כשהתגייסתי הייתי פול מוטיבציה, רציתי סיירת משהו מטורף כזה שידחק אותי לקצה יקדם אותי ויאתגר אותי, הגעתי באמת רחוק במיונים אך הפילו אותי בין הכיסאות בצורה מסריחה שלא באלי לפרט עליה כרגע, ובסוף הגעתי לגדודים..בהכשרה היו תקופות טובות וכאלו שפחות אך תכלס היא הכי טובה שהייתה לי, כי מידי פעם היה אתגר וסיפוק.. אחר כך עלינו לגדוד ושם הכל השתבש, התחלתי להיכנס לדכאונות, אני באמת מעריך את הגדודים ואת העבודה השחורה המסריחה שהם צריכים לסבול אך אני באמת שבר כלי פה, אני מרגיש תקוע ומנוון ודי נמאס לי מהשמירות האלה ואני כן מבין שצריך לעשות את זה ובלה בלה מלא סיסמאות (שהן נכונות אבל עדיין).. אבל חלאס אני בדיכאון פה , הרמה הנמוכה ההתעסקות בחרא כל היום, מסדרים והנפצות מסריחות בלי כמעט תכלס, יחס דבילי מהפיקוד, קצינים ביזיוניים, רמה מאוד נמוכה עם אנשים זהב באמת אך עדיין מה איתי ? מה עם הנפש שלי אין לי פה סיפוק אני נשחק אני מאבד קשר עם העולם החיצון מאבד את השמחה שלי את כל מה שהיה לי לפני הגיוס ואני כל היום בדילמה מטורפת כי אני פשוט מת לעוף מכאן מצד שני ישלי מצפון כל כך קשה ומכביד כי ממש רציתי לתרום ולתת אבל לא ככה פשוט!! לא יכול לעמוד בש.ג מחורבן 4 שעות ולהסתיר את הפלאפון כדי שהמג"ד לא יראה ויעיף אותי למפקדה כאילו לא עברתי הכשרה . כל ההתנהלות פה מוזרה והכל אפור. אין אווירה טובה כאן אין כלום רק תחושה של פחד מהרסר. ומה שהכי הורג אותי שהחרא הזה לא קיים ביחידות המובחרות , איפה שחברים שלי נמצאים ואיפה שאני יודע שהייתי צריך להיות אך לקחו לי את זה מהידיים הרסו לי הכל.
אני באמת לא יודע מה לעשות אני אובד עצות , כל החבר'ה הטובים יצאו לקורס מכים אך לא רציתי כי אין לי מוטיבציה בשיט ולא באלי להיות גננת של טירונים בבאח וגם לא כלב שמירה עם אקסטרה אחריות בגדוד . בגלל שסירבתי לקורס רוצים לשים אותי במפקדה כאילו אני לא שווה כלום..
אני פשוט לבדי פה זו בין התקופות הכי חרא בחיים שלי. התחלתי תהליך עם קבן שהולך בסדר ותכלס יש סיכוי טוב להיפלט ולהגיע ליומיות או משהו כזה..( אין לי ברירה כי מפקד
ה בגדוד לא בא בחשבון, מעדיף יומיות ולהסתפק בחייים האזרחיים ואולי להחזיר לעצמי תשמחה לפנים).
אך אני עדיין בדילמה קשה, אני פשוט לא דמיינתי את זה קורה ככה, שהכל מתפרק בין הידיים וכאילו אני מנסה ליצור לעצמי תקווה שיכול להיות טוב אבל תכלס אני יודע שהדיכאון יחזור ברגע שאעמוד בצומת 8 שעות..
ובאמת זה קשה לי ממש כי זה מרגיש לי כל כך אגואיסטי לעזוב אבל הגוף שלי מת די אני חצי בנאדם מבחור חכם , פעיל , חזק פיזית נהפכתי לחלש ומנוון.
ואני באמת לא יודע מה לעשות הייתי שמח לשמוע דעות פה של אנשים בעניין
אני באמת לא יודע מה לעשות אני אובד עצות , כל החבר'ה הטובים יצאו לקורס מכים אך לא רציתי כי אין לי מוטיבציה בשיט ולא באלי להיות גננת של טירונים בבאח וגם לא כלב שמירה עם אקסטרה אחריות בגדוד . בגלל שסירבתי לקורס רוצים לשים אותי במפקדה כאילו אני לא שווה כלום..
אני פשוט לבדי פה זו בין התקופות הכי חרא בחיים שלי. התחלתי תהליך עם קבן שהולך בסדר ותכלס יש סיכוי טוב להיפלט ולהגיע ליומיות או משהו כזה..( אין לי ברירה כי מפקד
ה בגדוד לא בא בחשבון, מעדיף יומיות ולהסתפק בחייים האזרחיים ואולי להחזיר לעצמי תשמחה לפנים).
אך אני עדיין בדילמה קשה, אני פשוט לא דמיינתי את זה קורה ככה, שהכל מתפרק בין הידיים וכאילו אני מנסה ליצור לעצמי תקווה שיכול להיות טוב אבל תכלס אני יודע שהדיכאון יחזור ברגע שאעמוד בצומת 8 שעות..
ובאמת זה קשה לי ממש כי זה מרגיש לי כל כך אגואיסטי לעזוב אבל הגוף שלי מת די אני חצי בנאדם מבחור חכם , פעיל , חזק פיזית נהפכתי לחלש ומנוון.
ואני באמת לא יודע מה לעשות הייתי שמח לשמוע דעות פה של אנשים בעניין
