נק' מוניטין:
45
מאמר מעת: קארן היצ'קוק
תרגום: שלומי חייל
בסוף שנות ה-80 בילתי שנה בארה"ב כסטודנטית בתכנית לחילופי סטודנטים. ארגון החילופים דאג לי לאשת תמיכה מקומית בשם אמילי. אמילי הייתה לבנה וקולנית, והאדם הכי שמן שראיתי מחוץ לפארק קאראוונים. היא נראתה שונה מהאנשים השמנים באופן נדיר שראיתי באוסטרליה. היא הריחה טוב וביתה מבוקר האקלים העיד שהיא לא הזיעה. היא הייתה לבושה היטב. בעלה היה סוג של איש מקצוע; מעולם לא ידעתי שמייצרים חליפות בגדלים כמו שלו.
משפחתה של אמילי אכלה כמו השם יודע מה. הלכתי לביתה אחת לחודש לאכול פיצה: דיסקים שמנוניים וכבדים של גבינה, בקוטר חצי מטר. לכל אחד מבני המשפחה. לפני הפיצה ערב אחד צפיתי בבתה של אמילי אוכל קערה של מתבל גואקמולה בעזרת כפית. לא יכולתי להסיט ממנה את מבטי. לא הייתה לי אז שום תפיסה של קלוריות; פשוט מעולם לא ראיתי מישהו אוכל כ"כ הרבה אבוקדו במנה אחת. תהיתי אם זה יגרום לה להקיא. המשכתי לצפות בה תוך שהיא מניחה את הקערה הריקה ומדפדפת ספר שלה.
אהבתי את אמילי. היא הפגינה כלפי אכפתיות באותה הדרך בה אכלה: בהתלהבות, בנדיבות, ללא רסן. השומן שלה לא הגעיל אותי. אבל מעולם לא אכלתי אצלה ולו פיצה אחת. המחשבה על הפיצות שלה עוררה בי בחילה. כל בריכות השומן האלו. 25 שנים לאחר מכן אני רופאה, ואוסטרליה הולכת מתמלאת באמיליות.
לואיס הייתה אישה משכילה בת 35 שלאחרונה איבדה את עבודתה רמת הדרג, והתפרנסה מייעוץ עצמאי. כשאושפזה במחלקה שלי עם דלקת ריאות, היה לה חום גבוה ודופק מהיר, היא נזקקה לחמצן והשתעלה כמויות גדולות של כיח מוגלתי. היא גם הייתה שמנה, ומשקלה היה בערך 120 קילו. ידעתי ש- בהתחשב במחלת ריאות- השמנה חולנית היא אחד מגורמי הסיכון הגדולים ביותר לדלקת ריאות מסכנת חיים באנשים צעירים. הרגשתי אחריות לומר לה שהשומן העודף שלה פגע בה בצורה שהיא אולי לא הבינה. בכל יום לפני סבב המחלקה שלי, הייתי אומרת לעצמי שאעלה בפניה את הנושא. זו נראתה כמו הזדמנות טובה להתערב. ועדיין, בכל פעם שעמדתי לצד מיטתה והבטתי בשולחן הצד שלה העמוס לעייפה ברומנים ספרותיים, חפיסות פתוחות של שוקולד וביסקווטים, בכל פעם שהרמתי את הכותונת שלה ודחפתי את הסטטוסקופ לתוך הבשר הרך והלבן שלה- לא יכולתי לעשות זאת. הרגשתי נבוכה להעלות בפניה את נושא המשקל שלה; הרגשתי משל הייתי קדושה שמטיפה לה מתוך תחושת נעלות. זה הרגיש מרושע.
כרופאה, איני יודעת יותר מה לעשות עם הסובלים מהשמנה חולנית. האוסטרלים נעשים שמנים יותר, והחברה שלנו מכוילת להפוך אותם לכאלה- צריכה עודפת תורמת לא רק לצמיחת הכלכלה. אז האם השמנה היא בעיה של הרופאים? מחקרים מלמדים שהתערבות ורבלית (שיחה עם המטופל) במהלך אפיזודה מחלתית חמורה , יכולה להוביל לשינוי התנהגותי; אנשים מפסיקים לעשן, מפחיתים בשתיית משקאות חריפים ולפעמים מפחיתים במשקלם. אבל בד"כ ייעוץ להפחתה במשקל הוא חסר טעם ותקווה. ואז מגיע תורן של שאלות על מוסריות, אחריות אישית, מחלות נלוות, זמינות משאבים, איכות חיים ואסטתיקה. יש לי רגעים של בהירות- אני פשוט חושבת על הדרך בה אמילי אכלה- בהן השמנה נראית כמו בעיה פשוטה: צריכה קלורית גדולה מול הוצאה קלורית קטנה. או אז אני חייבת להשלים עם הטיעון המנצח על השפעתה המכרעת של הגנטיקה, עם התפיסה לפיה השמנה היא מחלה.
אני אוהבת לקרוא מאמרים שכותרתם היא בסגנון "איך איבדתי 25 קילו", למרות שהתשובה תמיד זהה: אכלתי פחות. למעט חולים סופניים וכמה גברים, כל מי שאני מכירה רוצה להפחית ממשקלו. אנו חיים בחברה ששופטת אנשים על עצם היותם שמנים, ועדיין, נוקטת בכל האמצעים בכדי להפוך אותם לכאלו. מי ירצה לאכול פחות- מכל דבר- כשהאוכל כ"כ טעים וכ"כ זמין? קשה לסרב למשהו שנמצא מולנו כל הזמן, ומבטיח תענוג וסיפוק קל ומהיר. קשה במיוחד לסרב כשההשלכות של אכילה עודפת מורגשות בצורה כ"כ מתמשכת, הדרגתית ומסתורית. קשה לי להאמין שעוד כפית אחת של גלידה תסיים את דרכה כשומן היכן שהוא בגופי, למרות שאני יודעת איך זה מתרחש ברמה העיכולית, המטבולית והתאית. אולי זה באמת מה שמתרחש במוחנו כשאנו מגיעים לראש התור במזללה ומזמינים יותר מדי אוכל: פנטזיה שבה לאכילה אין שום השלכות, שבה לערמת הצ'יפס והצ'יזבורגר אין שום השפעה על איך יראה גופנו בעתיד.
הקרבות עם התיאבון שלנו והגוף שלנו מתנהלים בטלוויזיה, במגזינים, במקומות העבודה, במשפחות שלנו ובבתי חולים. היה שמן בפרהסיה, ותעבור שקילה תמידית ע"י מבטם של זרים.
הדבר הרדיקלי ביותר ששודר בטלוויזיה בשנה האחרונה היה גופה הממוצע והעירום בן 70 הקילוגרמים של השחקנית לנה דנהם, כוכבת הסדרה "בנות": שדיים קטנים ונעריים מעל מהמורות וקימורי שומן רכים. כמה מזעזע: גיבורת התמונה מתהדרת בכרס קטנה, ואוכלת עוגות באמבטיה. היא הציגה בגסותה את גופה העירום, יריב בודד לגופות רזון הנמלה ההרואין- שיקי שאליו הורגלנו.
שמעתי אנשים שאומרים שרזון הוא יפה ונחשק בגלל שקשה להשיג אותו, ומכיוון שהוא כ"כ נדיר למראה בעת הנוכחית, הדרך הזו שבה קימורי הגוף מושכים בעיתות רעב. ישנם פעילים שהציבו לעצמם למטרה לקרוא תיגר על פרדיגמת השמן-הוא-מכוער, בכדי לרסן את גל שנאת הגוף. אני אומנם מזדהה עם רבות ממטרותיהם, אך למרות זאת ניסיונותיהם
לקרוא תיגר על מה שאנו מחשיבים כיפה עלו בתוהו שוב ושוב. פרויקט השומן היפה, שעושה שימוש בתמונות אומנתיות של דוגמניות הסובלות מהשמנה חולנית עירומות למחצה כדי למתג שומן כדבר יפה- נותר יחיד מסוגו ושולי. והתמונה האקראית של דוגמנית כבדת משקל כביכול גם היא אינה סיבה למסיבה; הדוגמניות הללו- שלעיתים קרובות רזות יותר מהממוצע הארצי- בנויות היטב ובעלות פנים חסרי פגם.
הבלוגרים תומכי- השומן הם אנשים חכמים, חוצפנים ועצבניים. הייתי שמחה לבלות איתם. ועדיין, אם הם יכלו להקיש באצבעותיהם ולהיות רזים בו ברגע- האם לא היו עושים זאת? האם לנה דנהם לא הייתה עושה זאת? יותר ממטופלת אחת אמרה לי ש"אני לא רוצה להיות רזה, אני רק רוצה להיראות כמו קייט וינסלנט"
איני יודעת אם יש איזשהו כוח יעיל שיוכל לשנות את התפיסה התרבותית שלנו ליופי. האם שומן תמיד היה מכוער? שאלו את אריסטו, את סוזי אורבך, את נעמי וולף. תשובתיהם יהיו שונות. הטיעונים שלהם יהיו שונים. זו אינה שאלה אמפירית למרות שהיא נשמעת כזו. כיום, כשאנו מביטים באלו הרזים, חלק ממה שאנו רואים הוא נצחון הרצון על החשק, כך שיופי הוא יופי מוסרי- ויש מעט קשר בינו ובין בריאות.
אם נתעלם לרגע משאלת האסטתיקה, השמנה היא רעה מכיוון שהיא גורמת לתחלואה, למשל בכך שהיא מעלה את לחץ הדם ואת רמות הכולסטרול שלכם, מציפה את הכבד שלכם ברקמה שומנית, חוסמת את קנה הנשימה שלכם כך שלא תוכלו לנשום בשנתכם, ומרסקת את המפרקים שלכם. אנשים שמנים מועדים יותר לסבול מקרישי דם, אבני מרה, שיגדון וסוגים מסוימים של סרטן- כמו גם מסכרת מסוג II, שבתורה עלולה לגרום לכל מיני קטסטרופות בריאותיות. אנשים שמנים משתכרים פחות, מתחתנים פחות ומשכילים פחות מאנשים רזים. הם לוקים בדיכאון לעיתים יותר קרובות. במחקר הלב של פרמינגהם, שבחן גורמי מחלות לב לאורך כמה דורות, נמצא שהשמנים מאוד חיו בממוצע כשש עד שבע שנים פחות מהרזים. השמנים בצורה מתונה חיו שלוש שנים פחות מהרזים. אם אתה מפסיק לעשן ומשמין בצורה קיצונית, מוטב לך היה להמשיך ולעשן. העובדות המוגמרות האלו אינן דעתי האישית. הן מבוססות על מידע אמפירי שהושג מביצוע מחקרים בינלאומיים רחבי היקף. הלוואי ולא אלו היו פני הדברים. הלוואי ויכולנו להיות שמנים מאוד ולהישאר בריאים. הלוואי ויכולנו לסבול מהשמנה חולנית ועדיין להיחשב ליפים. אולי זה עתיד להשתנות, שכן אנו הולכים ונעשים עצומי מידות, וכולנו נביט על עידן היפה-זה-רזה בזלזול, ונחשיב עצמות לחיים גבוהות ומסותתות וירכיים ארוכים ומעוצבים כגרמיים ומכוערים. איני יכולה לדמיין זאת, אולם גם לא יכולתי לדמיין שנחיה היום בעולם כ"כ שמן.
