מידע failure VS not to failure

nirchenn

משתמש מתחיל
5
0
נק' מוניטין:
49
5
0
לחברי הפורום שלום,
העליתי לכם בהודעה זו מחקר אשר בדק את ההשפעות של אימון "לכישלון" ואימון "ללא כישלון" על:
כוח מרבי
הספק - "power" הספק = כוח\זמן (הספק הוא מרכיב אשר חיוני בספורט תחרותי)
ותגובות הורמונליות אנאבוליות\ קטאבוליות

התוצאות בגדול היו:
אימון לכשלון לא מהווה יתרון בשיפור הכוח המרבי - 1RM כנגד אימון שבוצע לא לכישלון (לשים לב שלא מדובר בהיפרטרופיה, כי זה לא מה שבדקו).
אימון לכישלון מהווה יתרון בשיפור היכולת להתמיד בעבודה מול משקל נתון %RM (סבולת שריר מקומית)
אימון לכישלון לא מהווה יתרון ואפילו מהווה חיסרון כאשר המטרה היא שיפור ה הספק - power
אימון לכישלון ואימון ללא כישלון מביאים לתגובות הורמנליות שונות....

חשוב לי להדגיש כי מחקר זה התפרסם בג'ורנל מדעי מאוד נחשב בתחום הפיזיולוגיה -
journal of applied physiology
ופורסם בידי מובילי החוקרים בנושא אימוני התנגדות ופיתוח כוח -
William. J kraemer, Keijo hakkinen, Mikel izquierdo​
 

קבצים מצורפים

  • failure vs not to failure.pdf
    KB 401.3 · צפיות: 198
אני זוכר שקראתי מחקר שמצא שעבודה לכשל תפחית את ייצור הטסטוסטרון והורמונים אנאבוליים שונים, ותגביר המצאות הורמונים קטבוליים בדם.
 
  • פותח/ת השרשור
  • #6
COLDFIRE

Anyone who says that full squats are 'bad for the knees' has, with that statement, demonstrated conclusively that they are not entitled to an opinion about the matter

יפה לך לצטט את mark rippetoe
 
עוד לא קראתי, אבל ויליאם קריימר מעורב, מה שמעיד על כך שחלק גדול מהדף צריך לעסוק בחפירה על הורמונים...
 
  • פותח/ת השרשור
  • #8
תביא את המחקר הזה..

PANIC

תפתח את קובץ המחקר שהעליתי, גם הוא מראה שעבודה עד לכישלון מעלה את רמת ההורמונים הקאטבולים, ומורידה את רמת הורמונים אנאבולים IGF-1, אך כפיצוי הגוף מעלה הורמון בשם IGFBP-3 שיכול להיות שהוא נגנון פיצוי לירידה של הIGF-1.

it may be hypothesized that the elevation
in IGFBP-3 may have been compensatory to accommodate the
reduction in IGF-1 to preserve IGF availability (26). However,
further research is required to examine the impact of resistance
training intensity and volume manipulation on training-related​
changes in IGFBPs.
 
  • פותח/ת השרשור
  • #10
עוד לא קראתי, אבל ויליאם קריימר מעורב, מה שמעיד על כך שחלק גדול מהדף צריך לעסוק בחפירה על הורמונים...

ברק
אתה צודק, תחום עניין נוסף של קראמר הוא תגובות הורמונוליות
אך מצד שני, אל לנו לזלזל בקראמר, הוא ו סטיבן ג' פלק הם "האורים והתומים" באר"הב בכל מה שקשור ב פריודיזציה של אימון ההתנגדות, פיתוח כוח וכדומה...
כתבו ספרים רבים בנושא
ו ויליאם קראמר היה שנים ה עורך של ה journal of strength and conditioning
 
אני יודע, אבל קריימר אחראי גם לאחת מהבעיות הכי גדולות בתחום. עם כל התרומה שלו, הוא קידם את האידיאולוגיה שלו לגבי ההיפרטרופיה בצורה מוגזמת. מי שמכיר את ההיסטוריה של המדע, יודע, שלא נדיר שחוקר גדול וידוע מקדם תפיסת עולם מסוימת בצורה שהיא כמעט דתית ולא מדעית לגמרי ובסוף מתברר שהוא טעה ...

