נק' מוניטין:
58,703
פורסם ב - 08:37 27/08/11
מלבינים את פניהם של האתיופים
מאת תומר גניהר
נהגי מוניות בתל אביב מצהירים באופן מפורש ומבלי להתבייש כי הם "לא מוכנים להסיע כושים". תיעוד מיוחד
"איך אני יכול לעצור לכושים בלילה? אי אפשר לראות אותם בחושך". גיחוך. צחוק מרוצה. אבל זהו אינו סטנדאפיסט מימים עברו עם בדיחה שפג תוקפה, כי אם נהג מונית רציני מאוד, מראשון לציון, המצהיר שאינו מוכן להעלות נוסעים ממוצא אתיופי למכוניתו. הוא, וחבריו כמוהו, מנמקים את מעשיהם גם באופן קצת יותר רציני, אם אפשר לקרוא לגזענות רצינות. פגשנו אותם במהלך שני לילות, בשני סופי שבוע שונים, בתל אביב. ימים שבהם דורש העם צדק חברתי מממשלתו. אבל העם, מסתבר, אינו מתעכב לבחון את הצדק בתוכו, ולהציב דרישות גם כלפי פנים.
שני לילות בעיר אחת אינם סקר מדעי וגם לא מבחן סטטיסטי. ובכל זאת - תמונה. ושורה תחתונה לה אחת: קשה בתל אביב, קיץ 2011, לישראלי ממוצא אתיופי לתפוס מונית בלילה. ומי שיכול להמשיך לישון עם הידיעה הזו - בל יצא להפגין בשמו של צדק.
הכניסה למוזמנים בלבד
סופי שבוע במתחם יד-חרוצים בדרום תל-אביב ומתחם הנמל בצפונה. אלפי בליינים צעירים, בהם אשכנזים "בני טובים", רוסים בני פרברים, וערביי יפו וירושלים מתכנסים כאן מדי סוף שבוע למרתון קדחתני של פריקת לחצים. גדודי שוטרים דרוכים מנסים לחצוץ ביניהם, ולמנוע התלקחות מתחים.
האיום הגדול ביותר על שלום הציבור בעיני אותם שומרי חוק במדים, אומרים במפורש כמה מהם, הם הבליינים ממוצא אתיופי. לטענם, הרגלי הבילוי של האתיופים ומנהגי צריכת האלכוהול הקלוקלים שלהם, הופכים אותם לבעייתיים במיוחד. ואילו נהגי מוניות, על אף שפרנסתם נשענת על הסעת בליינים מהפרברים למתחמים האלו ובחזרה לביתם, נוקטים שפה פחות מכובסת וחורצים בלי להניד עפעף: "אנחנו לא מוכנים להעלות את הכושים האלו אלינו למונית".
23:30, הכניסה למתחם יד-חרוצים. ניידת ניצבת לרוחב הכביש. שישה שוטרים חמושים וחתומי מבט מפטרלים בשטח. זכוכיות מנופצות בכל פינה, קליינטים עוייני מבט בדרכם למועדוני חשפנות הסמוכים. ארבע ניידות אחרות אורבות לא הרחק.
נסים מרחובות, אלי ואדיסו מאשקלון, עמי וקובי מרמלה, בתיה והיימנות מלוד: צעירים אתיופים במיטב מחלצותיהם, בגילים 21-24, נעים כמי שכפאם שד בין הכניסות למועדוני הלילה השונים באזור. על פניהם תמיהה מאוכזבת קבועה: אף אחד לא מכניס אותם פנימה. בכל פינה, בכל מועדון, סלקטורים גברתנים בשחורים חוסמים את דרכם. התואנה הקבועה בפי הסלקטורים היא שהמועדון סגור לרגל אירוע פרטי. אך נסים, אלי ואדיסו, עמי וקובי, בתיה והיימנות רואים בעיניים כלות כיצד בליינים אחרים, בהירים, דווקא נכנסים בקלות פנימה. אל המקום שהיה יכול להעניק להם תחושת שייכות וזהות נכספת, אך מסרב.