הקשבתי לאחרונה למתמחה בנוירוכרורגיה מתארת את הקושי שבמציאת שבר בעמוד השדרה תחת 10 ס"מ של רקמה שומנית. נוירוכרורגים אוהבים דיוק; תנועה אחת לא נכונה בזמן שהם בפנים, ולא תזכרו את אמא שלכם. קולה של המתמחה היה זרוע אימה והלם. היא הייתה חייבת לשלוח את קורבן תאונת הדרכים אל מכונת השיקוף תוך כדי הניתוח, כשבורג מתחת מוטבע לצווארו בכדי שהמנתחים יוכלו למצוא את שחיפשו תחת מזרן השומן. לאחר הניתוח, לא נמצא שום סד צוואר גדול מספיק בשביל המנותח. כדי לנטרל את תנועת עמוד השדרה שלו, הצוות הרפואי נאלץ להשתמש בשקי חול.
השנה התחלתי לעבוד כרופאה במרפאת השמנה עם קבוצה של מנתחים בריאטרים. אף אחד אחר לא ממש רוצה לעשות את זה. הניסיון לעזור לאנשים להפחית ממשקלם נתפס בד"כ כאחד האקטים הכי עקרים שאנו כמומחים לרפואה פנימית יכולים לעשות; כל מה שאנו יכולים לעשות, פחות או יותר, הוא לגרום לכם להרגיש רע יותר בקשר לעצמכם משאתם מרגישים כבר עכשיו. אבל המנתחים יכולים לעשות משהו: הם יכולים להצמיד טבעת לחלק העליון של הקיבה שלכם, לחתוך חצי ממנה או לעקוף את המעי הדק שלכם כך שמזון לא יספג בו. רשימת ההמתנה למרפאה שלנו ארוכה. אחד המטופלים שלי עלה בכ-60 ק"ג בין ההפניה לפגישת הייעוץ. חלק מהמטופלים שלנו נהיו כ"כ שמנים, שהם בקושי מסוגלים לצעוד חמישה צעדים מבלי להזדקק למנוחה. רבים מהם רק בשנות ה-30 לחייהם. תפקידי במרפאה הוא להדק את הפיקוח על הסכרת שלהם, לוודא שהם לא סובלים מקטסטרופה הורמונלית כלשהי שגרמה להם להשמין (ואף אחד מהם אף פעם לא סובל משכזו), לטפל בלחץ הדם הגבוה שלהם ולדון איתם בהרגלי אכילה ופעילות גופנית. לכל מטופל אנו מקרינים סרטון מצויר בו נראית מנה של מזון כשהיא מטיילת מטה דרך הוושט הארוכה, ונלחצת דרך הצומת שמוביל אל הקיבה. אני צופה במזון נע באיטיות, שוב ושוב, הקרנה אחת פר מטופל. "כך האוכל שלך יורד אל הקיבה, ואם המנתחים יקבעו טבעת כאן, זה יקח פי ארבעה יותר זמן. תהיה מוכרח להאט באכילה, או שאתה עלול להקיא את הכל החוצה".
עכשיו, בכל פעם שאני אוכלת אני מדמיינת את האוכל יורד במורד הגרון שלי, נלחץ ע"י השרירים בוושט שלי לפני שהוא נוחת בקיבה-הקטנה-משחשבתי שלי. אני מוצאת את עצמי לועסת יותר וממתינה יותר בין המנות. לפעמים אני אפילו מניחה את המזלג שלי לצד הצלחת בין לעיסות. מעולם לא עשיתי את זה לפני כן; תמיד הייתי מהאכלנים המהירים. מעולם לא הייתי שמנה, אבל עד פגישת הייעוץ השלישית שלי כבר איבדתי חמישה ק"ג.
כשמלאו לאחי 30, הוא פיתח לחץ דם גבוה. רופא כללי בדק אותו לגורמים משניים. אחי שתה המון וויסקי, עישן, ואכל כמות מגוחכת של אוכל. הסתבר שהגורמים האלו היו הגורמים. הרופא ייעץ לאחי שאם ייטול באדיקות את חופן הכדורים שהוא עמד לרשום, הוא יוכל להתמיד באורח חייו ולחיות עוד 20 שנים או קצת יותר. הרופא הרים את עטו, ופתח את פנקס המרשמים. "חכה רגע" אמר אחי שהחוויר בשניה, "אני רוצה לחיות עוד כמה שנים מעבר לזה".
תרופות יכולות לעזור לכם להישאר בריאים כשאתם שמנים. אבל תרופות ורופאים עולים כסף. אם אתם סובלים מעודף
משקל, לשמור אתכם בריאים עולה כ-25% יותר בשנה מאשר אנשים רזים. אם אתם סובלים מהשמנה חולנית, אתם עולים 45% יותר. שום תרופה לא יכולה להקל על הקשיים התפקודיים איתם מתמודדים הסובלים מהשמנה חולנית. ריתמו שתי מזוודות מלאות לגבו של אדם בעל משקל ממוצע, ואלצו אותם לטפס במדרגות. יחד עם המזוודות, הוא ישקול "רק" כ-120 ק"ג, משקל שלא מתקרב אפילו למשקל של רבים ממטופלי, מטופלים שנוטפים זיעה מההליכה מחדר ההמתנה אל המשרד שלי, כשהמפרקים שלהם מתפוררים לאיטם. אז מה? קלנועיות ממנועות לא כ"כ יקרות. גם הן יכולות להיות מכוסות ע"י הביטוח הרפואי.
וישנן עלויות אחרות: ככל שאתם שמנים יותר, כך גדולה יותר החתימה האקולוגית שלכם. גלובלית, אנו נושאים 18.5 מיליון טונות של שומן עודף תחת עורם של הסובלים מעודף משקל ומהשמנה חולנית. טונות ש-אם יומרו למזון ולא לרקמה שומנית- יכולים להאכיל כ-300 מיליון איש לאורך כל חייהם. אנשים שמנים מושווים למכוניות זוללות דלק. אני מרגישה נורא כשאני כותבת את המילים האלו. הן מכוערות.
פגשתי את נורה במרפאת חוץ לטיפול בסכרת. היא בת 35 והייתה לה ילדה בת חמש. הייתה לה סכרת שיצאה מכלל שליטה, לחץ דם גבוה וכבד שומני להחריד. היא שקלה 155 ק"ג וגובהה היה 1.50 מ'- מה שהציב אותה באופן חד משמעי תחת הקטגוריה להשמנה סופנית. היא נאבקה בכדי לשכב על שולחן הבדיקה, ונאבקה גם לקום ממנו. כפות רגליה היו מוזנחות, ציפורניים ארוכות וצהובות צמחו מהן ושכבה קשה וסדוקה של עור בגוון חום כהה אחזה בסוליות כפות רגליה. אסון לחולי סכרת המחכה להתרחש, שכן הם מועדים לזיהומים איומים בכפות הרגליים, זיהומים שלעיתים נגמרים בקטיעה. אך נורה לא יכלה לטפל בכפות רגליה. היא לא יכלה אפילו לראות אותן.
נורה נרשמה לניתוח בריאטרי- במקרה שלה, קיבוע טבעת סביב החלק העליון של הקיבה. היא אמרה שהיא פוחדת למות על שולחן הניתוחים, וביטלה את פגישתה עם המנתחים. הרגשתי צער עליה, ורציתי לעזור לה. אך איפה אתחיל? אמרתי לה שמה שעתיד להרוג אותה הוא מצבה הבריאותי הנוכחי, ולא הניתוח. שאלתי אותה אם היא רוצה לראות את בתה גדלה ויולדת ילדים משלה. היא נראתה המומה. היא החלה לבכות. אמרתי לה ללכת הביתה ולרוקן את המזווה שלה מאוכל זבל. עוגיות מתוקות היו החולשה העיקרית שלה. "פתחי את האריזות" אמרתי לה, "והשליכי אותן לפח". קבעתי מחדש את הפגישה שלה עם המנתחים, ונתתי לה מספר טלפון של שירות ייעוץ תזונתי שהיא נעזרה בו בשנות ה-20 שלה. "עשי זאת למען בתך", אמרתי לה. היא ייבשה את עיניה. ביציאה מחדר הייעוץ, היא הפילה את תיק היד שלה על הרצפה- וחיבקה אותי בחוזקה. "תודה דוקטור!!". אבל מה התועלת? כמתמחה במרפאה קבוצתית, הסיכוי שאפגוש בה בעתיד היה קלוש. זה בסדר להיות קשוח עם המטופלים שלך במידה ואתה נשאר בסביבה, ויכול לסבול את התוצאות במקרה שההתערבות נכשלה. אך מה עם היא לא זרקה את העוגיות? מה אם כל מה שעשיתי היה להעצים את השנאה העצמית שלה?
החלטתי להצטרף למנתחים הבריאטרים בגלל מטופלים כמו נורה. במרפאה הבריאטרית אני שואלת את המטופלים שלי על ההיסטוריה של ההשמנה שלהם, דיאטות שהם ניסו, מצב בריאותם הכללי, משטר התרופות שלהם ומצבם החברתי. זה הכרחי בכדי לקבל מושג כללי על הרגלי האכילה שלהם. הם יושבים בכיסא רחב במיוחד כשירכיהם צמודות זו לזו, ומוסרים לי יומני אכילה שנראים כאילו שייכים לדיאטנית רזה. אני יושבת מול מטופל ששוקל 280 ק"ג ואני שומרת על טון קליל ועל שאלות רחבות: אילו חטיפים אתה נוטה לאכול? חטיפים מתוקים או מלוחים? הוא קורא מהיומן שלו: "חטיף של אמצע הבוקר: תפוח ירוק קטן ושתי פריכיות אורז". אני ממשיכה: האם אתה אי פעם מרגיש מלא? האם קורה שאתה ממשיך לאכול למרות שאתה מלא? האם אי פעם אכלת עד הנקודה בה הקאת באופן ספונטני, והמשכת לאכול לאחר מכן? השיחה על האוכל היא החלק הכי קשה ומאיר בייעוץ. האווירה בחדר כבדה. אני מודעת לחלוטין כמה בושה חשים המטופלים שלי. הם מתארים בפניי איך זה מרגיש לצאת לקניות, לנסוע באוטובוס, לטוס במטוס. הם מספרים לי שהם כבר לא מביטים בראי. אני לא שואלת אותם על הארוחה הכי גדולה שהם אי פעם אכלו, או האם הם אכלו פעם 24 סופגניות במכה אחת. אני שואלת רק את מה שעלי לדעת בכדי לצמצם את הסיכוי לפגיעה במטופלים ע"י טיפול לא מתאים. אני לא רוצה להשפיל אותם, או לגרום להם לחוש בושה. איני רוצה להפוך את המטופלים השמנים שלי ליצורים. לוקח להם זמן לבטוח בי מספיק בכדי לספר לי את האמת בנוגע לכמויות האוכל האדירות שהם צורכים.
