היי חברים
רציתי לשתף ולהתייעץ לגבי תסביך שלא מסתיים אצלי.
זה צף בעיקר בימי מתיחות בטחונית, כשרואים בטלויזיה את כל החיילים פועלים למען בטחון המדינה..
עכשיו זה צף לי בגלל יום כיפור כשאני כל היום יושב ורואה את הסרטים והסדרות כל המלחמה ההיא.
הנקודה היא שמגיל מאוד צעיר (היום אני בן 32) הרבה לפני גיל גיוס, הייתי "מורעל" צבא. כל הזמן ראיתי ואהבתי סרטי מלחמות, קראתי כתבות, וממש אהבתי את התחושה של השייכות של להיות חלק ממשהו, מערכת שתעשה הרבה למענך כדי להכשיר אותך ולהשאיר אותך, זיכרונות והוואי חברתי שמתגבשים מתוך רגעים לא קלים, הריגוש שבסכנות וכו.
לבסוף, לאור העדר תמיכה משפחתית בלשון המעטה, הושפעתי להוציא הקלות ת"ש.
הרקע לזה הוא אבא שסובל מטראומה עקב יום כיפור והוא ממש לא קיבל את המחשבה שאלך לקרבי. בדיעבד הוא כן אמר "אם קרבי אז או תותחנים או נ"מ". בפועל הוא לא דחף אותי לזה, לא דירבן אותי, ובאותה תקופה היה לי קשה לפעול נגד זה.
אח שלי כן היה בשירות קרבי וכשחזר בחמשושים הוא קיבל יחס לא יפה מאבא שלי, דבר שגם כן לא חיזק אצלי את הדחיפה ללכת לשירות קרבי.
אז שיחקתי את המשחק והוצאתי הקלות תש. יצאתי משירות קרבי. קיבלתי שירות משמעותי במשרד הבטחון בקריה וגם משם יצאתי בגלל שהבינו שיצא לי להתנסות ב"סמים קלים" וזה לא מצא חן בעיניהם. ממילא חיפשתי באותה תקופה כבר שירות כמה שפחות דורשני, בהשפעת הסביבה שלי, ובסוף מצאתי את עצמי בתפקיד הכי נחות בצהל, עובד רסר. והכל באמצעות פנייה לגורמים שיבינו שאני צריך שירות כמה שפחות דורשני "כדי לעזור בבית".
אז עשיתי שירות של כמה שעות ביום בבסיס. מרגיש טוב עם עצמי. כולם ב"יחידה" (אלה שלא היו עןבדי רסר בעצמם) היו מקנאים בשעות שלנו.
במהלך השירות ניסיתי לבנות את עצמי מעט מבחינת זה שעבדתי וחסכתי קצת כסף.
היום אני אוכל את עצמי. "היום" הכוונה, מאז ועד היום. משתגע מזה שעשיתי שירות כזה סתמי. לא צברתי שום חוויות אמיתיות או חברי אמת מהצבא. ולא תרמתי שום כלום לא לחוויות האישיות ולבניין האישיות שלי, ולא למדינה ותקומתה. וגם התחושה שלי ביחס לאלה שעשו קרבי היא שכאילו אני פחות חזק או אמיץ, וגם שהצבא היה בונה לי אישיות חזקה יותר ועם משמעת עצמית גדולה יותר. והכל בו בזמן אני רואה כל הזמן את החיילים והחברים שכן עשו שירות קרבי ולא מפסיק לקנא לזה. אפילו לסדרות המטופשות שיש בטלויזיה על קרקל ויחידה מעורבת, ואומר לעצמי לפחות לשם הייתי הולך.
מאז ועד היום אני כל הזמן מנסה "לכפות" על התחושות שיש לי וכן לנסוץ לייצר לעצמי איזהשהי מציאות כאילו "קרבית" ובגלל זה הלגתי לעבוד בכל מיני עבודות של אבטחה עם נשק, בשיקוף כבודה בשדה התעופה, או בהתמחות שעשיתי כעורך דין פלילי. שום דבר לא הצליח באמת "למלא" את התחושה החסרה הזאת. שאולי המקור שלה הוא בכלל לא העדר שירות קרבי, אבל אולי השירות הקרבי היה יכול לסייע במילוי שלה.
מצד אחד אם היה אפשר לחזור אחורה הייתי חושב שאני רוצה ללכת לקרבי אבל בגלל הלחץ מהבית אני לא יודע מה הייתי עושה ויכול להיות שאותו הדבר. הייתי רוצה לקבל דחיפה או לפחות נייטרליות לשירות כזה אבל זה לא היה תלוי בי. כאילו תחושה שאם היה נהוג להתגייס פעמיים, אז הייתי רוצה להשלים את הפער הזה היום.
לא רוצה לחפור יותר מדי. רציתי לשתף ואם יש למישהו משהו להגיד בנדון אשמח לשמוע
רציתי לשתף ולהתייעץ לגבי תסביך שלא מסתיים אצלי.
