נק' מוניטין:
5,883
שנה וחצי שלא התחרתי . כל כך התגעגעתי לזה , אבל לצערי לא הייתה לי את האופציה לזה
מי שעוקב אחרי הלוג שלי , יכול לדעת כמה סבלתי בשנה וחצי האלו , נפצעתי 3 פעמים , כששתיים מהפציעות היו באותו המקום והשביתו אותי לגמרי מהדדליפט , ופציעה אחת הצריכה ניתוח ע"פ דעתם של 3 רופאים שונים
לבסוף לא עשיתי שום ניתוח , ונאלצתי להזניח את האימונים כדי לנוח ולטפל בעצמי . כמובן שאחרי כמה ימים הגוף שלי פשוט לא יכל בלי אימונים , ועשיתי המון שטויות . כמו להתאמן פצוע , ולגרום לנזק גדול יותר , וכמו לחזור מפציעה ישר למשקלי עבודה
למדתי המון בשנה וחצי האלו . על איך להתמודד עם פציעות (גם מכאלו שלא מוכרות כל כך לכולם) , על הגוף שלי , מה עושה לי טוב ומה עושה לי רע (בין אם זה תוכניות אימונים או תזונה) , והכי חשוב - למדתי שאין דבר כזה תירוצים . בתור חייל שעושה תפקיד לא פשוט , שדורש המון זמן ומאמץ פיזי, נאלצתי להתמודד גם עם הפאוורליפטינג . שזה אומר להתאמן הרבה פעמים אחרי יום עבודה ארוך ומפרך ולא לוותר לעצמי . גם כשכל החבר'ה שעבדו איתי פשוט נפלו מהרגליים אחרי היום הזה ולא נשאר בהם טיפת כוח אפילו להתקלח - אני הלכתי למכון , באמצע הלילה ופשוט נתתי דדליפט כבד או סקוואט מתיש , אין לי מושג מאיפה הכוחות
אני לא מנסה "להשוויץ" על כמה אני טוב או על כמה אני לא מוותר לעצמי . להפך . אני עדיין לא בתוצאות יותר מדי טובות לקטגוריה שלי . כל מה שרשמתי כאן זה רק כדי להוכיח לכולם שאין דבר כזה תירוצים . אנשים מתחילים לעבוד , או מתגייסים לצבא , או מתחילים ללמוד , ומשתמשים בזה כתירוץ על למה להפסיק להתאמן . וזה ממש לא נכון . אם אני הצלחתי , שהיה לי את כל התירוצים והסיבות שבעולם להפסיק או לעצור - אז כל אחד יכול . ועשיתי את שלי אם זה נתן טיפת מוטיבציה אפילו לבן אדם אחד .
הייתה לי מטרה מאוד ברורה , להגיע לרבע טון דדליפט , ול600 ק"ג טוטאל ברצועות .
אז לא הגעתי ל250 דדליפט , ואפילו לא קרוב ל600 ק"ג טוטאל . מה גם שלא התחרתי בסוף עם רצועות
האימונים מאז השיקום מהפציעה האחרונה הלכו ממש טוב , בקטע מחשיד . הבנצ התחיל לעוף . הדדליפט התקדם לי כמו מתחיל בSS . והסקוואט הפתיע אותי מאוד
כמו שאמרתי , התחלתי להתכונן לסקוואט ברצועות . ולקח לי חודש וחצי להבין שרצועות זה לא בשבילי . לקח לי המון זמן ללמוד לקשור . ועד שלמדתי - הבנתי שזה גוזל ממני המון כוח . 4 שבועות לפני התחרות החלטתי לוותר על הרצועות , והמשקלי עבודה שעשיתי ל5x5 , בקושי עלו לשלשה .
גם בדדליפט לא הלך משהו . המטרה שלי הייתה 200x5x5 . הגעתי די קרוב . ל195 קשה . אבל האמנתי בעצמי שאצליח להוציא מזה 250 לסינגל .
התחלתי פיק עצימות , שלא הוכיח את עצמו . מצאתי את עצמי נכשל עם 205 לשלשה , ושבועיים לפני התחרות לא ניתקתי מהרצפה 210 .