פעם השתתפתי בהרצאה רפואית על הגורמים הגנטיים של השמנה, שהועברה ע"י רופא מומחה. הרופא שהעביר את ההרצאה היה שמן מאוד. ככל שהוא המשיך בהרצאה, פניו האדימו וכתמי זיעה התפשטו מבתי השחי שלו. "השמנה היא גנטית" הוא טען, מוחה את מצחו "השמנה היא מחלה", הוא אמר; "אם אתה גורם לאדם שמן לרזות, אתה דן אותו לחיים של רעב".
זה כמובן תלוי בהגדרה שלכם לרעב. אכילה היא אינה רק אקט ביולוגי המונע ע"י היגיון. אני יכולה לרשום לכם דיאטה שתשאיר אתכם שבעים לאורך כל היום, ועדיין תגרום לכם להשיל משקל, אך היא לא תהיה כ"כ מעניינת: היא תהיה מורכבת בעיקר מירקות רווים במים כמו כרוב או סלרי, מחלבוני ביצה ומבשר מאוד רזה. הכאב שבחסך, שבתשוקה הלא מסופקת, הוא כאב שקשה להפריד מהכאב שגורמת בטן ריקה. התענוגות שבאכילה הן מורכבות מאוד. בחברה שלנו, צריכה היא סוג של בידור וכיף. אכילה היא חלק מזה: החל מאולם סועדים מפואר במסעדה נחשבת ועד לשקית צ'יפס שמעשירה את חווית הצפייה בטלוויזיה. רוב האנשים אינם אוכלים יותר מדי בגלל תחושה של רעב המשודרת מהקיבה שלהם; הם פשוט נכנעים לרצון לצרוך. הם מחפשים תענוג או הקלה, או מקווים למלא חלל.
הייתה לי חברה שסבלה מאנורקסיה ובילתה את שנות העשרה שלה בכניסה ויציאה מבתי חולים, כשהיא מוזנת דרך זונדה- צינור שמוליך מחלל האף אל הקיבה. היא החלימה בשנות ה-20 לחייה, והצליחה לתעל את כל החשיבה האובססיבית שלה מאוכל אל ספורט. יום אחד היא אמרה לי שאינה מבינה מדוע יכלו לאשפז אותה בכפייה נגד רצונה כשלא אכלה, ועדיין אין הגבלה על כמה שמן אדם יכול להיות מבלי שיאושפז בכפייה. זה לא הוגן, היא טענה, שאפשר לסרב לאדם שיכור שמעוניין לרכוש אלכוהול- אבל מצא את דרכך אל דוכן הפיש אנד צ'יפס המקומי שלך כשאתה סובל מעודף משקל של 100 ק"ג, ואף אחד לא ימנע ממך לקבל ארוחת צהריים שמכילה תצרוכת קלורית של שבוע ימים.
באלפי מעבדות ברחבי תבל, חוקרים רפואיים מנסים למצוא את הגורמים ואת המרפא להשמנה. הם בוחנים גנטיקה, חשיפה כימית והשפעה מטבולית. הם מתנסים באמפטמינים, בתרופות נוגדות פרכוסים, בפרוביוטיקה. חלק מהמחקרים ממומנים ע"י החברות שמייצרות ומוכרות מזון שמשמין אותנו. באלפי מעבדות אחרות ברחבי תבל, מדעני מזון ומשווקים עובדים על דרכים לגרום לנו לאכול יותר. הם מנהלים מחקר פסיכולוגי ופיסיולוגי רחב היקף, הם בוחנים אפקטים של צבעים, גודל מנה, מחיר, מרקם, אריזה ושיווק על הרצון האנושי. הביטו סביבכם: מי מנצח?
לעיתים, מחקרים מדעיים הוציאו את ההשמנה מהתחום הפתולוגי ומיצבו אותה כבעיה הנגרמת מבחירות של אדם חופשי בחברה חופשית, חברה שעדיין סולדת מצריכה עודפת. במחקרים הרפואיים הנוכחיים, השמנה נתפסת כמחלה בלתי ניתנת למניעה: אלו הגנים שלך, המטבוליזם שלך, הכימיקלים בסביבה שלך, מה שאמא שלך אכלה כשהייתה בהיריון, או האם היא הניקה אותך. זה הכל חוץ מכם ומה שאתם בוחרים לאכול.
מנקודת מבט ביולוגית, ברגע שהקיבה שלכם הגיעה לתכולה המקסימלית שלה, אכילה נוספת אמורה לגרום ליותר כאב מהנאה. ישנם מנגנונים פריפריאליים ומרכזיים ידועים ומתועדים- הורמונים, רצפטורים- שאמורים לעורר דחייה מאכילה נוספת. אבל הם תלויים בכמה חזק מקושר הסיפוק לצריכה. הקיבה שלכם אולי מלאה, אבל האם תסרבו אם אחזיק את אצבעי מול פיותיכם כשהיא טבולה בשוקולד? מה אם אתם שוהים בבית ריק וקיבתכם מלאה, אבל קערה של חטיפים כלשהם היושבת בחיקכם הופכת את הכלום שיש בטלוויזיה לנסבל? מה אם בתוך הבית שלכם ומחוצה לו מתנהל מערך מתמיד של תמונות עוצמתיות שמשכנעות אתכם שלחטיפי הזבל האלה יש טעם נפלא, והם עולים רק ארבעה דולר לשתי אריזות ג'מבו?
אנחנו נמשכים למה שאסור, ונתנגד רק אם יש לנו סיבה מספקת להתנגד; כאב, עונש, סלידה משפחתית, מוות. אכילה של אוכל "רע" היא חטא מקובל חברתית באופן יחסי: אתם יכולים לעשות את זה בפרהסיה, אתם יכולים לעשות את זה בפארק, אתם יכולים לעשות את זה בחצר המשחקים בבית ספר יסודי. ההשלכות- השמנה, מחלה, מוות מוקדם- מרוחקות מספיק כדי לשכון מחוץ לטווח הראייה. קאנט הסיק פעם ששום גבר לא ישכב עם אשת חלומותיו, אם ההשלכה של המעשה תהיה שימות מיד לאחר מכן. כדי לעצור אנשים מלצרוך כמויות אדירות של מזון נחשק, עמוס קלוריות, עתיר שיווק ובר השגה שנח מול עינינו, קמפיין ציבורי צריך לגרום לדחייה יותר חזקה מהסיפוק שהמזון הזה מציע.
איסור על פירסום בכלי התקשורת ובדלפקים, אריזה רגילה ומיסוי גבוה- כולם תרמו בהפיכת אוסטרליה לאחת מהמדינות עם אחוז המעשנים הנמוך בעולם. כיצד הגישה הזו יכולה להיתרגם לאוכל? עיריית ניו יורק מימנה קמפיין פירסומי נגד שתיית משקאות קלים, שהציגה אדם שותה כוס של שומן נוזלי ודמי. כותרת הקמפיין הייתה: "אל תשתו את עצמכם עד השמנה" ("dont drink yourself fat"). למה לא להצמיד לאריזות צ'יפס או שוקולד תמונות בצבע מלא של הריקבון שגדל תחת שכבת שומן, או של רגל נמקה שנגרמה מסכרת? ואם אתם חושבים "אכילה אקראית של צ'יפס לא תפגע בי, למה להעניש את כולם?", ובכן, גם עישון של סיגריה אקראית לא יפגע בכם. כל קמפיין בריאותי למלחמה בהשמנה חייב להיות גרפי, כדי לחשוף את התוצאות הלא נעימות של אכילה עודפת ונעימה. תרופה שמטפלת באכילה עודפת צריכה לפעול ע"פ אותו העיקרון: לא רק לגרום לתחושת שובע, אלא גם לגרום לתחושת חולי נוראית במידה ולוקחים ביס נוסף. אבל מי ירצה לקחת את תרופה קאנטית שכזו?
במרפאה הבריאטרית, אנחנו דואגים בעיקר לאכלנים הכפייתיים, כמו גם לאלו שלא מסוגלים לחשוב על שום פעילות מהנה אחרת בחייהם מלבד אכילה. השאלה היא האם המטופל יצליח להתמודד עם חיים המורכבים מאכילה שמורכבת משלוש ארוחות ביום בלבד, עם שני חטיפים קטנים בין לבין.
זה מסוכן לאכול יותר מדי עם קיבה משויצת. אלו שיעשו זאת יקיאו מיד, הוושט שלהם תחלש ואולי אפילו תיקרע, והאוכל עלול לתעות אל ריאותיהם ולזהם אותן. אנחנו לא רוצים לגרום נזק. אני מסבירה למטופל שהמנתחים מתקינים דלת בין גופו ובין האוכל, ושהוא חייב לכבד את הדלת הזאת; היא תפתח רק לכדי חרך בכדי שמשהו קטן יוכל להיכנס דרכה. הוא חייב להיות מסוגל לסבול את המגבלה.
אני שואלת מטופל צעיר במשקל 200 ק"ג מה הם החטיפים שלו. "כלום", הוא עונה. אני מביטה לו בעיניים. "כלום?", אני שואלת. הוא מניד בראשו לחיוב. אני שואלת אותו על זיהומי העור הכרוניים שהוא סובל מהם, הסכרת שלו. הוא מתפרץ: "אני אוכל צ'יפס חם ודים סאם מטוגן ושותה שלושה בקבוקי קולה בכל אחה"צ. האמת היא שאני מכור לאכילה! אני מכור!", הוא חובט על ירכו באגרופו.
