מוטיבציה לחבר

[kroif]

חבר לעבודה החל לפני כמה חודשים תהליך של שינוי גופני.
הוא שכר מאמן אישי, הם מתאמנים פעמיים בשבוע בחדר כושר.
הוא כבר ירד כ- 7ק"ג, רואים עליו שינוי יפה מאד
ומעבר לזה ההרגלים שלו השתנו.
הוא משתף בתהליך שלו ונשמע שזה מאד חיובי:
הוא התחיל להתאמן פעם נוספת בשבוע - לבדו.
הוא די אוכל מה שרוצה אבל שומר על גירעון (בעזרת מעקב הדוק של המאמן) -
1500-1700קל' וסה"כ הל חיובי אבל..
הוא די מתבאס כי ציפה לתוצאות יותר רציניות.
גם בגיזרת האימונים הבנתי שהוא עשה קפיצה משמעותית:
התחיל לעשות מתח, המשקל בבנץ' עלה משמעותית.
מה תמליצו להגיד לו כדי שיראה את חצי הכוס המלאה ויתמיד?

 

[ניצן כהן]

אתה בעצמך כתבת.. ירד 7 קילו
מה יותר חצי כוס מלאה מזה

 

[elchonon]

קשוח, האיזון בין צימאון לעוד והשמחה במה שיש הוא קשה.
בעיניי זאת תחושה בריאה של שאיפה ודרישה עצמית גבוה, אבל יותר מידי הלקאה עצמית, וזה יותר הרס מתועלת.

זה דורש קשר אישי, כל מקרה שונה, ואינטואיציה. בכללי חוסר בטחון עצמי זה משהו שאחרים לא יכולים לפתור לו, זה דורש רצון ממנו והכרה של הנזק שלה. במקרה והנזק נסבל, אין עם מי לדבר.

מה שאפשר לעשות מהצד, זה להמשיך לפרגן ולעודד ולקוות שהתחושות האלו אולי יסתדרו לאט לאט.

 

[Dark Soul Omega]

תיאום ציפיות..
להבין שזה תהליך של שינוי שיקח זמן ושיש לחגוג כל השיג קטן!

הוא מתאמן רק פעמיים בשבוע עם המדריך?

 

[Snorlax jr]

זה מרתון ולא ספרינט.
רוצה יותר תוצאות? שימשיך להתמיד ולאט לאט ישיג עוד ועוד.

 

[PowerPoint]

שיצלם את עצמו
באותו מקום ואותה הפוזיציה
שהוא יראה את השינוי הפיזי,הוא יהיה בעננים.

*כנל לצלם אותו מבצע איזה pr נחמד

 

[ברבור יפהפה]

יש הבדל בין פרפקציוניסט טוב, לפרפקציוניסט רע.

הפרפקציוניסט הטוב - שאפתן בריא
חותר למצוינות, אבל לא על הערך העצמי שלו. יעבוד קשה ויתאמץ, אבל גם יהנה מהדרך.
ישמור על שגרה יעילה ומסודרת, אבל גם ישלים עם האופי הלא צפוי של החיים.

הפרפקציוניסט הרע - שלמותן
לעולם לא יעמוד בשאיפות של עצמו.
יעבוד קשה וישאר מאוכזב.
לשלמותן יש שאיפות גבוהות, כל כך גבוהות עד שאי אפשר להגיע אליהן. וכשהוא לא מגיע, הוא מרגיש כמו בנאדם שהוא פחות. פחות חכם, פחות מוכשר, פחות שווה. פשוט פחות.
וכשהמציאות לא עומדת דום לבקשתו, הבטחון שלו מתנפץ לרסיסים.

ולאותו שלומתן יש 2 אסטרטגיות קיצוניות.
הראשונה היא לעשות יותר, מרדף שלא יגמר לעולם. השנייה היא לא לעשות דבר - טרגדיה פרדוקסלית - דווקא מי שההצלחה כל כך חשובה לו משיג את ההפך המושלם.