לא רוצה להיות "אתיופי בעייתי"
חצות וחצי. אנחנו עם סמי ואיתן. סמי, בן 24, שקט ונבוך, מואס בלילה הזה. מבחינתו זהו עוד ערב בילוי שהסתיים בהשפלה. הוא מנסה לשווא לעצור מונית שתיקח אותו בחזרה לנס ציונה. המוניות מתעלמות ממנו כאילו היה שקוף, ודוהרות הלאה בכביש. "נהגי המוניות האלו גורמים לי להרגיש שאני פחות טוב", אומר סמי, "שאני לא בן אדם. נמאס לי מזה, אבל מה בדיוק אני אמור לעשות? להחליף את צבע העור אני לא יכול. אני תקוע".
מהצד, בוהה איתן בהשלמה בסמי ובניסיונות הסרק שלו לעצור מונית. איתן, בן 28, גבר אתיופי רהוט להפליא, יחצ"ן מועדונים שפוטר לאחרונה מחברת תקשורת, לטענתו בשל צבע עורו. הוא מסכם את התופעה באיפוק: "זו מדינת מהגרים. כל אחד דורך על המהגר החדש. זאת פשוט שרשרת מזון אנושית". הוא סבור שבעוד שלושה דורות תיפתר כאן גם אפליית האתיופים. אבל בינתיים, הוא טוען, "הישראלים מנסים להיפטר ממני בכל מסגרת בטענה שאני פחות טוב מהם. אבל הם מפחדים ממני כי אני טוב מהם בהרבה. אם יימאס לי מהיחס באזרחות תמיד אוכל לחזור לצבא, לצה"ל. רק שם יש שוויון אמיתי. כי להיהרג, האתיופים נהרגים בדיוק כמו הישראלים".
בהמשך הדרך, במורד רחוב המסגר, אנחנו פוגשים את דוד, חייל בן 19 במשמר הגבול, בחור גבוה ומרשים. דוד רועד מעלבון. הרגע חזר על אופנועו הצבאי ממועדון "האומן 17" ברחוב סלמה, בשולי שכונת פלורנטין בעיר. בדיוק כמו בשבוע שעבר, גם הלילה לא הכניסו אותו שם למסיבה. הוא מספר לנו שכשוטר, הוא בעצם היה יכול לעצור את הסלקטור הסרבן, שכן אי הכנסת אדם למקום בילוי בשל אפליה גזעית היא בניגוד לחוק, "אבל מי רוצה לעשות בעיות עכשיו?". בסך הכל הוא בא ליהנות, להירגע מהלחץ בשירות הסדיר אבל הוא יודע שאם יתקומם, הוא יתויג מיד כאתיופי בעייתי, מעורר מהומות.
בתיה והיימנות רוכשות בכספן הדל שני בקבוקי וודקה קטנים בפיצוצייה בעיבורי רחוב המסגר. רגע אחרי שהן פותחות אותם, קופצים עליהן שני שוטרים חמושים, חוטפים מידיהן את הבקבוקים ושופכים את תכולתם על הכביש. מסתבר שהשתיים עברו על חוק האלכוהול החדש, לפיו אסור להחזיק מוצרי אלכוהול ברחוב אחרי 11 בלילה. תעודות הזהות נלקחות מהן ופרטיהן האישיים נרשמים. בפעם הבאה, הן מוזהרות, זה ייגמר במעצר. אחד השוטרים מצווה עליהן: תשתו רק בתוך המועדונים. בתיה צועקת: "אבל אף מועדון לא מכניס אותנו פנימה!". השוטר מושך בכתפיו וממשיך עם שותפו בפטרול הלילי.
ארבע וארבעים לפנות בוקר. צומת לה גרדיה. עדיין חשוך. נסים, אלי ואדיסו, עמי וקובי, בתיה והיימנות מצפים לשווא למוניות שיעצרו וייקחו אותם הביתה. מונית אחר מונית חולפות על פניהם ומתעלמות מתחינתם לעצור, כאילו היו רוחות רפאים. "אנחנו לא מספיק טובים כדי לנסוע במוניות שלהם", קובע אחד. והשני מוסיף: "סימנו אותנו שאנחנו בתחתית, ולא מוכנים לתת לנו לעלות משם למעלה".
"נעלה למונית את מי שבא לנו"
קשה להתווכח עם תחושות קיפוח של צעירים שנשארו מאחור. אפשר גם לטעון שזוהי תפישתם הסובייקטיבית והמוטעית. אבל נהגי המוניות בעצמם מאששים את הטענות. בפה מלא, בלי בושה. על אף שאף אחד מהם אינו מוכן להזדהות בשמו או להצטלם.
15 נהגי מוניות הסכימו לשוחח אתנו במהלך שני הלילות שהעברנו לצד הבליינים האתיופים. כולם מתחנות מוניות מרכזיות באזור המרכז. תשעה מהם הצהירו לפנינו שלעולם, בשום מקרה, לא יעצרו לנוסעים אתיופים. בעל מונית מרצדס מתחנה בצפון ת"א התנדב אף לתת לנו הסבר מדעי מנומק: "האתיופים נוסעים מסריחים. זה משהו באוכל שלהם. זה לא עובר להם, וזה מסריח לי את האוטו". בעל מונית סקודה מרעננה מנסה לסנגר עם הסבר חברתי מעט יותר ומצהיר: "זה לא אשמתם של האתיופים שהם כאלה. הם דפוקים בחברה ולכן אין להם כסף. אני לא סומך עליהם שהם ישלמו בסוף הנסיעה".
בעל מונית סיאט מתחנה סמוכה בדרום העיר: "הם לא יודעים לשתות, הם דופקים את הראש ואחרי זה עושים בלגן באוטו. אפילו ערבים שותים יותר טוב".
שישה נהגים אחרים שמצהירים גם הם שאינם עוצרים לנוסעים אתיופים, מפגינים מתינות יחסית ומבטיחים שיעצרו לאתיופי "אם יהיה בחברת ?מישהו ישראלי'". לכולם משותפת הדבקות בהצהרה שזוהי זכותם החוקית לעצור רק למי שבא להם. כמה מהם באים אלינו בטענות על ההיטפלות לנושא וספק שואלים ספק תובעים - למה אתם לא כותבים על עניינים דחופים יותר, כמו מחירי המזון.
בקרוב זריחה. לבליינים האתיופים האבודים בצומת לה-גרדיה אין מושג איך יגיעו הביתה. מקובל להגיד שהפיגוע בדולפינריום, שבו נהרגו 21 צעירים ממוצא רוסי, היה כרטיס הכניסה של העלייה הרוסית לחברה הישראלית. 20 שנה אחרי מבצע שלמה, נשאלת השאלה אם רק אסון דומה יכול לגרום לחברה הישראלית לקבל אל תוכה את עולי אתיופיה.
על הסקאלה שבין מובטל לעובד חברת כוח אדם
משקי בית גדולים, בעלי אמצעים נמוכים במיוחד - כך, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נראית אוכלוסיית יוצאי אתיופיה בישראל. משפחה אתיופית ממוצעת מונה 3.9 נפשות (לעומת 3.1 נפשות בכלל האוכלוסייה היהודית), אך מוציאה בממוצע 8,165 שקל בחודש, לעומת 13,009 שקל, בהתאמה. הנתונים, המעודכנים לסוף 2010, מראים גם כי ערך הדירות שמחזיקים בבעלותם יוצאי אתיופיה נמוך משמעותית מערך הדירה בקרב כלל משקי הבית. באגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה רואים בנתונים עדות ממשית למצוקה של בני העדה ולפערים החברתיים העמוקים בינם לבין כלל האוכלוסייה היהודית בישראל. כך לדוגמה, מציינים באגודה כי אחוז יוצאי אתיופיה המועסקים במקצועות אקדמיים וחופשיים נמוך בהרבה מאשר בקרב כלל האוכלוסייה - 10% לעומת 40%. כרבע מכלל המועסקים יוצאי אתיופיה, אומרים באגודה, מועסקים באמצעות קבלני כוח אדם לעומת 10% בכלל המשק הישראלי. גם בתחום החינוך וההשכלה מצבם של בני העדה בכי רע: אחוז הזכאים לתעודת בגרות בקרב תלמידי י"ב יוצאי אתיופיה היה נמוך ב-32% בשנת 2008 מאשר בקרב כלל האוכלוסייה.
סקר שנערך ע"י משרד הקליטה ומכון ברוקדייל ופורסם בשנה החולפת מעיד כי מצבה הסוציו-אקונומי של העדה האתיופית פחות טוב ממצבן של קבוצות עולים אחרות. על פי הסקר, שנערך באמצעות ראיונות בקרב בני נוער ממשפחות עולים, ב-47% ממשפחות בני העדה שבהן ראש המשפחה נולד באתיופיה, הוא אינו עובד. במשפחות בהן ראש המשפחה הוא בן לילידי אתיופיה, המצב משתפר רק במעט: ב-38% מהמשפחות הללו ראש המשפחה אינו עובד.