"מכור". המילה הזאת מיותרת במרפאה שלי, שכן היא רק מחסום לכל תקווה לשינוי עצמי. המטופל שלי אינו מכור; הוא אדם צעיר מובטל ובודד מאוד שהפך בהדרגה למבודד חברתית עד לנקודה שבה הדבר היחיד שמציע לו נחמה והנאה הוא אוכל. אין לו חברים, אין לו כסף למצרכים אחרים, כמעט ואין לו השכלה, אין לו בת זוג, אין לו עבודה, ישנם ימים שבהם הוא אפילו לא עוזב את מיטתו. הבחירה מבחינתו היא לאכול, או לא לחוות שום הנאה כלל. המנתח ואני מדברים על הסיטואציה, בהתחשב בכך שהוא עלול לאכול יותר מדי לאחר הניתוח כשהטבעת תקובע. אנו אומרים לו שהניתוח הוא אולי לא הפיתרון הכי אופטימלי מבחינתו, בהתחשב במצבו. המטופל מבולבל. "אז מה אתם יכולים לעשות למעני אם לא הניתוח? אין לכם איזשהי אחריות אתית לעזור לי לרדת במשקל?"
זוהי הנקודה אליה קונספט ההשמנה-היא-מחלה הביא אותנו: מצב שבו אנשים דורשים מהרפואה לקחת את האחריות. מה עם אחריותו של הפרט? ושל החברה? המטופל שלי בוכה בגלל שנקודת השיא של היום שלו היא לחזור מהסופרמרקט עם שקית פלסטיק עמוסה בזבל שהוא יאכל וישתה בסלון הריק שלו. מה אני יכולה לעשות למענו? אני יכולה לאיים עליו במוות מוקדם, להעצים את הבושה שלו. אני יכולה להציע לו התערבות מוטיבטיביית מבוססת ראייתית- כמו להחליף קולה בדיאט קולה! לרשום לו לבצע פעילות גופנית? הליכה של שעה בקצב ממוצע תשרוף לכם את המקבילה הקלורית לפרוסת לחם אחת. אני יכולה לנקוט בגישה מיושנת ולנעול לו את הלסתות בעזרת חוט תיל. אין לי שום דרך להפיג את בדידותו, את חוסר התקווה שלו, את חוסר התעסוקה שלו. אני יכולה, ואני גם עושה, להפנות אותו לפסיכולוג- ואם הוא בר מזל, הוא אולי יגיע לאחד שמוכשר ורגיש מספיק, ושמוכן לנסות ולהגיע לשורש העניין שגורם לאדם הצעיר הזה לשנוא את עצמו כ"כ. סביר יותר להניח שיוצעו לו כמה פגישות של טיפול התנהגותי שיגרמו לכולם חוץ מלו עצמו להרגיש טוב יותר.
אבל הוא לא כמונו, נכון? הוא המיעוט; רוב האנשים סובלים מעודף משקל של רק 20 קילוגרמים פחות או יותר. הוא אחד מהאנשים האלו עם הפרעת אכילה עודפת. האמת היא, שאני חושבת שהוא בדיוק כמו רוב האנשים, אבל הוא עושה זאת בעוצמה מלאה. תאגידים מקלים עלינו את האכילה יותר מאשר את האיפוק. הם מקדמים בקולניות ומספקים אוכל זול, עשיר בטעם ומשביע שמזיק לגוף שלנו. הם יודעים עלינו יותר מאשר תעשיית התרופות יודעת. כשרשת מזון מהיר מסירה את הפירסום שלה ממסכי הטלוויזיה למשך סוף שבוע אחד, הרווחים שלה נחתכים בכ-25%. ישנם יותר מדפים בסופרמרקטים המכילים מזון מעובד, דל ברכיבים תזונתיים ועשיר בשומן ובסוכר מאשר מדפים שמכילים פירות וירקות טריים, בשר ודגנים כולם יחד. מעטים האנשים שנעשים שמנים, ואין כלל אנשים הנעשים שמנים בצורה חולנית, כתוצאה מצריכה של מזון ביתי. כדי להשמין עד כדי כך, לרוב האנשים, דרושות ערימות של זבל מזוקק ומוכן לאכילה ולשתייה. נסו להקליד בגוגל "מה אכלתי כשהייתי שמן".
זה מאתגר להישאר בחיים כשאתם שוקלים 300 ק"ג או יותר. 300 הוא אינו הגבול- ואין לי ספק שיש גבול- אבל אלו אנשי ה-300 קילו פלוס שזוכים לתשומת ליבם של בתי החולים, כשגופם מתחיל למות סביבם. הייתי מעורבת ב- ושמעתי על- מעט מטופלים כאלו. הם כולם היו מרותקים לביתם מכיוון שלא יכלו עוד ללכת. כדי לפנות אותם מבתיהם נדרש ציוד חילוץ מיוחד- בכדי להסיר את מסגרות הדלתות. האמבולנס של המרפאה הבריאטרית הארצית חייב להיות מותאם לנשיאת משקל שכזה (אמבולנס סטנדרטי יכול לשאת חולה במשקל של עד 220 ק"ג). המטופלים הללו דורשים מיטות מיוחדות, סורקים מיוחדים- לפעמים כאלה שמנוידים מגני חיות- וצבא קטן של צוות רפואי כדי לטפל באבריהם הכושלים. הבעיה החמורה ביותר קשורה בעור; הוא מרקיב ומזדהם כשהוא מתקפל אל תוך עצמו, וגם הריאות שנמחצות לאיטן תחת המסה האדירה של הבשר, מסה שהשרירים הבין צלעיים כבר אינם מסוגלים להניע בכדי לתת לאוויר להיכנס.
כדי להשמין עד כדי כך נדרשת התמדה ועיקשות, ולשרוף כ"כ הרבה שומן היא משימה כמעט בלתי אפשרית. אישפוז ארוך טווח- כלומר שנה או יותר- עם דיאטה דלת קלוריות עד מאוד הם הדרך היחידה באמת, וגם אז המטופל לא עוזב את בית החולים בצורה שאפילו מתקרבת לנורמלית. מצעי העור שצמחו סביב כריות הבשר לא מתכווצים חזרה לגודלם הקודם כאילו לא היו. השלכות אחרות של השמנה הן בלתי הפיכות. מישהו שמעולם לא היה שמן, בריא יותר מבחינה מטבולית ויחיה יותר זמן לעומת מישהו שהיה פעם שמן ואינו עוד.
מאמר שפורסם לאחרונה ביומן רפואי של ניו אינגלנד (New England Journal Of Medicine) מסקר את העלייה במחלות הכרוניות הקשורות בסגנון חיים, וקורא לשינוי בדרך שבה רופאים מתייחסים למטופליהם. כותב המאמר מציע שסטודנטים לרפואה ילמדו כיצד להיות פחות טכנוקרטיים, שילמדו על הגורמים הנפשיים החברתיים והכלכליים שמובילים לתחלואה. איני יודעת כיצד מלמדים בתי הספר לרפואה בארה"ב, אך אפילו המנתחים שלנו- הקשוחים ביותר מבין הרופאים- המומים מבליל הנסיבות והבחירות שמוביל את המטופלים שלנו לשקול פי שניים או שלושה (או ארבעה או חמישה) יותר מכפי שהם אמורים לשקול. לרופאים שאני עובדת עמם יש תפיסה מצוינת של הפקטורים הביו-פסיכו-סוציולוגיים שתורמים למצבם של המטופלים שלנו, אבל אנחנו רק רופאים. כל שיש לנו להציע הוא הכלים שהמקצוע שלנו מציע לנו: האוזניים שלנו, הקולות שלנו, הידיים שלנו, הגלולות שלנו והאזמלים שלנו. חדרי ההמתנה מלאים, רשימות ההמתנה ארוכות, הדרישה כל הזמן נוסקת. השמנה היא במובנים רבים נקודת האין- מוצא של דרך חיינו.
מניעה טובה יותר מהקלה, אבל אנחנו זקוקים לפסיכולוגים, לאנשי מוטיבציה, לעובדים סוציאליים, לדיאטנים ולפיזיותרפיסטים שיעבדו יחד בכדי שתהיה לנו תקווה כלשהי לתקל את הבעיה. אנחנו זקוקים לקובעי מדיניות ולפעילים. אבל כל שיש לנו, הוא רופאים כמוני.
לכאורה, מזון זול עולה ביוקר לפרט ולחברה במונחים של תחלואה ושל ניצול משאבים בריאותיים. אם המשכיות והמנעות מתחלואה הן עדיין בין מטרותיה של האנושות, אנו צריכים למנוע מעצמנו להפוך לשמנים מאוד. תשכחו מהשמנה כמחלה; זו תרמית. מסיבה כלשהי, רוב האוכלוסיה אינו יכול לומר "אכלתי מספיק". מסיבה מסוימת, רוב בני האדם מגיבים באופן חיובי לפירסום שמזמין אותם להנות ממשטר אכילה שגורם להם לאכול שווי קלורי של יום שלם בארוחה אחת, שוב ושוב. במצב שכזה, אנו רוויים. אנחנו יכולים לומר "כולנו בני אדם חופשיים, וכל אחד ישלם על בחירותיו שלו". אנו יכולים לגרום לאנשים לשלם ברגע הבחירה, בין אם בעזרת מס ובין עם בעזרת מזון, או שאנו יכולים להגביל את הבחירה. האופציה השנייה, שתמיד נשארת במחשכים, היא: תנו לנו לאכול את העוגה שלנו. בואו פשוט נאכל ונאכל, ונהפוך לשמנים יותר ויותר, ונמצא את הדרך הטובה ביותר לחיות בצורה הזאת. זהו המקום אליו אנו צועדים עכשיו: השמנה, ללא שום נקיפות מצפון, כתוצאה מקובלת של חיים בעולם כמו שיצרנו.
אנו יכולים להחליט כאומה, או כעולם, שאנחנו הולכים לצרוך עד כיליון, לאכול כמה שאנחנו רוצים ולטפל בכל התחלואה המקבילה בעזרת סכום משמעותי מהתזרים הממשלתי שיושקע ברפואה ובתרופות. אם באמת נבחר בדרך הזו- וכבר עברנו את רובה-, אנו חייבים להיות כנים בנוגע למה שאנו בוחרים לעשות: לבזבז את כספי המיסים שלנו על תוצאותיה של צריכה מוגזמת וחסרת הבחנה.
אם הגעתם אלי, הרופאה שלכם, וביקשתם ממני להפוך אתכם לרזים, איאלץ לחתוך אתכם או לסמם אתכם, שכן אלו כלי הנשק היחידים שיש ברשותי. עוד יבואו זמנים בהם מטופלים יפסיקו לבקש מהרופאים שלהם להפוך אותם לרזים. הם יבואו בין אם בגלל שהשמנה הפכה לנדירה שוב, ובין אם בגלל שהיא הפכה למקובלת לחלוטין. הבחירה היא בידיים שלכם. האם אתם מוכנים לאכול את זה?