למען הסר ספק, לעשות את הכי טוב ואז להגביר, זאת לא הבעיה.
הבעיה היא כשכמה ומה ואיך שעושים, זה אף פעם לא טוב. אין סיפוק. אין הכרה במאמץ. אין רגע של נחמה. אין חצי אישור שאני בסדר. מה כן יש? שורה של גורמי סיכון: דכאון וחרדה וקשיי נשימה והפרעות אכילה ומה לא.

בשביל לעזוב את הרדיפה אחר השלמות ולאמץ במקומה שאפתנות בריאה צריך להבין מה מבדיל בינהם.
השאיפות הגבוהות הן לא מקור הבעיה. הבעיה היא המשמעות שניתנת לטעויות(מה זה אומר עליי שנכשלתי?).
שאפתנים בריאים מחזיקים בשאיפות גבוהות, אבל אין להם דאגות רבות לגבי הכישלון(כלומר, זה בסדר גם לטעות).
לעומת זאת, לפרפקציוניסטים השלמים יש שאיפות רבות אבל גם דאגות רבות. הדאגות, או הפחד מכישלון, הן אלו שגובות את המחירים הכבדים: אם כל טעות היא לא רק אבל על זה שלא הצלחתי אלא פגם אמיתי ב"אני", אז אשמה ובושה הופכות לשחקניות ראשיות בהצגה. והטעות, במקום להיות חלק מהמסע, הופכת כל כשלון פוטנציאלי לסכנה של ממש.

אולי הבחנת שהשלמותן והשאפתן לא מונעים מאותו הדבר. יש שני מניעים להצלחה:
"להיות טוב" או "להשתפר".
הסיפור של הפרפקציוניסט השלומתן הוא סיפור על זהות, על מי שאני באמת, ומה זה אומר עליי ש...
לכן הפרפקציוניסט רק רוצה "להיות טוב"(חכם, מצליח, מאושר), בעוד שהשאפתן רוצה "להשתפר"(ללמוד, להתאמץ, לגדול).
הבעיה עם מניע כמו "להיות טוב הוא שהוא שם אותנו תחת נטל ההוכחה כל יום וכל הזמן.

כשהמוטיבציה שלנו היא להשתפר, ההוכחה שלנו היא עצם התהליך, ולא התוצאה. במקום להיות "האיש הכי חטוב", אנחנו רוצים "ללמוד להתחטב ביותר יעילות". כישלון הופך לאתגר שעדיין לא פיצחנו, ומאמץ מוכיח לנו שאנחנו לומדים.

אז איך נהפוך לבריאים, ליציבים, לשמחים יותר? נסכים להיות מושלמים פחות, הרבה פחות. הצעד הראשון הוא לפתח דפוס חשיבה מתפתח: לבחור לעצמנו מטרות(וגם למדוד אותן) במונחים של שיפור והתקדמות(להשתפר, לצמוח וללמוד) ולא במונחים של הישגים אבסולוטיים(להשיג, לנצח ולהוכיח). נסכים להיות "מתחילים", נסכים לא לדעת. מעבר לזה, בדיוק כפי שאנחנו לוקחים אחריות על הכישלונות שלנו, נקח אחריות גם על ההצלחות שלנו. גם אם עדיין לא הגענו לתוצאה הסופית. גם אם זו הצלחה קטנה.
משימה לא צריכה להיות מושלמת או גמורה כדי להעריך אותה וליהנות מההתקדמות בה.

ועכשיו, התרופה היעילה ביותר לשלמותנות: התמודדות עם פחד. אם הפרפקציוניזם הרע מתנהג כמו פחד מכישלון, הפתרון הבלתי נמנע הוא ויתור על השלמות ופתיחת הדלת לאחותה הזוהרת פחות, אבל רק כביכול - הבינוניות. להפסיק לברוח מהבנוניות כמו מאש!
כמו בהתכווננות פרדוקסלית, אם הפרפקציוניסט מפחד מבינוניות, כנראה זה בדיוק מה שהוא צריך לעשות, לתרגל בינוניות בכוונה. לעשות, אבל לא בסטנדרט המושלם. ובעצם, להסכים גם להיכשל.

קרדיט ליהודית כץ, שכתבה את כל זה בספר "חושבים טוב". שיקח מזה מה שיקח.