הבטחון ירד לי לרצפה , שקלתי לא להתחרות . שיחת מוטיבציה קצרה עם @PowerLifting גרמה לי להחליט לעלות ולהתחרות לא משנה מה יהיו התוצאות
פתחתי בהכל נמוך מאוד . כי לא ידעתי מה יהיה ופחדתי לקבל בומבד אאוט .
הסקוואט הלך אחלה ודי הפתיע אותי . אחרי שבכניסה השניה 190 עלה קל , הייתי חזיר וקפצתי ל205 שנכשל . אני בטוח שאם הייתי הולך על 200 זה היה עולה . אבל למדתי לקח לא להיות חזיר
בבנצ הפתעתי את עצמי מאוד עם 130 כשהמטרה הייתה 125
בדדליפט הכי פחדתי . גם כי החימום לא הלך ממש קל , וגם כי בחרתי אופנר עם 205 , שאמור להיות קל . אבל תמיד הדהדה לי המחשבה בראש שלא ניתקתי 5 ק"ג פחות מזה לפני שבועיים , אז גם אם אצליח את ה205 , זה בטח לא יהיה קל
וזה היה קל . ושוב הספורט הזה הזכיר לי כמה חשוב הרייג' . שבלעדיו בטוח שלא הייתי מגיע לתוצאה סופית של 235 דדליפט
אז תודה רבה לכל מי שתמך , עזר , צעק , עודד , ייעץ והיה אוזן קשבת . במיוחד ל @yanivgoft
גדלה פה קהילה לא קטנה , עם אחדות ומשפחתיות שלא תראו בשום ספורט . לא בכדורגל לא בכדורסל לא בטניס ולא בשום מקום אחר
לא יצא לי לראות ספורט שבו ספורטאי מעודד את היריב שלו ורוצה שהוא יצליח , גם אם זה אומר שהוא יקטוף לו את הזכיה , וזה מה שעושה את הספורט הזה לכל כך מגבש
אז אני לא הכי טוב , ולא נתתי מספרים שהם בטופ לקטגוריה שלי , אבל ניצחתי את התירוצים , וזה מה שעושה אותי למאושר . הרבה יותר מהמשקלים על המוט
מי שעוקב אחרי הלוג שלי , יכול לדעת כמה סבלתי בשנה וחצי האלו , נפצעתי 3 פעמים , כששתיים מהפציעות היו באותו המקום והשביתו אותי לגמרי מהדדליפט , ופציעה אחת הצריכה ניתוח ע"פ דעתם של 3 רופאים שונים
לבסוף לא עשיתי שום ניתוח , ונאלצתי להזניח את האימונים כדי לנוח ולטפל בעצמי . כמובן שאחרי כמה ימים הגוף שלי פשוט לא יכל בלי אימונים , ועשיתי המון שטויות . כמו להתאמן פצוע , ולגרום לנזק גדול יותר , וכמו לחזור מפציעה ישר למשקלי עבודה
למדתי המון בשנה וחצי האלו . על איך להתמודד עם פציעות (גם מכאלו שלא מוכרות כל כך לכולם) , על הגוף שלי , מה עושה לי טוב ומה עושה לי רע (בין אם זה תוכניות אימונים או תזונה) , והכי חשוב - למדתי שאין דבר כזה תירוצים . בתור חייל שעושה תפקיד לא פשוט , שדורש המון זמן ומאמץ פיזי, נאלצתי להתמודד גם עם הפאוורליפטינג . שזה אומר להתאמן הרבה פעמים אחרי יום עבודה ארוך ומפרך ולא לוותר לעצמי . גם כשכל החבר'ה שעבדו איתי פשוט נפלו מהרגליים אחרי היום הזה ולא נשאר בהם טיפת כוח אפילו להתקלח - אני הלכתי למכון , באמצע הלילה ופשוט נתתי דדליפט כבד או סקוואט מתיש , אין לי מושג מאיפה הכוחות
אני לא מנסה "להשוויץ" על כמה אני טוב או על כמה אני לא מוותר לעצמי . להפך . אני עדיין לא בתוצאות יותר מדי טובות לקטגוריה שלי . כל מה שרשמתי כאן זה רק כדי להוכיח לכולם שאין דבר כזה תירוצים . אנשים מתחילים לעבוד , או מתגייסים לצבא , או מתחילים ללמוד , ומשתמשים בזה כתירוץ על למה להפסיק להתאמן . וזה ממש לא נכון . אם אני הצלחתי , שהיה לי את כל התירוצים והסיבות שבעולם להפסיק או לעצור - אז כל אחד יכול . ועשיתי את שלי אם זה נתן טיפת מוטיבציה אפילו לבן אדם אחד .
הייתה לי מטרה מאוד ברורה , להגיע לרבע טון דדליפט , ול600 ק"ג טוטאל ברצועות .
אז לא הגעתי ל250 דדליפט , ואפילו לא קרוב ל600 ק"ג טוטאל . מה גם שלא התחרתי בסוף עם רצועות
האימונים מאז השיקום מהפציעה האחרונה הלכו ממש טוב , בקטע מחשיד . הבנצ התחיל לעוף . הדדליפט התקדם לי כמו מתחיל בSS . והסקוואט הפתיע אותי מאוד
כמו שאמרתי , התחלתי להתכונן לסקוואט ברצועות . ולקח לי חודש וחצי להבין שרצועות זה לא בשבילי . לקח לי המון זמן ללמוד לקשור . ועד שלמדתי - הבנתי שזה גוזל ממני המון כוח . 4 שבועות לפני התחרות החלטתי לוותר על הרצועות , והמשקלי עבודה שעשיתי ל5x5 , בקושי עלו לשלשה .
גם בדדליפט לא הלך משהו . המטרה שלי הייתה 200x5x5 . הגעתי די קרוב . ל195 קשה . אבל האמנתי בעצמי שאצליח להוציא מזה 250 לסינגל .
התחלתי פיק עצימות , שלא הוכיח את עצמו . מצאתי את עצמי נכשל עם 205 לשלשה , ושבועיים לפני התחרות לא ניתקתי מהרצפה 210 .
הבטחון ירד לי לרצפה , שקלתי לא להתחרות . שיחת מוטיבציה קצרה עם @PowerLifting גרמה לי להחליט לעלות ולהתחרות לא משנה מה יהיו התוצאות
פתחתי בהכל נמוך מאוד . כי לא ידעתי מה יהיה ופחדתי לקבל בומבד אאוט .
הסקוואט הלך אחלה ודי הפתיע אותי . אחרי שבכניסה השניה 190 עלה קל , הייתי חזיר וקפצתי ל205 שנכשל . אני בטוח שאם הייתי הולך על 200 זה היה עולה . אבל למדתי לקח לא להיות חזיר
בבנצ הפתעתי את עצמי מאוד עם 130 כשהמטרה הייתה 125
בדדליפט הכי פחדתי . גם כי החימום לא הלך ממש קל , וגם כי בחרתי אופנר עם 205 , שאמור להיות קל . אבל תמיד הדהדה לי המחשבה בראש שלא ניתקתי 5 ק"ג פחות מזה לפני שבועיים , אז גם אם אצליח את ה205 , זה בטח לא יהיה קל
וזה היה קל . ושוב הספורט הזה הזכיר לי כמה חשוב הרייג' . שבלעדיו בטוח שלא הייתי מגיע לתוצאה סופית של 235 דדליפט
אז תודה רבה לכל מי שתמך , עזר , צעק , עודד , ייעץ והיה אוזן קשבת . במיוחד ל @yanivgoft
גדלה פה קהילה לא קטנה , עם אחדות ומשפחתיות שלא תראו בשום ספורט . לא בכדורגל לא בכדורסל לא בטניס ולא בשום מקום אחר
לא יצא לי לראות ספורט שבו ספורטאי מעודד את היריב שלו ורוצה שהוא יצליח , גם אם זה אומר שהוא יקטוף לו את הזכיה , וזה מה שעושה את הספורט הזה לכל כך מגבש
אז אני לא הכי טוב , ולא נתתי מספרים שהם בטופ לקטגוריה שלי , אבל ניצחתי את התירוצים , וזה מה שעושה אותי למאושר . הרבה יותר מהמשקלים על המוט