למאמר המקורי: http://www.themonthly.com.au/issue/2013/march/1361848247/karen-hitchcock/fat-city
תרגום: שלומי חייל
בסוף שנות ה-80 בילתי שנה בארה"ב כסטודנטית בתכנית לחילופי סטודנטים. ארגון החילופים דאג לי לאשת תמיכה מקומית בשם אמילי. אמילי הייתה לבנה וקולנית, והאדם הכי שמן שראיתי מחוץ לפארק קאראוונים. היא נראתה שונה מהאנשים השמנים באופן נדיר שראיתי באוסטרליה. היא הריחה טוב וביתה מבוקר האקלים העיד שהיא לא הזיעה. היא הייתה לבושה היטב. בעלה היה סוג של איש מקצוע; מעולם לא ידעתי שמייצרים חליפות בגדלים כמו שלו.
משפחתה של אמילי אכלה כמו השם יודע מה. הלכתי לביתה אחת לחודש לאכול פיצה: דיסקים שמנוניים וכבדים של גבינה, בקוטר חצי מטר. לכל אחד מבני המשפחה. לפני הפיצה ערב אחד צפיתי בבתה של אמילי אוכל קערה של מתבל גואקמולה בעזרת כפית. לא יכולתי להסיט ממנה את מבטי. לא הייתה לי אז שום תפיסה של קלוריות; פשוט מעולם לא ראיתי מישהו אוכל כ"כ הרבה אבוקדו במנה אחת. תהיתי אם זה יגרום לה להקיא. המשכתי לצפות בה תוך שהיא מניחה את הקערה הריקה ומדפדפת ספר שלה.
אהבתי את אמילי. היא הפגינה כלפי אכפתיות באותה הדרך בה אכלה: בהתלהבות, בנדיבות, ללא רסן. השומן שלה לא הגעיל אותי. אבל מעולם לא אכלתי אצלה ולו פיצה אחת. המחשבה על הפיצות שלה עוררה בי בחילה. כל בריכות השומן האלו. 25 שנים לאחר מכן אני רופאה, ואוסטרליה הולכת מתמלאת באמיליות.
לואיס הייתה אישה משכילה בת 35 שלאחרונה איבדה את עבודתה רמת הדרג, והתפרנסה מייעוץ עצמאי. כשאושפזה במחלקה שלי עם דלקת ריאות, היה לה חום גבוה ודופק מהיר, היא נזקקה לחמצן והשתעלה כמויות גדולות של כיח מוגלתי. היא גם הייתה שמנה, ומשקלה היה בערך 120 קילו. ידעתי ש- בהתחשב במחלת ריאות- השמנה חולנית היא אחד מגורמי הסיכון הגדולים ביותר לדלקת ריאות מסכנת חיים באנשים צעירים. הרגשתי אחריות לומר לה שהשומן העודף שלה פגע בה בצורה שהיא אולי לא הבינה. בכל יום לפני סבב המחלקה שלי, הייתי אומרת לעצמי שאעלה בפניה את הנושא. זו נראתה כמו הזדמנות טובה להתערב. ועדיין, בכל פעם שעמדתי לצד מיטתה והבטתי בשולחן הצד שלה העמוס לעייפה ברומנים ספרותיים, חפיסות פתוחות של שוקולד וביסקווטים, בכל פעם שהרמתי את הכותונת שלה ודחפתי את הסטטוסקופ לתוך הבשר הרך והלבן שלה- לא יכולתי לעשות זאת. הרגשתי נבוכה להעלות בפניה את נושא המשקל שלה; הרגשתי משל הייתי קדושה שמטיפה לה מתוך תחושת נעלות. זה הרגיש מרושע.
כרופאה, איני יודעת יותר מה לעשות עם הסובלים מהשמנה חולנית. האוסטרלים נעשים שמנים יותר, והחברה שלנו מכוילת להפוך אותם לכאלה- צריכה עודפת תורמת לא רק לצמיחת הכלכלה. אז האם השמנה היא בעיה של הרופאים? מחקרים מלמדים שהתערבות ורבלית (שיחה עם המטופל) במהלך אפיזודה מחלתית חמורה , יכולה להוביל לשינוי התנהגותי; אנשים מפסיקים לעשן, מפחיתים בשתיית משקאות חריפים ולפעמים מפחיתים במשקלם. אבל בד"כ ייעוץ להפחתה במשקל הוא חסר טעם ותקווה. ואז מגיע תורן של שאלות על מוסריות, אחריות אישית, מחלות נלוות, זמינות משאבים, איכות חיים ואסטתיקה. יש לי רגעים של בהירות- אני פשוט חושבת על הדרך בה אמילי אכלה- בהן השמנה נראית כמו בעיה פשוטה: צריכה קלורית גדולה מול הוצאה קלורית קטנה. או אז אני חייבת להשלים עם הטיעון המנצח על השפעתה המכרעת של הגנטיקה, עם התפיסה לפיה השמנה היא מחלה.
אני אוהבת לקרוא מאמרים שכותרתם היא בסגנון "איך איבדתי 25 קילו", למרות שהתשובה תמיד זהה: אכלתי פחות. למעט חולים סופניים וכמה גברים, כל מי שאני מכירה רוצה להפחית ממשקלו. אנו חיים בחברה ששופטת אנשים על עצם היותם שמנים, ועדיין, נוקטת בכל האמצעים בכדי להפוך אותם לכאלו. מי ירצה לאכול פחות- מכל דבר- כשהאוכל כ"כ טעים וכ"כ זמין? קשה לסרב למשהו שנמצא מולנו כל הזמן, ומבטיח תענוג וסיפוק קל ומהיר. קשה במיוחד לסרב כשההשלכות של אכילה עודפת מורגשות בצורה כ"כ מתמשכת, הדרגתית ומסתורית. קשה לי להאמין שעוד כפית אחת של גלידה תסיים את דרכה כשומן היכן שהוא בגופי, למרות שאני יודעת איך זה מתרחש ברמה העיכולית, המטבולית והתאית. אולי זה באמת מה שמתרחש במוחנו כשאנו מגיעים לראש התור במזללה ומזמינים יותר מדי אוכל: פנטזיה שבה לאכילה אין שום השלכות, שבה לערמת הצ'יפס והצ'יזבורגר אין שום השפעה על איך יראה גופנו בעתיד.
הקרבות עם התיאבון שלנו והגוף שלנו מתנהלים בטלוויזיה, במגזינים, במקומות העבודה, במשפחות שלנו ובבתי חולים. היה שמן בפרהסיה, ותעבור שקילה תמידית ע"י מבטם של זרים.
הדבר הרדיקלי ביותר ששודר בטלוויזיה בשנה האחרונה היה גופה הממוצע והעירום בן 70 הקילוגרמים של השחקנית לנה דנהם, כוכבת הסדרה "בנות": שדיים קטנים ונעריים מעל מהמורות וקימורי שומן רכים. כמה מזעזע: גיבורת התמונה מתהדרת בכרס קטנה, ואוכלת עוגות באמבטיה. היא הציגה בגסותה את גופה העירום, יריב בודד לגופות רזון הנמלה ההרואין- שיקי שאליו הורגלנו.
שמעתי אנשים שאומרים שרזון הוא יפה ונחשק בגלל שקשה להשיג אותו, ומכיוון שהוא כ"כ נדיר למראה בעת הנוכחית, הדרך הזו שבה קימורי הגוף מושכים בעיתות רעב. ישנם פעילים שהציבו לעצמם למטרה לקרוא תיגר על פרדיגמת השמן-הוא-מכוער, בכדי לרסן את גל שנאת הגוף. אני אומנם מזדהה עם רבות ממטרותיהם, אך למרות זאת ניסיונותיהם
לקרוא תיגר על מה שאנו מחשיבים כיפה עלו בתוהו שוב ושוב. פרויקט השומן היפה, שעושה שימוש בתמונות אומנתיות של דוגמניות הסובלות מהשמנה חולנית עירומות למחצה כדי למתג שומן כדבר יפה- נותר יחיד מסוגו ושולי. והתמונה האקראית של דוגמנית כבדת משקל כביכול גם היא אינה סיבה למסיבה; הדוגמניות הללו- שלעיתים קרובות רזות יותר מהממוצע הארצי- בנויות היטב ובעלות פנים חסרי פגם.
הבלוגרים תומכי- השומן הם אנשים חכמים, חוצפנים ועצבניים. הייתי שמחה לבלות איתם. ועדיין, אם הם יכלו להקיש באצבעותיהם ולהיות רזים בו ברגע- האם לא היו עושים זאת? האם לנה דנהם לא הייתה עושה זאת? יותר ממטופלת אחת אמרה לי ש"אני לא רוצה להיות רזה, אני רק רוצה להיראות כמו קייט וינסלנט"
איני יודעת אם יש איזשהו כוח יעיל שיוכל לשנות את התפיסה התרבותית שלנו ליופי. האם שומן תמיד היה מכוער? שאלו את אריסטו, את סוזי אורבך, את נעמי וולף. תשובתיהם יהיו שונות. הטיעונים שלהם יהיו שונים. זו אינה שאלה אמפירית למרות שהיא נשמעת כזו. כיום, כשאנו מביטים באלו הרזים, חלק ממה שאנו רואים הוא נצחון הרצון על החשק, כך שיופי הוא יופי מוסרי- ויש מעט קשר בינו ובין בריאות.
אם נתעלם לרגע משאלת האסטתיקה, השמנה היא רעה מכיוון שהיא גורמת לתחלואה, למשל בכך שהיא מעלה את לחץ הדם ואת רמות הכולסטרול שלכם, מציפה את הכבד שלכם ברקמה שומנית, חוסמת את קנה הנשימה שלכם כך שלא תוכלו לנשום בשנתכם, ומרסקת את המפרקים שלכם. אנשים שמנים מועדים יותר לסבול מקרישי דם, אבני מרה, שיגדון וסוגים מסוימים של סרטן- כמו גם מסכרת מסוג II, שבתורה עלולה לגרום לכל מיני קטסטרופות בריאותיות. אנשים שמנים משתכרים פחות, מתחתנים פחות ומשכילים פחות מאנשים רזים. הם לוקים בדיכאון לעיתים יותר קרובות. במחקר הלב של פרמינגהם, שבחן גורמי מחלות לב לאורך כמה דורות, נמצא שהשמנים מאוד חיו בממוצע כשש עד שבע שנים פחות מהרזים. השמנים בצורה מתונה חיו שלוש שנים פחות מהרזים. אם אתה מפסיק לעשן ומשמין בצורה קיצונית, מוטב לך היה להמשיך ולעשן. העובדות המוגמרות האלו אינן דעתי האישית. הן מבוססות על מידע אמפירי שהושג מביצוע מחקרים בינלאומיים רחבי היקף. הלוואי ולא אלו היו פני הדברים. הלוואי ויכולנו להיות שמנים מאוד ולהישאר בריאים. הלוואי ויכולנו לסבול מהשמנה חולנית ועדיין להיחשב ליפים. אולי זה עתיד להשתנות, שכן אנו הולכים ונעשים עצומי מידות, וכולנו נביט על עידן היפה-זה-רזה בזלזול, ונחשיב עצמות לחיים גבוהות ומסותתות וירכיים ארוכים ומעוצבים כגרמיים ומכוערים. איני יכולה לדמיין זאת, אולם גם לא יכולתי לדמיין שנחיה היום בעולם כ"כ שמן.
