם זה אומר שהוא ישים קץ לחייו בעצמו. לכאורה, בגיל 18 מתיר לילד לעשות כאוות נפשו, אך לא נראה לי שהמחוקק התכוון לתת לילד את האפשרות לקיים את האפשרות של מוות. לפחות לא מבלי להסביר את ההשלכות של הנושא על חייו וחיי הסובבים לו. אני לא מתייחס אל האפשרות של הגנה עצמית, והשלכותייה.
אחת הסיבות (וזאת רק השערה) בגינה נותנים לילד בן 18 נשק ביד היא שהוא כבר עבר (או, אמור לעבור) את האכשרה השכלית והנפשית המתאימה, שאותה אמורים לתת ההורים והמדינה בה הוא חי. יש שיוצאים עצמאיים מהבית, ויש לא. בין כה, וכה, כולם מקבלים את ההתמיכה המתאימה למצבם בצבא (רמת התמיכה היא עניין אחר).
המצב חמור יותר כשמדובר בחיילים שחוו את השכול. לא תמיד ההורים מוכנים לוותר על הצאצא שנותר בבית, למרות שאותו צאצא רוצה מאד (אולי גם כתוצאה ממרד נגד ממסד ההורים) לשרת בשירות קרבי. אם הצאצא יזכה בעימות על הזכות לשרת בקרבי, לא יהיה זה בגלל ההגיון והנסיון, שכן ההגיון והנסיון לא יצביעו בהכרח על חזרה הביתה (חי, בריא ושלם).
יש אפשרות שהוא יכפה עליהם את ההסכמה, תוך יצירת רגשי אשמה או איומים לעזיבה. ואז מה?
כל דיון על האפשרות של כפייה נראה מוגזם . קל מאוד לומר שהכריחו אתכם לבצע דברים שלא רציתם לבצע. בעולם שבו אתה חייב (וכן, גם זו כפייה) לקיים קשר עם אנשים אחרים, אתה תנסה לגרום למישהו אחר לשמוע (ואף לקבל) את דעתך, גם אם הוא לא יסכים אתך. אם תצליח, ולא משנה אם דעתך מוצדקת ו/או נכונה, האם אין בכך כפייה?
אגב, אם אתם מגיבים על דבריי, ובמיוחד מתייחסים אל הפסקה האחרונה, האם אין בכך כפייה?
אני לא סבור שילד בן 18 הוא בן-אדם בוגר מספיק כדי להחליט בשביל עצמו בכל דילמה בחייו. עצם העובדה שקוראים למי שהחוק רואה בו בגיר "ילד" יש בה להצביע שלא תמיד סומכים על שיקול דעתו. קחו בחשבון שאותו נער יכול להגיע לגיל הבגרות החוקית (אך לאו דווקא הנפשית) גם בזמן לימודיו בתיכון. בתקופת התיכון (וכנראה שגם לפני כן), הבחור חווה כל חוויה שהוא מייחס למבוגרים: נהיגה, סקס, אלכוהול, סיגריות (ואולי גם סמים), וכיוצ"ב.
זה לא אומר שהוא ירצה מרצונו החופשי לקום מוקדם (אם בכלל) ללימודים, לקיים את כל חובות הבית ( כמו ניקיון ושיעורים) ולוותר על דמי כיס (ועוד סוגי תמיכה אחרים) בחינם מההורים. בעצם, אם הוא התרגל לכך מאז בית הספר היסודי, סביר להניח שהתנהגות זו תלווה אותו גם בתיכון.
אגב הפעילויות ה"מבוגרות" שהבחור יאמץ בתקופת התיכון, אלא אם מבוגר כלשהו יכריח אותו לבצע את כל הדברים הללו (וזה גובל בעבירה פלילית), הוא יבצע אותן מרצונן החופשי.
אתם באמת חושבים שהוא בהכרח יפעיל שיקול דעת? אולי כן, ואולי לא. העיתונים מציגים לא פעם סיפורים על נערים/ות בגיל זה שנמצאו צורכים חומרים אסורים (ולא משנה כרגע מי קבע מה אסור), נערים/ות שקיימו יחסים מיניים שההסכמה להם מוטלת בספק (שלא לדבר על מין וגיל הצד השני ביחסים).כמובן שאין לשכוח את התנהגות הנהגים הצעירים על הכבישים.
נכון, לכל אדם יש את הזכות לגדל את ילדו כאוות נפשו. סביר להניח שכל הורה מחנך את ילדו לפי ערכים, והוא מצפה לקיימם. ההורה מצפה, הילד מקיים, אבל לא בהכרח.
הילד רוצה לקיים את העולם האידיאלי שהוא חושב עליו כנכון, גם אם זה אומר שהוא ישים קץ לחייו בעצמו. לכאורה, בגיל 18 מתיר לילד לעשות כאוות נפשו, אך לא נראה לי שהמחוקק התכוון לתת לילד את האפשרות לקיים את האפשרות של מוות. לפחות לא מבלי להסביר את ההשלכות של הנושא על חייו וחיי הסובבים לו. אני לא מתייחס אל האפשרות של הגנה עצמית, והשלכותייה.
אחת הסיבות (וזאת רק השערה) בגינה נותנים לילד בן 18 נשק ביד היא שהוא כבר עבר (או, אמור לעבור) את האכשרה השכלית והנפשית המתאימה, שאותה אמורים לתת ההורים והמדינה בה הוא חי. יש שיוצאים עצמאיים מהבית, ויש לא. בין כה, וכה, כולם מקבלים את ההתמיכה המתאימה למצבם בצבא (רמת התמיכה היא עניין אחר).
המצב חמור יותר כשמדובר בחיילים שחוו את השכול. לא תמיד ההורים מוכנים לוותר על הצאצא שנותר בבית, למרות שאותו צאצא רוצה מאד (אולי גם כתוצאה ממרד נגד ממסד ההורים) לשרת בשירות קרבי. אם הצאצא יזכה בעימות על הזכות לשרת בקרבי, לא יהיה זה בגלל ההגיון והנסיון, שכן ההגיון והנסיון לא יצביעו בהכרח על חזרה הביתה (חי, בריא ושלם).
יש אפשרות שהוא יכפה עליהם את ההסכמה, תוך יצירת רגשי אשמה או איומים לעזיבה. ואז מה?
כל דיון על האפשרות של כפייה נראה מוגזם . קל מאוד לומר שהכריחו אתכם לבצע דברים שלא רציתם לבצע. בעולם שבו אתה חייב (וכן, גם זו כפייה) לקיים קשר עם אנשים אחרים, אתה תנסה לגרום למישהו אחר לשמוע (ואף לקבל) את דעתך, גם אם הוא לא יסכים אתך. אם תצליח, ולא משנה אם דעתך מוצדקת ו/או נכונה, האם אין בכך כפייה?
אגב, אם אתם מגיבים על דבריי, ובמיוחד מתייחסים אל הפסקה האחרונה, האם אין בכך כפייה?