ב2006 קרימר הוציא נייר שסיכם את המחקר בנושא היפרטרופיה מנקודת מבטו וכמו בהרבה מהניירות שהוא הוציא, הוא היה חייב להזכיר שהנפח של האימון הוא הגורם העיקרי שמעודד עלייה במסת שריר.

מה שעצבן אותי בקביעה הזאת, זה שבאותו נייר, הוא הזכיר שאף אחד לא באמת חקר מה הווליום המקסימלי שבו אפשר להתאמן ובהתחשב בכך שהוא ערך את הז'ורנל המחורבן של נסק"א, זה אומר שהוא בחר להתעלם מכמה מחקרים שהוא בעצמו אישר (זכותו כמובן, אבל לפחות להתייחס לעניין).

ראוי לציין שלפי ההתרשמות שלי, בחלק מהמחקרים שהוא ערך\השתתף בהם בנושא נפח האימון באימוני היפרטרופיה, הוא בחר , במקום לבדוק תוצאות בשטח, לבדוק שינויים בריכוזי הורמונים וניסח את האבסטרקטים בצורה מעט מטעה. זאת קצת התחמקות מכיוונו.

בסך הכל, אתה צודק, מדובר בחוקר שערך מחקרים ברמה גבוהה בהרבה נושאים, אבל כבר בתחילת דרכו הוא ופלאק בחרו ללכת באידיאולוגיה של ריבוי סטים = היפרטרופיה, בגלל התגובה ההורמונלית והתבססו עליה מאוד בספרים שלהם. עכשיו, הם כבר לא יכולים לחזור אחורה ולהודות שהם הגזימו בהמלצות שהם נתנו בחלק מסיפריהם על כמות הסטים, אז הם פשוט לא חוקרים\מתעלמים מהנושא(לפחות ממה שאני מכיר, לא עקבתי אחרי המחקרים שלו בנושא הזה מאז 2006).
 
נערך לאחרונה:
אז כל החלק האחרון היה על הורמונים, כצפוי.

מחקר מעניין, הייתי מוסיף למה שרשמת, שמהדיון שלהם בספרות, כשל כנראה יעיל לפיתוח כוח במצבים מסוימים ולא כצורת אימון קבועה, מה שרוב המאמנים הגדולים בעולם כבר יודעים ושעלתה שם הסברה שכשל יעיל יותר אצל מתחילים.
 
הוא לא אוהב שיטות HIT בכלל והמחקר שלו פחות או יותר מוביל לכיוון המנוגד(פריודיזציה במשקלים, עם ריבוי סטים) והיה אחד מהגורמים לירידה של העניין מהבמה עד לאזור שנות ה2000 . למרות שהוא ערך כמה מחקרים בנושא על אוכלוסיות של "לא ספורטאים" והראה שיש גם לשיטה הזאת יתרונות.

בכל אופן, DC היא מקרה מיוחד של HIT בגלל שהתדירות נמוכה והנפח גבוה יחסית, למרות שמדובר בסט 1 וגם העייפות המרכזית שנוצרת שם גדולה בהרבה. אני חושב שכמו במקרה של עבודה רגילה לכשל יש לשיטה הזאת מקום בתוכנית אימונים, אבל יותר באימוני שיא מסוימים ולא כאסטרטגיה קבועה.
 