הקשבתי לאחרונה למתמחה בנוירוכרורגיה מתארת את הקושי שבמציאת שבר בעמוד השדרה תחת 10 ס"מ של רקמה שומנית. נוירוכרורגים אוהבים דיוק; תנועה אחת לא נכונה בזמן שהם בפנים, ולא תזכרו את אמא שלכם. קולה של המתמחה היה זרוע אימה והלם. היא הייתה חייבת לשלוח את קורבן תאונת הדרכים אל מכונת השיקוף תוך כדי הניתוח, כשבורג מתחת מוטבע לצווארו בכדי שהמנתחים יוכלו למצוא את שחיפשו תחת מזרן השומן. לאחר הניתוח, לא נמצא שום סד צוואר גדול מספיק בשביל המנותח. כדי לנטרל את תנועת עמוד השדרה שלו, הצוות הרפואי נאלץ להשתמש בשקי חול.
השנה התחלתי לעבוד כרופאה במרפאת השמנה עם קבוצה של מנתחים בריאטרים. אף אחד אחר לא ממש רוצה לעשות את זה. הניסיון לעזור לאנשים להפחית ממשקלם נתפס בד"כ כאחד האקטים הכי עקרים שאנו כמומחים לרפואה פנימית יכולים לעשות; כל מה שאנו יכולים לעשות, פחות או יותר, הוא לגרום לכם להרגיש רע יותר בקשר לעצמכם משאתם מרגישים כבר עכשיו. אבל המנתחים יכולים לעשות משהו: הם יכולים להצמיד טבעת לחלק העליון של הקיבה שלכם, לחתוך חצי ממנה או לעקוף את המעי הדק שלכם כך שמזון לא יספג בו. רשימת ההמתנה למרפאה שלנו ארוכה. אחד המטופלים שלי עלה בכ-60 ק"ג בין ההפניה לפגישת הייעוץ. חלק מהמטופלים שלנו נהיו כ"כ שמנים, שהם בקושי מסוגלים לצעוד חמישה צעדים מבלי להזדקק למנוחה. רבים מהם רק בשנות ה-30 לחייהם. תפקידי במרפאה הוא להדק את הפיקוח על הסכרת שלהם, לוודא שהם לא סובלים מקטסטרופה הורמונלית כלשהי שגרמה להם להשמין (ואף אחד מהם אף פעם לא סובל משכזו), לטפל בלחץ הדם הגבוה שלהם ולדון איתם בהרגלי אכילה ופעילות גופנית. לכל מטופל אנו מקרינים סרטון מצויר בו נראית מנה של מזון כשהיא מטיילת מטה דרך הוושט הארוכה, ונלחצת דרך הצומת שמוביל אל הקיבה. אני צופה במזון נע באיטיות, שוב ושוב, הקרנה אחת פר מטופל. "כך האוכל שלך יורד אל הקיבה, ואם המנתחים יקבעו טבעת כאן, זה יקח פי ארבעה יותר זמן. תהיה מוכרח להאט באכילה, או שאתה עלול להקיא את הכל החוצה".
עכשיו, בכל פעם שאני אוכלת אני מדמיינת את האוכל יורד במורד הגרון שלי, נלחץ ע"י השרירים בוושט שלי לפני שהוא נוחת בקיבה-הקטנה-משחשבתי שלי. אני מוצאת את עצמי לועסת יותר וממתינה יותר בין המנות. לפעמים אני אפילו מניחה את המזלג שלי לצד הצלחת בין לעיסות. מעולם לא עשיתי את זה לפני כן; תמיד הייתי מהאכלנים המהירים. מעולם לא הייתי שמנה, אבל עד פגישת הייעוץ השלישית שלי כבר איבדתי חמישה ק"ג.
כשמלאו לאחי 30, הוא פיתח לחץ דם גבוה. רופא כללי בדק אותו לגורמים משניים. אחי שתה המון וויסקי, עישן, ואכל כמות מגוחכת של אוכל. הסתבר שהגורמים האלו היו הגורמים. הרופא ייעץ לאחי שאם ייטול באדיקות את חופן הכדורים שהוא עמד לרשום, הוא יוכל להתמיד באורח חייו ולחיות עוד 20 שנים או קצת יותר. הרופא הרים את עטו, ופתח את פנקס המרשמים. "חכה רגע" אמר אחי שהחוויר בשניה, "אני רוצה לחיות עוד כמה שנים מעבר לזה".
תרופות יכולות לעזור לכם להישאר בריאים כשאתם שמנים. אבל תרופות ורופאים עולים כסף. אם אתם סובלים מעודף
משקל, לשמור אתכם בריאים עולה כ-25% יותר בשנה מאשר אנשים רזים. אם אתם סובלים מהשמנה חולנית, אתם עולים 45% יותר. שום תרופה לא יכולה להקל על הקשיים התפקודיים איתם מתמודדים הסובלים מהשמנה חולנית. ריתמו שתי מזוודות מלאות לגבו של אדם בעל משקל ממוצע, ואלצו אותם לטפס במדרגות. יחד עם המזוודות, הוא ישקול "רק" כ-120 ק"ג, משקל שלא מתקרב אפילו למשקל של רבים ממטופלי, מטופלים שנוטפים זיעה מההליכה מחדר ההמתנה אל המשרד שלי, כשהמפרקים שלהם מתפוררים לאיטם. אז מה? קלנועיות ממנועות לא כ"כ יקרות. גם הן יכולות להיות מכוסות ע"י הביטוח הרפואי.
וישנן עלויות אחרות: ככל שאתם שמנים יותר, כך גדולה יותר החתימה האקולוגית שלכם. גלובלית, אנו נושאים 18.5 מיליון טונות של שומן עודף תחת עורם של הסובלים מעודף משקל ומהשמנה חולנית. טונות ש-אם יומרו למזון ולא לרקמה שומנית- יכולים להאכיל כ-300 מיליון איש לאורך כל חייהם. אנשים שמנים מושווים למכוניות זוללות דלק. אני מרגישה נורא כשאני כותבת את המילים האלו. הן מכוערות.
פגשתי את נורה במרפאת חוץ לטיפול בסכרת. היא בת 35 והייתה לה ילדה בת חמש. הייתה לה סכרת שיצאה מכלל שליטה, לחץ דם גבוה וכבד שומני להחריד. היא שקלה 155 ק"ג וגובהה היה 1.50 מ'- מה שהציב אותה באופן חד משמעי תחת הקטגוריה להשמנה סופנית. היא נאבקה בכדי לשכב על שולחן הבדיקה, ונאבקה גם לקום ממנו. כפות רגליה היו מוזנחות, ציפורניים ארוכות וצהובות צמחו מהן ושכבה קשה וסדוקה של עור בגוון חום כהה אחזה בסוליות כפות רגליה. אסון לחולי סכרת המחכה להתרחש, שכן הם מועדים לזיהומים איומים בכפות הרגליים, זיהומים שלעיתים נגמרים בקטיעה. אך נורה לא יכלה לטפל בכפות רגליה. היא לא יכלה אפילו לראות אותן.
נורה נרשמה לניתוח בריאטרי- במקרה שלה, קיבוע טבעת סביב החלק העליון של הקיבה. היא אמרה שהיא פוחדת למות על שולחן הניתוחים, וביטלה את פגישתה עם המנתחים. הרגשתי צער עליה, ורציתי לעזור לה. אך איפה אתחיל? אמרתי לה שמה שעתיד להרוג אותה הוא מצבה הבריאותי הנוכחי, ולא הניתוח. שאלתי אותה אם היא רוצה לראות את בתה גדלה ויולדת ילדים משלה. היא נראתה המומה. היא החלה לבכות. אמרתי לה ללכת הביתה ולרוקן את המזווה שלה מאוכל זבל. עוגיות מתוקות היו החולשה העיקרית שלה. "פתחי את האריזות" אמרתי לה, "והשליכי אותן לפח". קבעתי מחדש את הפגישה שלה עם המנתחים, ונתתי לה מספר טלפון של שירות ייעוץ תזונתי שהיא נעזרה בו בשנות ה-20 שלה. "עשי זאת למען בתך", אמרתי לה. היא ייבשה את עיניה. ביציאה מחדר הייעוץ, היא הפילה את תיק היד שלה על הרצפה- וחיבקה אותי בחוזקה. "תודה דוקטור!!". אבל מה התועלת? כמתמחה במרפאה קבוצתית, הסיכוי שאפגוש בה בעתיד היה קלוש. זה בסדר להיות קשוח עם המטופלים שלך במידה ואתה נשאר בסביבה, ויכול לסבול את התוצאות במקרה שההתערבות נכשלה. אך מה עם היא לא זרקה את העוגיות? מה אם כל מה שעשיתי היה להעצים את השנאה העצמית שלה?
החלטתי להצטרף למנתחים הבריאטרים בגלל מטופלים כמו נורה. במרפאה הבריאטרית אני שואלת את המטופלים שלי על ההיסטוריה של ההשמנה שלהם, דיאטות שהם ניסו, מצב בריאותם הכללי, משטר התרופות שלהם ומצבם החברתי. זה הכרחי בכדי לקבל מושג כללי על הרגלי האכילה שלהם. הם יושבים בכיסא רחב במיוחד כשירכיהם צמודות זו לזו, ומוסרים לי יומני אכילה שנראים כאילו שייכים לדיאטנית רזה. אני יושבת מול מטופל ששוקל 280 ק"ג ואני שומרת על טון קליל ועל שאלות רחבות: אילו חטיפים אתה נוטה לאכול? חטיפים מתוקים או מלוחים? הוא קורא מהיומן שלו: "חטיף של אמצע הבוקר: תפוח ירוק קטן ושתי פריכיות אורז". אני ממשיכה: האם אתה אי פעם מרגיש מלא? האם קורה שאתה ממשיך לאכול למרות שאתה מלא? האם אי פעם אכלת עד הנקודה בה הקאת באופן ספונטני, והמשכת לאכול לאחר מכן? השיחה על האוכל היא החלק הכי קשה ומאיר בייעוץ. האווירה בחדר כבדה. אני מודעת לחלוטין כמה בושה חשים המטופלים שלי. הם מתארים בפניי איך זה מרגיש לצאת לקניות, לנסוע באוטובוס, לטוס במטוס. הם מספרים לי שהם כבר לא מביטים בראי. אני לא שואלת אותם על הארוחה הכי גדולה שהם אי פעם אכלו, או האם הם אכלו פעם 24 סופגניות במכה אחת. אני שואלת רק את מה שעלי לדעת בכדי לצמצם את הסיכוי לפגיעה במטופלים ע"י טיפול לא מתאים. אני לא רוצה להשפיל אותם, או לגרום להם לחוש בושה. איני רוצה להפוך את המטופלים השמנים שלי ליצורים. לוקח להם זמן לבטוח בי מספיק בכדי לספר לי את האמת בנוגע לכמויות האוכל האדירות שהם צורכים.
