לא טוב.
המצב לא טוב.
אני קורסת.
אני אפילו לא יודעת למה.
אני יודעת,
אבל לא ממש.
אני לא יכולה להצביע
למה הכל קורס אצלי בפנים.
אלוהים,
די.
אני לא מצליחה לעצור,
זה פשוט מידרדר כלכך מהר,
רגע אחד -
ואז -
וזה כואב.
ואני לא מצליחה לתפוס את זה בזמן.
לא מצליחה לעצור,
לא מצליחה להבין,
איך? למה?
לא. לא. לא.
כבר תקופה ארוכה מדי
שאני פשוט איומה.
אני כלכך רעה
כלפי עצמי.
באמת,
די.
התעייפתי.
אני צריכה שמישהו
יתן לי כאפה.
או חיבוק.
משו.
כי אני לא מסוגלת,
אני יותר מדי מבינה לאן יכול ללכת.
לאן זה כבר הולך.
וזה מפחיד.
וכואב.
היום היה יום קשה.
בבית הספר,
בחיים.
לא היום הכי קשה שהיה לי ממש לא. רחוק מלהיות.
היה גם טוב לפרקים.
אגב, נכון המכוער?
אז נפגשנו שוב אתמול והיה נחמד.
ו-וואלה, מצאתי שהוא פחות מכוער בעיני.
הוא בסדר כזה. לא הכוסכפה שלי.
אולי נניח תה. אבל תה רגיל כזה, תה סתמי, מהשקיות ששמים בכנסים וכאלה.
ודליל, ובלי סוכר.
מים רותחים עם קצת צבע.
משהו כזה.
אימון ערב. שעה 20:00
סקוואט:
חימום.20*10
40*6
50*6
52.5*5
הממ.
אתגר:
55*5
קשוח.
ירידה אחרונה התלבטתי אם אצליח לעלות....
היה טוב סהכ.
דדליפט:
40*7
60*7
המ.
יאלה,
65*6*2
הצלחה מעל ומעבר למצופה :0
יפה לי, אני מפתיעה את עצמי.
לא קל לי להפתיע את עצמי.
קשה.
אולי כי עליתי קילו.
ל - 56 מ'ג.
אולי זה סתם נוזלים.
אולי אני פשוט סתם שמנה.
לא יודעת.
בכל אופן,
חרא לי בעבודה.
עצוב לי, רע לי.
אוהבת להיות מורה.
מתעבת את תפקיד המחנכת.
לא טוב לי.
אני אוהבת את הילדים עד עמקי הנשמה,
אבל סובלת כלכך.
יש לי כיתה מופרעת.
אבל מופרעת. ברמה קשה.
אני לא יכולה לתאר לכם כמה.
שולחנות עפים, כיסאות, שליפת מספריים, תככים בין התלמידים, אגרופים, קללות, איומי רצח, ושקרים שיגרמו לאוזניים שלכם להפוך לטוסט.
והילדים רק בכיתה ג'. בני פאקינ 9. אפילו לא שינו קידומת, רבאק.
ואני צריכה לעשות שיחות עם ההורים, מיילים, השעיות, הסברים, צער, אכזבה ותיסכול.
וכל זה תוך כדי שאני מתמודדת עם הצער הכאב והתיסכול שלי מול עצמי.
כי גם אני מופרעת.
ואני לא מסוגלת להתמודד עם כל זה.
יותר מדי עומס על הנפש שלי.
אני מוצפת לגמרי,
ואז קורסת.
שוב.
אתמול נפגשנו בדירתנו הצנועה, 2 דאבל דייט, ונספח.
יעני, בתדודה שלי והדייט שלה,
חברה של בתדודה שלי והדייט שלה,
ואני, הנספח.
היה כיף. הצחקתי מלא, כרגיל, וגם צחקתי לא מעט :>
אימון אחרי בצפר.
נותרו רק עוד שבועיים עד חופשת פסח.
לאחר חופשת הפסח אני מתכוונת לברוח מתפקיד החינוך בצרחות אימה.
היום שאלתי את המנהלת מתי המחנכת חוזרת מחופשת הלידה.ה היאאמרה שאין לה מושג.
רמזתי שבין כה וכה אני לא מתכוונת להישאר כמחנכת.
אין מצב, אין סיכוי.
סקוואט:
חימום 20*10
40*7
50*6*3
דדליפט:
חימום 40*10
60*7*2
היה קשוח.
מרגישה את הגב בקטע מוזר.
נראלי עשיתי משו לא משו משו.
הממ איזה עוד תרגיל באלי לעשות?
לא ממש באלי עוד, האמת.