נערך לאחרונה:
2 דברים עובדים טוב בשבילי: נפח גדול שלא מתקרב לכשל מקילומטר ("תפסיק סט כשאתה מתחיל לזוז לאט", אם לצטט את ווטרברי). ניסיתי את זה תקופה, וזה עבד לא רע, אבל לא לרגליים. או נפח קטן אבל קטלני, וזה עובד בשבילי עכשיו גם לרגליים (אבל נראה לי שהזרועות יורדות מזה, דורשות יותר נפח). הסוג הראשון מעצבן אותי, אני כל הזמן במצב השגחה על הסט, לעומת גישת ה "תרצח את הסט" השנייה. פרימיטיב, מה לעשות...
 
2 דברים עובדים טוב בשבילי: נפח גדול שלא מתקרב לכשל מקילומטר ("תפסיק סט כשאתה מתחיל לזוז לאט", אם לצטט את ווטרברי). ניסיתי את זה תקופה, וזה עבד לא רע, אבל לא לרגליים. או נפח קטן אבל קטלני, וזה עובד בשבילי עכשיו גם לרגליים (אבל נראה לי שהזרועות יורדות מזה, דורשות יותר נפח). הסוג הראשון מעצבן אותי, אני כל הזמן במצב השגחה על הסט, לעומת גישת ה "תרצח את הסט" השנייה. פרימיטיב, מה לעשות...


הסוג הראשון לא מציאותי. ווטרברי חי בסרט. אם כולם היו מפסיקים את הסט כשהמהירות יורדת, כל העולם היה מרים משקלים מצחיקים.
אם אתה מתאמן כבד, המהירות יורדת, אין מה לעשות.
 
הסוג הראשון לא מציאותי. ווטרברי חי בסרט. אם כולם היו מפסיקים את הסט כשהמהירות יורדת, כל העולם היה מרים משקלים מצחיקים.
אם אתה מתאמן כבד, המהירות יורדת, אין מה לעשות.
נשמע הגיוני, מסכים.
 
הסוג הראשון לא מציאותי. ווטרברי חי בסרט. אם כולם היו מפסיקים את הסט כשהמהירות יורדת, כל העולם היה מרים משקלים מצחיקים.
אם אתה מתאמן כבד, המהירות יורדת, אין מה לעשות.


ברור שהיא יורדת, אבל כל הרעיון הוא לעבוד במשקל שהמהירות תתחיל לרדת בחזרה הX. ירידה זה לא מהירות מוחלטת, ברור לו שאף אחד לא יעשה BENCH מהיר עם 200KG. פשוט, אז, ירידה במהירות תהיה יחסית למהירות די איטית מראש.
במה זה שונה ממה שעושים מרימי משקולות אולימפיים?

הוא גם אומר שזה פחות קריטי בתנועות קטנות (למשל, הרמות כתפיים לצדדים), אבל בDEAD או SQ , בהחלט.
 
הסוג הראשון לא מציאותי. ווטרברי חי בסרט. אם כולם היו מפסיקים את הסט כשהמהירות יורדת, כל העולם היה מרים משקלים מצחיקים.
אם אתה מתאמן כבד, המהירות יורדת, אין מה לעשות.

איך אפשר לעבוד SS או תוכנית כוח אחרת אם אנחנו רוצים להמנע מלהגיע לכשל?
זה בכלל לא מציאותי. הרי בסופו של דבר נתקעים, אי אפשר להמשיך להרים משקלים לנצח.
אם מישהו עושה לחיצת חזה, 80 קילו ל5 חזרות. הוא מצליח את החזרה החמישית באיטיות.
אימון הבא שהוא אמור לעלות משקל הוא כבר יצליח רק 4, בחמישית נגיד יגיע לכשל.
מנסה עוד שני אימונים, אין לא הולך. עושה דילאוד.

בסופו של דבר, השאיפה היא כן להגיע לכשל ב RM נתון?
 
שימו לב! השרשור ישן: לא היו תגובות בשרשור מעל 90 יום.

ייתכן שהתוכן בשרשור כבר אינו רלוונטי ולכן עדיף לפתוח שרשור חדש.
Back
למעלה תחתית