על-פי דו"ח של הוועדה לטיפול בנושא תעסוקת צעירים בני העדה האתיופית במשרד התמ"ת שפורסם ב-2007, שיעור חסרי ההשכלה בקרב יוצאי אתיופיה הוא 45%, לעומת שיעור אפסי בקרב יתר האוכלוסייה היהודית. 2.3% מיוצאי אתיופיה הם בעלי השכלה אקדמית, לעומת 26.3% מכלל האוכלוסייה היהודית.
גילי כהן
גזענות לגיל הרך
"הגזענות בחברה הישראלית מתחילה בחינוך", אומרת זיוה מקונן-דגו, מנכ"ל האגודה של יוצאי אתיופיה בישראל. "הורים מוציאים את הילדים שלהם מבתי ספר או מגנים שיש בהם אחוז גבוה של יוצאי אתיופיה. אנחנו מכירים את התופעה ברחובות, בראשון לציון, ביפו, בפתח תקווה. זה בהחלט שכיח". לדבריה, העובדה כי למשרד החינוך מדווח כי 30% מהתלמידים האתיופים חוו תופעות של כינויים גזעניים על ידי חבריהם בבתי הספר לפחות פעמיים בחודש, מטרידה אותה במיוחד כיוון ש"הדור הצעיר אמור היה לגדול בסביבה אחרת, שמקבלת את השונה ואת האחר".
מקונן-דגו אומרת כי תופעות גזעניות אחרות, כמו מאבקים של רשויות מקומיות בהבאת עולים בני העדה אל מרכזי קליטה שבתחומן, הן שגרה, וכך גם שכיחות תלונות על יחס קשוח במיוחד לאתיופים ע"י שוטרים ואנשי כוחות הביטחון. לדבריה, "זו לא תופעה של נהג כזה או אחר. יוצאי אתיופיה, מה לעשות, בולטים, והנראות שלהם בשטח הופכת לבעיה. לצערי, הכל בא מאותו מקום: לא רוצים את השחור".
גילי כהן
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1239638.html
מלבינים את פניהם של האתיופים
מאת תומר גניהר
נהגי מוניות בתל אביב מצהירים באופן מפורש ומבלי להתבייש כי הם "לא מוכנים להסיע כושים". תיעוד מיוחד
"איך אני יכול לעצור לכושים בלילה? אי אפשר לראות אותם בחושך". גיחוך. צחוק מרוצה. אבל זהו אינו סטנדאפיסט מימים עברו עם בדיחה שפג תוקפה, כי אם נהג מונית רציני מאוד, מראשון לציון, המצהיר שאינו מוכן להעלות נוסעים ממוצא אתיופי למכוניתו. הוא, וחבריו כמוהו, מנמקים את מעשיהם גם באופן קצת יותר רציני, אם אפשר לקרוא לגזענות רצינות. פגשנו אותם במהלך שני לילות, בשני סופי שבוע שונים, בתל אביב. ימים שבהם דורש העם צדק חברתי מממשלתו. אבל העם, מסתבר, אינו מתעכב לבחון את הצדק בתוכו, ולהציב דרישות גם כלפי פנים.
שני לילות בעיר אחת אינם סקר מדעי וגם לא מבחן סטטיסטי. ובכל זאת - תמונה. ושורה תחתונה לה אחת: קשה בתל אביב, קיץ 2011, לישראלי ממוצא אתיופי לתפוס מונית בלילה. ומי שיכול להמשיך לישון עם הידיעה הזו - בל יצא להפגין בשמו של צדק.
הכניסה למוזמנים בלבד
סופי שבוע במתחם יד-חרוצים בדרום תל-אביב ומתחם הנמל בצפונה. אלפי בליינים צעירים, בהם אשכנזים "בני טובים", רוסים בני פרברים, וערביי יפו וירושלים מתכנסים כאן מדי סוף שבוע למרתון קדחתני של פריקת לחצים. גדודי שוטרים דרוכים מנסים לחצוץ ביניהם, ולמנוע התלקחות מתחים.