רק שני התרגילים הללו לקחו לי נצח.
נעשה היפטרסט?
לא. זה כבד. אין לי כח.
הרחקת רגליים במכונה:
45*15
50*15
55*15
יאלה, מתקפלת.
חדר הכושר ממש קרוב לבית הספר שבו אני עובדת, ולבית הורי.
בשבוע שעבר הייתי חוזרת הביתה כל כמעט יום אחרי העבודה, ועד שהייתי חוזרת שוב לדירה כבר היה מאוחר בערב.
הפעם החלטתי שלא לעבור בבית.
זו הייתה החלטה קשה. הבית כה קרוב, והדירה כה רחוקה.
זה כה דבילי.
השבוע השותפה השלישית חוזרת.
נראה איך ארגיש בחברתה.
היא פדאנטית שכזו,
כך הבנתי.
איכ.
אז עם הבחור של רביעי לא הלך.
היום יצאתי עם מישו אחר. כן, כן. בשישי.
אשכרה יצאתי השבוע עם 3 בחורים שונים חחח
קיצר בחור נחמד.
מראה חיצוני לא לטעמי.
שלא נאמר אפילו מכוער.
שלא נאמר מכוער מאוד.
אבל הוא נחמד, אז נצא שוב עד שאחליט שלא.
מתח:
5
4
חתירה:
27.5*11*3
היה מאתגר, אבל עבר חלק.
הרבה זמן שלא עשיתי חתירה. אני אפילו לא זוכרת כמה הייתי עושה לפני הקורונה...
התלבטתי אם בא לי לעשות דדליפט.
ואז החלטתי שאשאיר את זה ליום אחר ואעבוד היום על השרירים שהזנחתי.
נמאס לי מהמקצוע שלי.
לא אוהבת להיות מחנכת.
אהה, רגע. בכלל לא בחרתי לחנך כיתה.
כפו את זה עליי.
אונס!
הולכת לחדכש.
ישלי דייט ראשון היום,
אז הולכת להתאמן.
מסורת.
דדליפט:
חימום 50*7
60*7*2
וכי אני מטורללת:
70*3
עשיתי סרטון לביקורת.
זה היה מאתגר, אבל דווקא הצלחתי לא רע.
שבירת שיא.
סקוואט:
40*7
50*5*2
מאתגר כלבבי.
כואבות לי פרקי הידיים.
מתח:
5
2
חזרה שלילית אחת כי התבאסתי על עצמי.
שיט עוד שעה הדייט.
ולא עבדתי על חזה כבר נצח נצחים.
אתקתק חזה.
שכיבות סמיכה:
רגיל - 12
יהלום - 5
רגיל - 6
אני לחוצה אז לא נחה מספיק.
ונראלי התפוצץ לי וריד במוח עקב מאמץ.
אולי זה ינרמל אותי, מי יודע.
טוב יאלה, זזתוש.
הגב שלי עדיין כואב ברמה אכזרית חח אז מעדיפה לא לעשות דד או סקוואט...
מאחר ולא תהיה לי אפשרות ללכת שוב לחדכש השבוע, אז מתעקשת ללכת היום. אעשה תרגילי רגליים במכונות כדי לתת לגב לנוח.
אני עייפה רצח.
לא ישנה טוב.
אולי 5-4 שעות בלילות האחרונים.
ויש יותר מדיי לילות כאלה בשבועות האחרונים.
לא נרדמת.
ועד שמגיע הלילה אז גם לא ממש רוצה ללכת לישון.
אי שקט.
יותר מדיי מחשבות,
חלומות שמתערבבים עם מציאות.
מכירים?
איכסהפיכסה.
לחיצות רגליים במכונה:
60*10*3
ניסיתי לעשות יד קדמית עם דאמבלים, אבל לא יכולה להשתמש ביד שמאל עקב טימטום חריף.
יד אחורית - משיכת חבל.
מחזיקה קצת עקום כי יד שמאל.
10*12*3
ניסיתי דדליפט - בלתי ישים כנ'ל :|
חוזרת לרגליים במכונות.
הרחקת ירכיים:
40*10*3
45*15
50*15
התאכזבתי קשות שהצלחתי ללכת כרגיל אחרי האימון של יום שני.
מחר אני מתכוונת לסבול.
קירוב ירכיים:
25*12*2
20*10
לא רוצה להיות מסוגלת ללכת מחר.
יאלה, מתקפלת.
היום שלי עוד ארוך. מאוד ארוך.
ואני מותשת. לאו דווקא בגלל האימון.
לא נשקלתי בכלל השבוע.