פעם השתתפתי בהרצאה רפואית על הגורמים הגנטיים של השמנה, שהועברה ע"י רופא מומחה. הרופא שהעביר את ההרצאה היה שמן מאוד. ככל שהוא המשיך בהרצאה, פניו האדימו וכתמי זיעה התפשטו מבתי השחי שלו. "השמנה היא גנטית" הוא טען, מוחה את מצחו "השמנה היא מחלה", הוא אמר; "אם אתה גורם לאדם שמן לרזות, אתה דן אותו לחיים של רעב".
זה כמובן תלוי בהגדרה שלכם לרעב. אכילה היא אינה רק אקט ביולוגי המונע ע"י היגיון. אני יכולה לרשום לכם דיאטה שתשאיר אתכם שבעים לאורך כל היום, ועדיין תגרום לכם להשיל משקל, אך היא לא תהיה כ"כ מעניינת: היא תהיה מורכבת בעיקר מירקות רווים במים כמו כרוב או סלרי, מחלבוני ביצה ומבשר מאוד רזה. הכאב שבחסך, שבתשוקה הלא מסופקת, הוא כאב שקשה להפריד מהכאב שגורמת בטן ריקה. התענוגות שבאכילה הן מורכבות מאוד. בחברה שלנו, צריכה היא סוג של בידור וכיף. אכילה היא חלק מזה: החל מאולם סועדים מפואר במסעדה נחשבת ועד לשקית צ'יפס שמעשירה את חווית הצפייה בטלוויזיה. רוב האנשים אינם אוכלים יותר מדי בגלל תחושה של רעב המשודרת מהקיבה שלהם; הם פשוט נכנעים לרצון לצרוך. הם מחפשים תענוג או הקלה, או מקווים למלא חלל.
הייתה לי חברה שסבלה מאנורקסיה ובילתה את שנות העשרה שלה בכניסה ויציאה מבתי חולים, כשהיא מוזנת דרך זונדה- צינור שמוליך מחלל האף אל הקיבה. היא החלימה בשנות ה-20 לחייה, והצליחה לתעל את כל החשיבה האובססיבית שלה מאוכל אל ספורט. יום אחד היא אמרה לי שאינה מבינה מדוע יכלו לאשפז אותה בכפייה נגד רצונה כשלא אכלה, ועדיין אין הגבלה על כמה שמן אדם יכול להיות מבלי שיאושפז בכפייה. זה לא הוגן, היא טענה, שאפשר לסרב לאדם שיכור שמעוניין לרכוש אלכוהול- אבל מצא את דרכך אל דוכן הפיש אנד צ'יפס המקומי שלך כשאתה סובל מעודף משקל של 100 ק"ג, ואף אחד לא ימנע ממך לקבל ארוחת צהריים שמכילה תצרוכת קלורית של שבוע ימים.
באלפי מעבדות ברחבי תבל, חוקרים רפואיים מנסים למצוא את הגורמים ואת המרפא להשמנה. הם בוחנים גנטיקה, חשיפה כימית והשפעה מטבולית. הם מתנסים באמפטמינים, בתרופות נוגדות פרכוסים, בפרוביוטיקה. חלק מהמחקרים ממומנים ע"י החברות שמייצרות ומוכרות מזון שמשמין אותנו. באלפי מעבדות אחרות ברחבי תבל, מדעני מזון ומשווקים עובדים על דרכים לגרום לנו לאכול יותר. הם מנהלים מחקר פסיכולוגי ופיסיולוגי רחב היקף, הם בוחנים אפקטים של צבעים, גודל מנה, מחיר, מרקם, אריזה ושיווק על הרצון האנושי. הביטו סביבכם: מי מנצח?
לעיתים, מחקרים מדעיים הוציאו את ההשמנה מהתחום הפתולוגי ומיצבו אותה כבעיה הנגרמת מבחירות של אדם חופשי בחברה חופשית, חברה שעדיין סולדת מצריכה עודפת. במחקרים הרפואיים הנוכחיים, השמנה נתפסת כמחלה בלתי ניתנת למניעה: אלו הגנים שלך, המטבוליזם שלך, הכימיקלים בסביבה שלך, מה שאמא שלך אכלה כשהייתה בהיריון, או האם היא הניקה אותך. זה הכל חוץ מכם ומה שאתם בוחרים לאכול.
מנקודת מבט ביולוגית, ברגע שהקיבה שלכם הגיעה לתכולה המקסימלית שלה, אכילה נוספת אמורה לגרום ליותר כאב מהנאה. ישנם מנגנונים פריפריאליים ומרכזיים ידועים ומתועדים- הורמונים, רצפטורים- שאמורים לעורר דחייה מאכילה נוספת. אבל הם תלויים בכמה חזק מקושר הסיפוק לצריכה. הקיבה שלכם אולי מלאה, אבל האם תסרבו אם אחזיק את אצבעי מול פיותיכם כשהיא טבולה בשוקולד? מה אם אתם שוהים בבית ריק וקיבתכם מלאה, אבל קערה של חטיפים כלשהם היושבת בחיקכם הופכת את הכלום שיש בטלוויזיה לנסבל? מה אם בתוך הבית שלכם ומחוצה לו מתנהל מערך מתמיד של תמונות עוצמתיות שמשכנעות אתכם שלחטיפי הזבל האלה יש טעם נפלא, והם עולים רק ארבעה דולר לשתי אריזות ג'מבו?
אנחנו נמשכים למה שאסור, ונתנגד רק אם יש לנו סיבה מספקת להתנגד; כאב, עונש, סלידה משפחתית, מוות. אכילה של אוכל "רע" היא חטא מקובל חברתית באופן יחסי: אתם יכולים לעשות את זה בפרהסיה, אתם יכולים לעשות את זה בפארק, אתם יכולים לעשות את זה בחצר המשחקים בבית ספר יסודי. ההשלכות- השמנה, מחלה, מוות מוקדם- מרוחקות מספיק כדי לשכון מחוץ לטווח הראייה. קאנט הסיק פעם ששום גבר לא ישכב עם אשת חלומותיו, אם ההשלכה של המעשה תהיה שימות מיד לאחר מכן. כדי לעצור אנשים מלצרוך כמויות אדירות של מזון נחשק, עמוס קלוריות, עתיר שיווק ובר השגה שנח מול עינינו, קמפיין ציבורי צריך לגרום לדחייה יותר חזקה מהסיפוק שהמזון הזה מציע.
איסור על פירסום בכלי התקשורת ובדלפקים, אריזה רגילה ומיסוי גבוה- כולם תרמו בהפיכת אוסטרליה לאחת מהמדינות עם אחוז המעשנים הנמוך בעולם. כיצד הגישה הזו יכולה להיתרגם לאוכל? עיריית ניו יורק מימנה קמפיין פירסומי נגד שתיית משקאות קלים, שהציגה אדם שותה כוס של שומן נוזלי ודמי. כותרת הקמפיין הייתה: "אל תשתו את עצמכם עד השמנה" ("dont drink yourself fat"). למה לא להצמיד לאריזות צ'יפס או שוקולד תמונות בצבע מלא של הריקבון שגדל תחת שכבת שומן, או של רגל נמקה שנגרמה מסכרת? ואם אתם חושבים "אכילה אקראית של צ'יפס לא תפגע בי, למה להעניש את כולם?", ובכן, גם עישון של סיגריה אקראית לא יפגע בכם. כל קמפיין בריאותי למלחמה בהשמנה חייב להיות גרפי, כדי לחשוף את התוצאות הלא נעימות של אכילה עודפת ונעימה. תרופה שמטפלת באכילה עודפת צריכה לפעול ע"פ אותו העיקרון: לא רק לגרום לתחושת שובע, אלא גם לגרום לתחושת חולי נוראית במידה ולוקחים ביס נוסף. אבל מי ירצה לקחת את תרופה קאנטית שכזו?
במרפאה הבריאטרית, אנחנו דואגים בעיקר לאכלנים הכפייתיים, כמו גם לאלו שלא מסוגלים לחשוב על שום פעילות מהנה אחרת בחייהם מלבד אכילה. השאלה היא האם המטופל יצליח להתמודד עם חיים המורכבים מאכילה שמורכבת משלוש ארוחות ביום בלבד, עם שני חטיפים קטנים בין לבין.
זה מסוכן לאכול יותר מדי עם קיבה משויצת. אלו שיעשו זאת יקיאו מיד, הוושט שלהם תחלש ואולי אפילו תיקרע, והאוכל עלול לתעות אל ריאותיהם ולזהם אותן. אנחנו לא רוצים לגרום נזק. אני מסבירה למטופל שהמנתחים מתקינים דלת בין גופו ובין האוכל, ושהוא חייב לכבד את הדלת הזאת; היא תפתח רק לכדי חרך בכדי שמשהו קטן יוכל להיכנס דרכה. הוא חייב להיות מסוגל לסבול את המגבלה.
אני שואלת מטופל צעיר במשקל 200 ק"ג מה הם החטיפים שלו. "כלום", הוא עונה. אני מביטה לו בעיניים. "כלום?", אני שואלת. הוא מניד בראשו לחיוב. אני שואלת אותו על זיהומי העור הכרוניים שהוא סובל מהם, הסכרת שלו. הוא מתפרץ: "אני אוכל צ'יפס חם ודים סאם מטוגן ושותה שלושה בקבוקי קולה בכל אחה"צ. האמת היא שאני מכור לאכילה! אני מכור!", הוא חובט על ירכו באגרופו.