האיום הגדול ביותר על שלום הציבור בעיני אותם שומרי חוק במדים, אומרים במפורש כמה מהם, הם הבליינים ממוצא אתיופי. לטענם, הרגלי הבילוי של האתיופים ומנהגי צריכת האלכוהול הקלוקלים שלהם, הופכים אותם לבעייתיים במיוחד. ואילו נהגי מוניות, על אף שפרנסתם נשענת על הסעת בליינים מהפרברים למתחמים האלו ובחזרה לביתם, נוקטים שפה פחות מכובסת וחורצים בלי להניד עפעף: "אנחנו לא מוכנים להעלות את הכושים האלו אלינו למונית".
23:30, הכניסה למתחם יד-חרוצים. ניידת ניצבת לרוחב הכביש. שישה שוטרים חמושים וחתומי מבט מפטרלים בשטח. זכוכיות מנופצות בכל פינה, קליינטים עוייני מבט בדרכם למועדוני חשפנות הסמוכים. ארבע ניידות אחרות אורבות לא הרחק.
נסים מרחובות, אלי ואדיסו מאשקלון, עמי וקובי מרמלה, בתיה והיימנות מלוד: צעירים אתיופים במיטב מחלצותיהם, בגילים 21-24, נעים כמי שכפאם שד בין הכניסות למועדוני הלילה השונים באזור. על פניהם תמיהה מאוכזבת קבועה: אף אחד לא מכניס אותם פנימה. בכל פינה, בכל מועדון, סלקטורים גברתנים בשחורים חוסמים את דרכם. התואנה הקבועה בפי הסלקטורים היא שהמועדון סגור לרגל אירוע פרטי. אך נסים, אלי ואדיסו, עמי וקובי, בתיה והיימנות רואים בעיניים כלות כיצד בליינים אחרים, בהירים, דווקא נכנסים בקלות פנימה. אל המקום שהיה יכול להעניק להם תחושת שייכות וזהות נכספת, אך מסרב.
לא רוצה להיות "אתיופי בעייתי"
חצות וחצי. אנחנו עם סמי ואיתן. סמי, בן 24, שקט ונבוך, מואס בלילה הזה. מבחינתו זהו עוד ערב בילוי שהסתיים בהשפלה. הוא מנסה לשווא לעצור מונית שתיקח אותו בחזרה לנס ציונה. המוניות מתעלמות ממנו כאילו היה שקוף, ודוהרות הלאה בכביש. "נהגי המוניות האלו גורמים לי להרגיש שאני פחות טוב", אומר סמי, "שאני לא בן אדם. נמאס לי מזה, אבל מה בדיוק אני אמור לעשות? להחליף את צבע העור אני לא יכול. אני תקוע".
מהצד, בוהה איתן בהשלמה בסמי ובניסיונות הסרק שלו לעצור מונית. איתן, בן 28, גבר אתיופי רהוט להפליא, יחצ"ן מועדונים שפוטר לאחרונה מחברת תקשורת, לטענתו בשל צבע עורו. הוא מסכם את התופעה באיפוק: "זו מדינת מהגרים. כל אחד דורך על המהגר החדש. זאת פשוט שרשרת מזון אנושית". הוא סבור שבעוד שלושה דורות תיפתר כאן גם אפליית האתיופים. אבל בינתיים, הוא טוען, "הישראלים מנסים להיפטר ממני בכל מסגרת בטענה שאני פחות טוב מהם. אבל הם מפחדים ממני כי אני טוב מהם בהרבה. אם יימאס לי מהיחס באזרחות תמיד אוכל לחזור לצבא, לצה"ל. רק שם יש שוויון אמיתי. כי להיהרג, האתיופים נהרגים בדיוק כמו הישראלים".
בהמשך הדרך, במורד רחוב המסגר, אנחנו פוגשים את דוד, חייל בן 19 במשמר הגבול, בחור גבוה ומרשים. דוד רועד מעלבון. הרגע חזר על אופנועו הצבאי ממועדון "האומן 17" ברחוב סלמה, בשולי שכונת פלורנטין בעיר. בדיוק כמו בשבוע שעבר, גם הלילה לא הכניסו אותו שם למסיבה. הוא מספר לנו שכשוטר, הוא בעצם היה יכול לעצור את הסלקטור הסרבן, שכן אי הכנסת אדם למקום בילוי בשל אפליה גזעית היא בניגוד לחוק, "אבל מי רוצה לעשות בעיות עכשיו?". בסך הכל הוא בא ליהנות, להירגע מהלחץ בשירות הסדיר אבל הוא יודע שאם יתקומם, הוא יתויג מיד כאתיופי בעייתי, מעורר מהומות.