אין לי אומץ.
עוצמת עיניים. אולי עדיף ככה.
בשבועות האחרונים יוצא לי להתמודד עם כלמני דברים שלא כיף להתמודד איתם.
מופעל עליי לחץ מִיוֹתֵר מדי כיוונים, וזה גורם לתגובה רעה.
אני פשוט נמעכת אל תוך עצמי, כמו פחית שתייה ריקה.
וזה כואב.
אין פה ממש אשמים.
זה בעיקר החיים. ואני.
כלומר, איך שהחיים משפיעים עליי.
או איך שאני מגיבה אליהם.
הבנתם, נו,
זה אני מול עצמי.
מה שהופך את זה למורכב, כי זו לא מערכת יחסים שאני יכולה להתנער ממנה, ולא משהו שאני יכולה לשלוט בו.
לא לגמרי.
חולת שליטה שכמוני.
בעיקר מנסה להימנע מלהיכנס עם עצמי לחזיתות, כי אני אכזרית כלפי עצמי. (@הברווזון המכוער אתה מוזמן להתענג על המשפט הזה עם כל ה'אני' ו'העצמי'.)
זה קשה. זה כואב. זה מתסכל.
כמובן שזה משליך ישירות על כל עניין האוכל ולוחץ לי באטרף על כל הכפתורים, משגע את המערכת ומשגר את כל פצצות האטום.
ואנוכי הקטנה מנסה להתמודד בתוך הבלגאן.
צריכה לײשר את הפחית המקומטת שאני.
צריכה לישון. אני לא ישנה. לעזאזל.
צריכה להיות סלחנית כלפי עצמי.
סלחנית.
הפעם אין אימון היום.
עשיתי רק הליכה של 40 דק' בערך. סתם הלכתי ברגל לסופר.
וואלה אין לי בכלל דומס ברגליים.
כאילו יש, אבל בקושי.
אבל הגב, לעומת זאת, מדוּמס לכל אורכו ורוחבו.
איזה כיף :>
עוד חמישה ימים להגשת הסמינריון.
הייתי רוצה לומר תודה לכל האנשים הטובים שנמצאים שם בשבילי, אפילו בשעות הקטנות של הלילה, ומחזקים אותי בתקופה המטורפת הזו.
מקשיבים, מכילים את הטירלול בלי לשפוט ולהטיף. מחבקים מרחוק, ומעלים לי חיוך בלב.
גם כשממש שחור אני יודעת שתמיד יכולה לפנות ולא אשאר לבד.
זכיתי.
אני צריכה לכתוב להם.
טוֹדַא. עוֹעֵבְטוֹטְחֵם.
דדליפט:
חימום 20*7
40*7
פגז עחי.
50*7
55*7
עבר אשששש.
באלי עוד, אבל יודעת שלא כדאי.
מחר קצת יכאב לי.
או הרבה.
שיהיה הרבה.
מגיע לי.
עזבו.
ואז סחרחורת, כי השעה 15:30 ואני רק על 250 קל' מהבוקר.
מה באלי עכשיו...?
היפטרסט:
40*10
60*10*2
פגז.
עליות מתח:
5
4
3
עכשיומכבר ערב. הרבה זמן אחרי האימון, השעה 18:30, ואנוכי על 750 קל' כרגע.
אמורה להעלות את הקל' היומי שלי מ1,100 ל1,400. ואין לי אומץ.
הלא מה המטרה שלי מכל האימונים האלה?
לאכול יותר בלי להשמין.
לא נשקלתי כבר יומיים מהפחד.
מניחה שאי אפשר לדחות עוד את הקץ.
אני עייפה.
פיזית,
נפשית.
הו, נפשית אני גמורה.
הצילו.
דד רומני רגל אחת 10 קג.
10
לכל רגל.
היפטרסט סטטי עם 10 קג
2:00*2
יום שני:
שכיבות סמיכה עם רגליים על שרפרף
10*2
15*2
שכיבות סמיכה על שולחן נמוך ליד אחורית.
10*3
רביעי:
סקוואט בולגרי דאמבל 10k:
10*3
לכל רגל.
סקוואט רגל אחת:
10*2
לכל רגל.
ממש משתפרת בתרגיל הזה, יש לציין :>
היום אמורים לשחרר אותי.
אחרי 3 שבועות של בידוד.
ואז אני חוזרת לגור בבית.
ויום ראשון חוזרת לבית הספר.
ומחזירים את חדרי הכושר.
יותר מדי חזרות.
ומה אם אני לא רוצה לחזור?
היה לי ממש טוב כאן.
Nothing lasts forever.