"מכור". המילה הזאת מיותרת במרפאה שלי, שכן היא רק מחסום לכל תקווה לשינוי עצמי. המטופל שלי אינו מכור; הוא אדם צעיר מובטל ובודד מאוד שהפך בהדרגה למבודד חברתית עד לנקודה שבה הדבר היחיד שמציע לו נחמה והנאה הוא אוכל. אין לו חברים, אין לו כסף למצרכים אחרים, כמעט ואין לו השכלה, אין לו בת זוג, אין לו עבודה, ישנם ימים שבהם הוא אפילו לא עוזב את מיטתו. הבחירה מבחינתו היא לאכול, או לא לחוות שום הנאה כלל. המנתח ואני מדברים על הסיטואציה, בהתחשב בכך שהוא עלול לאכול יותר מדי לאחר הניתוח כשהטבעת תקובע. אנו אומרים לו שהניתוח הוא אולי לא הפיתרון הכי אופטימלי מבחינתו, בהתחשב במצבו. המטופל מבולבל. "אז מה אתם יכולים לעשות למעני אם לא הניתוח? אין לכם איזשהי אחריות אתית לעזור לי לרדת במשקל?"
זוהי הנקודה אליה קונספט ההשמנה-היא-מחלה הביא אותנו: מצב שבו אנשים דורשים מהרפואה לקחת את האחריות. מה עם אחריותו של הפרט? ושל החברה? המטופל שלי בוכה בגלל שנקודת השיא של היום שלו היא לחזור מהסופרמרקט עם שקית פלסטיק עמוסה בזבל שהוא יאכל וישתה בסלון הריק שלו. מה אני יכולה לעשות למענו? אני יכולה לאיים עליו במוות מוקדם, להעצים את הבושה שלו. אני יכולה להציע לו התערבות מוטיבטיביית מבוססת ראייתית- כמו להחליף קולה בדיאט קולה! לרשום לו לבצע פעילות גופנית? הליכה של שעה בקצב ממוצע תשרוף לכם את המקבילה הקלורית לפרוסת לחם אחת. אני יכולה לנקוט בגישה מיושנת ולנעול לו את הלסתות בעזרת חוט תיל. אין לי שום דרך להפיג את בדידותו, את חוסר התקווה שלו, את חוסר התעסוקה שלו. אני יכולה, ואני גם עושה, להפנות אותו לפסיכולוג- ואם הוא בר מזל, הוא אולי יגיע לאחד שמוכשר ורגיש מספיק, ושמוכן לנסות ולהגיע לשורש העניין שגורם לאדם הצעיר הזה לשנוא את עצמו כ"כ. סביר יותר להניח שיוצעו לו כמה פגישות של טיפול התנהגותי שיגרמו לכולם חוץ מלו עצמו להרגיש טוב יותר.
אבל הוא לא כמונו, נכון? הוא המיעוט; רוב האנשים סובלים מעודף משקל של רק 20 קילוגרמים פחות או יותר. הוא אחד מהאנשים האלו עם הפרעת אכילה עודפת. האמת היא, שאני חושבת שהוא בדיוק כמו רוב האנשים, אבל הוא עושה זאת בעוצמה מלאה. תאגידים מקלים עלינו את האכילה יותר מאשר את האיפוק. הם מקדמים בקולניות ומספקים אוכל זול, עשיר בטעם ומשביע שמזיק לגוף שלנו. הם יודעים עלינו יותר מאשר תעשיית התרופות יודעת. כשרשת מזון מהיר מסירה את הפירסום שלה ממסכי הטלוויזיה למשך סוף שבוע אחד, הרווחים שלה נחתכים בכ-25%. ישנם יותר מדפים בסופרמרקטים המכילים מזון מעובד, דל ברכיבים תזונתיים ועשיר בשומן ובסוכר מאשר מדפים שמכילים פירות וירקות טריים, בשר ודגנים כולם יחד. מעטים האנשים שנעשים שמנים, ואין כלל אנשים הנעשים שמנים בצורה חולנית, כתוצאה מצריכה של מזון ביתי. כדי להשמין עד כדי כך, לרוב האנשים, דרושות ערימות של זבל מזוקק ומוכן לאכילה ולשתייה. נסו להקליד בגוגל "מה אכלתי כשהייתי שמן".
זה מאתגר להישאר בחיים כשאתם שוקלים 300 ק"ג או יותר. 300 הוא אינו הגבול- ואין לי ספק שיש גבול- אבל אלו אנשי ה-300 קילו פלוס שזוכים לתשומת ליבם של בתי החולים, כשגופם מתחיל למות סביבם. הייתי מעורבת ב- ושמעתי על- מעט מטופלים כאלו. הם כולם היו מרותקים לביתם מכיוון שלא יכלו עוד ללכת. כדי לפנות אותם מבתיהם נדרש ציוד חילוץ מיוחד- בכדי להסיר את מסגרות הדלתות. האמבולנס של המרפאה הבריאטרית הארצית חייב להיות מותאם לנשיאת משקל שכזה (אמבולנס סטנדרטי יכול לשאת חולה במשקל של עד 220 ק"ג). המטופלים הללו דורשים מיטות מיוחדות, סורקים מיוחדים- לפעמים כאלה שמנוידים מגני חיות- וצבא קטן של צוות רפואי כדי לטפל באבריהם הכושלים. הבעיה החמורה ביותר קשורה בעור; הוא מרקיב ומזדהם כשהוא מתקפל אל תוך עצמו, וגם הריאות שנמחצות לאיטן תחת המסה האדירה של הבשר, מסה שהשרירים הבין צלעיים כבר אינם מסוגלים להניע בכדי לתת לאוויר להיכנס.
כדי להשמין עד כדי כך נדרשת התמדה ועיקשות, ולשרוף כ"כ הרבה שומן היא משימה כמעט בלתי אפשרית. אישפוז ארוך טווח- כלומר שנה או יותר- עם דיאטה דלת קלוריות עד מאוד הם הדרך היחידה באמת, וגם אז המטופל לא עוזב את בית החולים בצורה שאפילו מתקרבת לנורמלית. מצעי העור שצמחו סביב כריות הבשר לא מתכווצים חזרה לגודלם הקודם כאילו לא היו. השלכות אחרות של השמנה הן בלתי הפיכות. מישהו שמעולם לא היה שמן, בריא יותר מבחינה מטבולית ויחיה יותר זמן לעומת מישהו שהיה פעם שמן ואינו עוד.
מאמר שפורסם לאחרונה ביומן רפואי של ניו אינגלנד (New England Journal Of Medicine) מסקר את העלייה במחלות הכרוניות הקשורות בסגנון חיים, וקורא לשינוי בדרך שבה רופאים מתייחסים למטופליהם. כותב המאמר מציע שסטודנטים לרפואה ילמדו כיצד להיות פחות טכנוקרטיים, שילמדו על הגורמים הנפשיים החברתיים והכלכליים שמובילים לתחלואה. איני יודעת כיצד מלמדים בתי הספר לרפואה בארה"ב, אך אפילו המנתחים שלנו- הקשוחים ביותר מבין הרופאים- המומים מבליל הנסיבות והבחירות שמוביל את המטופלים שלנו לשקול פי שניים או שלושה (או ארבעה או חמישה) יותר מכפי שהם אמורים לשקול. לרופאים שאני עובדת עמם יש תפיסה מצוינת של הפקטורים הביו-פסיכו-סוציולוגיים שתורמים למצבם של המטופלים שלנו, אבל אנחנו רק רופאים. כל שיש לנו להציע הוא הכלים שהמקצוע שלנו מציע לנו: האוזניים שלנו, הקולות שלנו, הידיים שלנו, הגלולות שלנו והאזמלים שלנו. חדרי ההמתנה מלאים, רשימות ההמתנה ארוכות, הדרישה כל הזמן נוסקת. השמנה היא במובנים רבים נקודת האין- מוצא של דרך חיינו.
מניעה טובה יותר מהקלה, אבל אנחנו זקוקים לפסיכולוגים, לאנשי מוטיבציה, לעובדים סוציאליים, לדיאטנים ולפיזיותרפיסטים שיעבדו יחד בכדי שתהיה לנו תקווה כלשהי לתקל את הבעיה. אנחנו זקוקים לקובעי מדיניות ולפעילים. אבל כל שיש לנו, הוא רופאים כמוני.
לכאורה, מזון זול עולה ביוקר לפרט ולחברה במונחים של תחלואה ושל ניצול משאבים בריאותיים. אם המשכיות והמנעות מתחלואה הן עדיין בין מטרותיה של האנושות, אנו צריכים למנוע מעצמנו להפוך לשמנים מאוד. תשכחו מהשמנה כמחלה; זו תרמית. מסיבה כלשהי, רוב האוכלוסיה אינו יכול לומר "אכלתי מספיק". מסיבה מסוימת, רוב בני האדם מגיבים באופן חיובי לפירסום שמזמין אותם להנות ממשטר אכילה שגורם להם לאכול שווי קלורי של יום שלם בארוחה אחת, שוב ושוב. במצב שכזה, אנו רוויים. אנחנו יכולים לומר "כולנו בני אדם חופשיים, וכל אחד ישלם על בחירותיו שלו". אנו יכולים לגרום לאנשים לשלם ברגע הבחירה, בין אם בעזרת מס ובין עם בעזרת מזון, או שאנו יכולים להגביל את הבחירה. האופציה השנייה, שתמיד נשארת במחשכים, היא: תנו לנו לאכול את העוגה שלנו. בואו פשוט נאכל ונאכל, ונהפוך לשמנים יותר ויותר, ונמצא את הדרך הטובה ביותר לחיות בצורה הזאת. זהו המקום אליו אנו צועדים עכשיו: השמנה, ללא שום נקיפות מצפון, כתוצאה מקובלת של חיים בעולם כמו שיצרנו.
אנו יכולים להחליט כאומה, או כעולם, שאנחנו הולכים לצרוך עד כיליון, לאכול כמה שאנחנו רוצים ולטפל בכל התחלואה המקבילה בעזרת סכום משמעותי מהתזרים הממשלתי שיושקע ברפואה ובתרופות. אם באמת נבחר בדרך הזו- וכבר עברנו את רובה-, אנו חייבים להיות כנים בנוגע למה שאנו בוחרים לעשות: לבזבז את כספי המיסים שלנו על תוצאותיה של צריכה מוגזמת וחסרת הבחנה.
אם הגעתם אלי, הרופאה שלכם, וביקשתם ממני להפוך אתכם לרזים, איאלץ לחתוך אתכם או לסמם אתכם, שכן אלו כלי הנשק היחידים שיש ברשותי. עוד יבואו זמנים בהם מטופלים יפסיקו לבקש מהרופאים שלהם להפוך אותם לרזים. הם יבואו בין אם בגלל שהשמנה הפכה לנדירה שוב, ובין אם בגלל שהיא הפכה למקובלת לחלוטין. הבחירה היא בידיים שלכם. האם אתם מוכנים לאכול את זה?
למאמר המקורי: http://www.themonthly.com.au/issue/2013/march/1361848247/karen-hitchcock/fat-city