בתיה והיימנות רוכשות בכספן הדל שני בקבוקי וודקה קטנים בפיצוצייה בעיבורי רחוב המסגר. רגע אחרי שהן פותחות אותם, קופצים עליהן שני שוטרים חמושים, חוטפים מידיהן את הבקבוקים ושופכים את תכולתם על הכביש. מסתבר שהשתיים עברו על חוק האלכוהול החדש, לפיו אסור להחזיק מוצרי אלכוהול ברחוב אחרי 11 בלילה. תעודות הזהות נלקחות מהן ופרטיהן האישיים נרשמים. בפעם הבאה, הן מוזהרות, זה ייגמר במעצר. אחד השוטרים מצווה עליהן: תשתו רק בתוך המועדונים. בתיה צועקת: "אבל אף מועדון לא מכניס אותנו פנימה!". השוטר מושך בכתפיו וממשיך עם שותפו בפטרול הלילי.
ארבע וארבעים לפנות בוקר. צומת לה גרדיה. עדיין חשוך. נסים, אלי ואדיסו, עמי וקובי, בתיה והיימנות מצפים לשווא למוניות שיעצרו וייקחו אותם הביתה. מונית אחר מונית חולפות על פניהם ומתעלמות מתחינתם לעצור, כאילו היו רוחות רפאים. "אנחנו לא מספיק טובים כדי לנסוע במוניות שלהם", קובע אחד. והשני מוסיף: "סימנו אותנו שאנחנו בתחתית, ולא מוכנים לתת לנו לעלות משם למעלה".
"נעלה למונית את מי שבא לנו"
קשה להתווכח עם תחושות קיפוח של צעירים שנשארו מאחור. אפשר גם לטעון שזוהי תפישתם הסובייקטיבית והמוטעית. אבל נהגי המוניות בעצמם מאששים את הטענות. בפה מלא, בלי בושה. על אף שאף אחד מהם אינו מוכן להזדהות בשמו או להצטלם.
15 נהגי מוניות הסכימו לשוחח אתנו במהלך שני הלילות שהעברנו לצד הבליינים האתיופים. כולם מתחנות מוניות מרכזיות באזור המרכז. תשעה מהם הצהירו לפנינו שלעולם, בשום מקרה, לא יעצרו לנוסעים אתיופים. בעל מונית מרצדס מתחנה בצפון ת"א התנדב אף לתת לנו הסבר מדעי מנומק: "האתיופים נוסעים מסריחים. זה משהו באוכל שלהם. זה לא עובר להם, וזה מסריח לי את האוטו". בעל מונית סקודה מרעננה מנסה לסנגר עם הסבר חברתי מעט יותר ומצהיר: "זה לא אשמתם של האתיופים שהם כאלה. הם דפוקים בחברה ולכן אין להם כסף. אני לא סומך עליהם שהם ישלמו בסוף הנסיעה".
בעל מונית סיאט מתחנה סמוכה בדרום העיר: "הם לא יודעים לשתות, הם דופקים את הראש ואחרי זה עושים בלגן באוטו. אפילו ערבים שותים יותר טוב".
שישה נהגים אחרים שמצהירים גם הם שאינם עוצרים לנוסעים אתיופים, מפגינים מתינות יחסית ומבטיחים שיעצרו לאתיופי "אם יהיה בחברת ?מישהו ישראלי'". לכולם משותפת הדבקות בהצהרה שזוהי זכותם החוקית לעצור רק למי שבא להם. כמה מהם באים אלינו בטענות על ההיטפלות לנושא וספק שואלים ספק תובעים - למה אתם לא כותבים על עניינים דחופים יותר, כמו מחירי המזון.
בקרוב זריחה. לבליינים האתיופים האבודים בצומת לה-גרדיה אין מושג איך יגיעו הביתה. מקובל להגיד שהפיגוע בדולפינריום, שבו נהרגו 21 צעירים ממוצא רוסי, היה כרטיס הכניסה של העלייה הרוסית לחברה הישראלית. 20 שנה אחרי מבצע שלמה, נשאלת השאלה אם רק אסון דומה יכול לגרום לחברה הישראלית לקבל אל תוכה את עולי אתיופיה.
על הסקאלה שבין מובטל לעובד חברת כוח אדם
משקי בית גדולים, בעלי אמצעים נמוכים במיוחד - כך, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נראית אוכלוסיית יוצאי אתיופיה בישראל. משפחה אתיופית ממוצעת מונה 3.9 נפשות (לעומת 3.1 נפשות בכלל האוכלוסייה היהודית), אך מוציאה בממוצע 8,165 שקל בחודש, לעומת 13,009 שקל, בהתאמה. הנתונים, המעודכנים לסוף 2010, מראים גם כי ערך הדירות שמחזיקים בבעלותם יוצאי אתיופיה נמוך משמעותית מערך הדירה בקרב כלל משקי הבית. באגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה רואים בנתונים עדות ממשית למצוקה של בני העדה ולפערים החברתיים העמוקים בינם לבין כלל האוכלוסייה היהודית בישראל. כך לדוגמה, מציינים באגודה כי אחוז יוצאי אתיופיה המועסקים במקצועות אקדמיים וחופשיים נמוך בהרבה מאשר בקרב כלל האוכלוסייה - 10% לעומת 40%. כרבע מכלל המועסקים יוצאי אתיופיה, אומרים באגודה, מועסקים באמצעות קבלני כוח אדם לעומת 10% בכלל המשק הישראלי. גם בתחום החינוך וההשכלה מצבם של בני העדה בכי רע: אחוז הזכאים לתעודת בגרות בקרב תלמידי י"ב יוצאי אתיופיה היה נמוך ב-32% בשנת 2008 מאשר בקרב כלל האוכלוסייה.
סקר שנערך ע"י משרד הקליטה ומכון ברוקדייל ופורסם בשנה החולפת מעיד כי מצבה הסוציו-אקונומי של העדה האתיופית פחות טוב ממצבן של קבוצות עולים אחרות. על פי הסקר, שנערך באמצעות ראיונות בקרב בני נוער ממשפחות עולים, ב-47% ממשפחות בני העדה שבהן ראש המשפחה נולד באתיופיה, הוא אינו עובד. במשפחות בהן ראש המשפחה הוא בן לילידי אתיופיה, המצב משתפר רק במעט: ב-38% מהמשפחות הללו ראש המשפחה אינו עובד.
על-פי דו"ח של הוועדה לטיפול בנושא תעסוקת צעירים בני העדה האתיופית במשרד התמ"ת שפורסם ב-2007, שיעור חסרי ההשכלה בקרב יוצאי אתיופיה הוא 45%, לעומת שיעור אפסי בקרב יתר האוכלוסייה היהודית. 2.3% מיוצאי אתיופיה הם בעלי השכלה אקדמית, לעומת 26.3% מכלל האוכלוסייה היהודית.
גילי כהן
גזענות לגיל הרך
"הגזענות בחברה הישראלית מתחילה בחינוך", אומרת זיוה מקונן-דגו, מנכ"ל האגודה של יוצאי אתיופיה בישראל. "הורים מוציאים את הילדים שלהם מבתי ספר או מגנים שיש בהם אחוז גבוה של יוצאי אתיופיה. אנחנו מכירים את התופעה ברחובות, בראשון לציון, ביפו, בפתח תקווה. זה בהחלט שכיח". לדבריה, העובדה כי למשרד החינוך מדווח כי 30% מהתלמידים האתיופים חוו תופעות של כינויים גזעניים על ידי חבריהם בבתי הספר לפחות פעמיים בחודש, מטרידה אותה במיוחד כיוון ש"הדור הצעיר אמור היה לגדול בסביבה אחרת, שמקבלת את השונה ואת האחר".
מקונן-דגו אומרת כי תופעות גזעניות אחרות, כמו מאבקים של רשויות מקומיות בהבאת עולים בני העדה אל מרכזי קליטה שבתחומן, הן שגרה, וכך גם שכיחות תלונות על יחס קשוח במיוחד לאתיופים ע"י שוטרים ואנשי כוחות הביטחון. לדבריה, "זו לא תופעה של נהג כזה או אחר. יוצאי אתיופיה, מה לעשות, בולטים, והנראות שלהם בשטח הופכת לבעיה. לצערי, הכל בא מאותו מקום: לא רוצים את השחור".
גילי כהן
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1239638.html