זה צף בעיקר בימי מתיחות בטחונית, כשרואים בטלויזיה את כל החיילים פועלים למען בטחון המדינה..
עכשיו זה צף לי בגלל יום כיפור כשאני כל היום יושב ורואה את הסרטים והסדרות כל המלחמה ההיא.
הנקודה היא שמגיל מאוד צעיר (היום אני בן 32) הרבה לפני גיל גיוס, הייתי "מורעל" צבא. כל הזמן ראיתי ואהבתי סרטי מלחמות, קראתי כתבות, וממש אהבתי את התחושה של השייכות של להיות חלק ממשהו, מערכת שתעשה הרבה למענך כדי להכשיר אותך ולהשאיר אותך, זיכרונות והוואי חברתי שמתגבשים מתוך רגעים לא קלים, הריגוש שבסכנות וכו.
לבסוף, לאור העדר תמיכה משפחתית בלשון המעטה, הושפעתי להוציא הקלות ת"ש.
הרקע לזה הוא אבא שסובל מטראומה עקב יום כיפור והוא ממש לא קיבל את המחשבה שאלך לקרבי. בדיעבד הוא כן אמר "אם קרבי אז או תותחנים או נ"מ". בפועל הוא לא דחף אותי לזה, לא דירבן אותי, ובאותה תקופה היה לי קשה לפעול נגד זה.
אח שלי כן היה בשירות קרבי וכשחזר בחמשושים הוא קיבל יחס לא יפה מאבא שלי, דבר שגם כן לא חיזק אצלי את הדחיפה ללכת לשירות קרבי.
אז שיחקתי את המשחק והוצאתי הקלות תש. יצאתי משירות קרבי. קיבלתי שירות משמעותי במשרד הבטחון בקריה וגם משם יצאתי בגלל שהבינו שיצא לי להתנסות ב"סמים קלים" וזה לא מצא חן בעיניהם. ממילא חיפשתי באותה תקופה כבר שירות כמה שפחות דורשני, בהשפעת הסביבה שלי, ובסוף מצאתי את עצמי בתפקיד הכי נחות בצהל, עובד רסר. והכל באמצעות פנייה לגורמים שיבינו שאני צריך שירות כמה שפחות דורשני "כדי לעזור בבית".
אז עשיתי שירות של כמה שעות ביום בבסיס. מרגיש טוב עם עצמי. כולם ב"יחידה" (אלה שלא היו עןבדי רסר בעצמם) היו מקנאים בשעות שלנו.
במהלך השירות ניסיתי לבנות את עצמי מעט מבחינת זה שעבדתי וחסכתי קצת כסף.
היום אני אוכל את עצמי. "היום" הכוונה, מאז ועד היום. משתגע מזה שעשיתי שירות כזה סתמי. לא צברתי שום חוויות אמיתיות או חברי אמת מהצבא. ולא תרמתי שום כלום לא לחוויות האישיות ולבניין האישיות שלי, ולא למדינה ותקומתה. וגם התחושה שלי ביחס לאלה שעשו קרבי היא שכאילו אני פחות חזק או אמיץ, וגם שהצבא היה בונה לי אישיות חזקה יותר ועם משמעת עצמית גדולה יותר. והכל בו בזמן אני רואה כל הזמן את החיילים והחברים שכן עשו שירות קרבי ולא מפסיק לקנא לזה. אפילו לסדרות המטופשות שיש בטלויזיה על קרקל ויחידה מעורבת, ואומר לעצמי לפחות לשם הייתי הולך.
מאז ועד היום אני כל הזמן מנסה "לכפות" על התחושות שיש לי וכן לנסוץ לייצר לעצמי איזהשהי מציאות כאילו "קרבית" ובגלל זה הלגתי לעבוד בכל מיני עבודות של אבטחה עם נשק, בשיקוף כבודה בשדה התעופה, או בהתמחות שעשיתי כעורך דין פלילי. שום דבר לא הצליח באמת "למלא" את התחושה החסרה הזאת. שאולי המקור שלה הוא בכלל לא העדר שירות קרבי, אבל אולי השירות הקרבי היה יכול לסייע במילוי שלה.
מצד אחד אם היה אפשר לחזור אחורה הייתי חושב שאני רוצה ללכת לקרבי אבל בגלל הלחץ מהבית אני לא יודע מה הייתי עושה ויכול להיות שאותו הדבר. הייתי רוצה לקבל דחיפה או לפחות נייטרליות לשירות כזה אבל זה לא היה תלוי בי. כאילו תחושה שאם היה נהוג להתגייס פעמיים, אז הייתי רוצה להשלים את הפער הזה היום.
לא רוצה לחפור יותר מדי. רציתי לשתף ואם יש למישהו משהו להגיד בנדון אשמח לשמוע
נערך לאחרונה:
