לוג שמחה

[Texas Method]

חחח.. ואתה עוד מקפיד להצהיר שאתה חילוני (כלשונך. אצלנו אוחזים שאין יהודי שהוא חול, כולנו קודש) 🤣

אני רק אניח את זה פה
התייחסותו המפתיעה של הרבי לשנה האזרחית
.

אני עדיין מצהיר את עצמי כחילוני, אבל אני עושה דברים שחילונים לא עושים. אני מניח תפילין, אני "חצי" שומר שבת, שומר נידה עם אשתי (לא שאי פעם לא שמרתי איתה. היא דוסית על. זה לא תלוי רק בי חחח), אני נותן צדקה, מעשרות, לא מסתכל על בנות אחרות ברחוב או במכון או משהו (לחובתי ייאמר שאני פשוט אוהב את אשתי יותר מדי בשביל להסתכל).
אני לא יכול להגדיר את עצמי כדתי כי אני בפלאפון בשבת, וגם במחשב (אבל לא נכנס לפורום הזה בשבת לפי שעון ישראל כדי לא להחטיא אחרים על ידי כך שהם יכתבו לי תשובה או יענו לי או יקראו או משהו.. אני לא יודע אם יש היגיון מאחורי זה, אולי תוכלי את לומר לי.. או יותר נכון לכתוב לי).. אני לא לובש ציציות ולא חובש כיפה, ולא הולך לבית הכנסת להתפלל. אבל כן יש לי רב, ויש לי אמונה בבורא.
בלי נדר יום אחד אחזור בתשובה, אני פשוט לא יודע מתי. אני צריך להתחזק עוד.
לגבי הקישור ששמת - שלחתי את הקישור לרב שלי. אעדכן אותך מה הוא ענה, בעזרת השם.

 

[שיר1]

שיר1 עדכן/ה את הלוג ״הלוג שנחוש להחלים״:

סיכום ביניים

@Texas Method בהשראתך

סיכום ביניים

נפצעתי.
מעט לפני זה התחלתי להתאמן בצורה קצת יותר רצינית, או קצת פחות ליצנית, ואהבתי את זה. ממש. אבל לא היה לי ראש ותנאים לדאוג לערכי חלבון נאותים ולשאר תנאי התאוששות וגם לא באמת נתתי לעצמי לאחוז כמה הרסני ומסוכן זה. באיזשהו שלב התחילו לבקר כאבים. כחודשיים לפחות עבדתי עם כאבים קלים שהתעוררו בין הסטים ולעיתים בתוכם, ולעיתים נשארו גם קצת אחרי, אבל כמובן לא משהו ששווה לייחס לו חשיבות. עד שלפתע שמתי לב שהכאבים חזקים למדי, מופיעים גם בזמן מנוחה, ולאורך שעות ארוכות, והי, אני קצת מכירה את הסרט הזה וחשבתי שלמדתי משהו, לא?
לא.
לזכותי ייאמר שלקחתי הפסקה קצרה. בהפסקה הזו הכל כאב לי. מאוד. כל הזמן. אז אמרתי לעצמי שמנוחה לא מיטיבה איתי. התחלתי עם מניפולציות - מורידה משקל, מורידה נפח, מעלה משקל ומורידה נפח, הפסקה של שבועיים, ואז חמישה סטים של סקוואט עצים כי לעזאזל נמאס לי לנוח.

היות שהכל כאב (לא הכל, אבל ברכיים שלושה כיוונים, מפרק ירך ימין, מרפקים, שורש כף היד, שורשי כפות הידיים למעשה, כתף ימין, קצת גב תחתון) התחלתי לאכול סרט מבעית על דלקות מפרקים כרוניות. ההיסטוריה המשפחתית גם לא הוסיפה לאופטימיות.
כאילו, ברור שזה עומסי יתר וחוסר התאוששות, אבל אולי זה גם קרקע וטריגר למשהו חמור יותר.

אחרי שנרגעתי והתחלתי לנשום (עדיין בהמתנה לתור לראומטולוג) דבר ראשון התחלתי לדאוג לתזונה שלי. מלא להגיע למינימום של אדם לא מתאמן התחלתי לעשות כל מאמץ כדי להגיע ל-100 גרם חלבון ביום. שזה בערך פי 1.5 ממשקל הגוף שלי. להבין שזה היה נראה לי בלתי אפשרי כפשוטו. ועכשיו זה חלק מהשגרה, עדיין במאמץ.
התחלתי לנסות לישון יותר. מסטנדרט של כ-6 שעות שינה, התחלתי למצוא זמן ונכונות לישון מדי פעם 7.5 שעות בלילה.
התחלתי פיזיותרפיה. שם התברר לי שאיזשהי קשיבות אינטואיטיבית בגוף יש לי. כי כמעט כל ההצעות שקיבלתי התברר שכבר אימצתי בצורה אינטואיטיבית קודם לכן. תרגילים, טכניקה. רק הדבר הכי חשוב חסר - לדעת לעצור.

אני לא יודעת לעצור.

האימונים הם חלק חשוב ואהוב בשגרת החיים שלי, תנועה בכלל, ולא הייתי מוכנה לוותר. לפיזיותרפיסטית שלי הצהרתי שלא באתי כדי להשיג שיכוך כאבים, אלא כדי להשיג חזרה לתפקוד תקין מלא, בדגש על יכולת להתאמן, בדגש מיוחד על לחזור להסקוויט.

מפה לשם המצב השתפר, והרבה. ביצעתי באדיקות כל הוראה של הפיזיו. אפילו כשזה אמר לוותר על התרגיל הקרוב ביותר לליבי ולא לבצע סקוואט. בכלל.

ואז נסעתי לניו יורק, ובלאגן בתזונה ובשינה ובאימונים ואין פיזיותרפיה ויש עומסים ואני גם קצת חולה וגם כשהמצב מתאזן ומשתפר אני קולטת שאני לא זוכרת מה זה הרגשה נינוחה לגמרי בגוף, כזו ששום דבר לא כואב ולא מציק והשרירים לא רגישים למגע והגב לא שק של אבנים והמפרקים לא מזכירים את קיומם ללא הרף.

באופן מקורי חשבתי שאשב לסקור את התקופה האחרונה בדגש על התקדמויות. אז במעבר חד:

- הפסקתי להסקוויט. חזרתי. מתכונת עבודה איטית. משקלי בדיחה. חימום אינסופי. וויתור על האגו. השלמה כואבת עם העובדה שגם ככה כואב לי. ושוב הפסקתי להסקוויט. הישג מספר אחת.
ההישג מתעצם עם הפסקת כל עבודה לארבע ראשי. לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע לזה. בחיי.

- ‏בנץ' פרס: כבר לא כואבת לי הכתף! הטרפז ואזור השכמה מציקים מעט. אני לומדת לקחת צעד אחורה. אפילו שלושה. אני לומדת לעצור. הישג אמיתי מספר 2.

- ‏היפטראסט: בחדכ"ש בבית עבדתי עם מוט קצר כדי לא לתפוס את הכלוב והמוט האולימפי ליותר מדי זמן בעומס הבלתי אפשרי שם. קוראים לזה התחשבות. אימון אחרון 104.5 ק"ג. עם ההגעה לניו יורק מעבר למוט אולימפי. הופה. כבד. ההבדל בתחושה הוא של כ-15-20 קילו (מרחק של המשקל מהגוף, מנופים וכל הסיפור. עדיין מחפשת נוסחה מדויקת להבדלים. על כל פנים, פה התנהלתי לפי תחושה). מורידה משקל בהתאם, מתחילה מ-82, מתנהלת עם זה עד ל-107 קילו. דילואד.

- ‏חתירה: מבצעת בנט אובר רואו. גם כאן מעבר ממוט קצר לאולימפי. תקועה מבחירה על 42.5 ק"ג איזה חודש פלוס, כי אין תנאים להתאוששות. ואז עלייה במשך חודש נוסף עד ל-50 ק"ג לשמיניות.

- ‏מעבר לפנדליי. אהבה חדשה.

- ‏דדליפט: עלייה יחסית רציפה מכ-55 ק"ג במוט קצר, ל-70 ק"ג, שישיות. מעבר למוט אולימפי, עמידה ארוכה על 70 כי כנ"ל, אין תנאים להתאוששות. קצת הפסקה. חוזרת ועולה לאט ומעט, עד ל-77 ק"ג ודילואד. סיפור של כארבעה חודשים, לא משהו להתגאות. משערת שאם אמשיך את הסבב הנוכחי אעלה יפה ואחצה את ה-80 במשהו כמו שבועיים.

- ‏אם בראשית סיפורנו היכולת שלי להאט ואפילו לעצור עמדה על 0%-5%, היום להערכתי היא עומדת על כ-65%. פייר, מצדיעה לעצמי.

- ‏עברתי ל-fbw. נכון יותר.

- ‏הסכמתי להוריד נפח.

- למדתי לאיטי לקבל את תחושת הפאמפ בסלחנות, אפילו באהבה.

- ‏גיליתי שיש לי חזרה מלאה של צ'ין אפ. וקצת לפני זה, כ-2-3 חזרות מלאות של שכיבות סמיכה. מאורע הסטורי.

- ‏התחלתי לבצע אוברהד פרס במוט בעמידה. ביקשתי להבטיח טכניקה נכונה. אפילו יצאתי לחלוטין מאזור הנוחות שלי והעליתי סרטונים לביקורת, מתוך נכונות אמיתית לעבוד ולשפר. התבלבלתי לגמרי ואפשר לומר שקצת התייאשתי. מקווה למצוא מישהו שידריך אותי בזמן אמת. אולי זה יעבוד יותר (אם יש עוד מי שיש לו סבלנות לחפירות ולחוסר הבנה מצידי, ולפידבק מפורט ומנומק מצידו אנא הרם יד 🤩, אשמח להיעזר).

- ‏התחלתי לקרוא את Beyond Brawn (קרדיט ל- @Yukio Mishima).

- ‏התחלתי לקחת ברזל, ויטמין די ומגנזיום. רמות האנרגיה והתחושה הכללית השתפרו. כמו כן, אני חושדת שלמגנזיום יש השפעה חיובית עליי, אבל לוקחת עוד זמן לבחון את זה.

- ‏אשר יגורתי בא לי: באיזשהי נקודה איבוד נפח הקוואדס הפך למהיר ומשמעותי. אי אפשר לפספס את זה. על אף שאף פעם לא התאמנתי למטרות גוף, יש צער. ויש גם קבלה.

- בערך ‏עם היציאה מהארץ נכנסתי למאזן קלורי חיובי ביחד עם תזונת פח לפי ערך. השמנתי המון. תהליך דו כיווני של תפיחת הכרס והתפרקות הקוואדס, ו-הכרס מדביקה את הארבע ראשי ואף עוקפת אותו (#כרס_מוצש #משמיניםונהנים). לא נשקלתי, אבל מניחה שחציתי את ה-70 ק"ג, ולא בהרבה (לא מאמינה שמעל ל-73).

- ‏צמח לי גב. בואו נדבר על זה. אז היה את אכילת הסרטים כשגיליתי את הטרפזים התופחים שלי. וקבלה. ומלבד סימנים נוספים שלא נרחיב עליהם את הדיבור, לאחרונה נזכרתי שיש לי תמונה יחידה למטרות השוואה - סוג של תמונת כתף. אז צילמתי תמונה בפוזינג זהה.
הופה.
הגב מגיח מהצד כ-2-3 ס"מ. מבטיחה לכם. והקבלה מתקדמת צעד נוסף לקצה של חיוך ואפילו צחוק.

- ‏אם מדברים על צמיחה, אז בלי להתכוון צמחו לי המסטרינגס מפותחים למדי. ויד קדמית 😍
מהתמונה ההיא מתברר שההבדל אינו מזערי כפי שחשבתי. כן, יש הבדל ניכר.

- ‏לפני כמה ימים שיחקתי כדורסל פעם ראשונה בחיים. ראשונה לחלוטין. היה כיף לא נורמלי. הופתעתי לגלות ששרדתי שעה של ריצה על המגרש, על אף שאני אדם מאוד לא סיבולתי, מה גם שלא עשיתי קרדיו כבר כמה חודשים, ובכל מקרה המקסימום ריצה ששרדתי בחיי אלו 10 דקות על הליכון, שהיו הישג היסטורי כביר. אין לומר, אלא שהברזל כנראה עושה את שלו. גם הופתעתי לגלות שאיני גרועה כפי שציפיתי שאהיה. מספר הסלים הרב ביותר בקבוצה שלי נקלע על ידי. אמנם רובם מחצי-שליש המגרש. קרוב לסל עוד לא לגמרי פענחתי את כמות הכוח שצריכה להשקיע וכו. גם צריכה עוד שפשוף בחוקים מן הסתם. בסיום המשחק נעשיתי מודעת לכאבי הברכיים ולכך שרגל ימין כולה בהתכווציות. ייאוש.

- ‏גם גלישה על סקייטבורד (surfing-skate ליתר דיוק) מעמיסה לי על הברכיים.

- ‏גם לרקוד.

- ‏כבר אמרנו שגם ללכת.

- ‏בחודש האחרון, התחלתי להפוך במחשבה אפשרות של לקחת הפסקה ארוכה מאימוני כוח. מניסיוני, גם אם אני לא מסוגלת לראות איך עושה צעד כזה, ולא הייתי מסוגלת לראות אפשרות כזו, ברגע שאני מתחילה לחשוב על זה כעל אפשרות, אני מתניעה תהליך של הבשלה, וזה קרוב מתמיד. אני מרגישה כעת שאני מצליחה לקבל גישה מפוכחת ופרופורציונית יותר.
תנועה היא חלק ממני. לאימוני כוח יש חלק חשוב ויקר בשפיות וברווחה הנפשית שלי. להסכים לוותר עליהם מתוך השלמה וקבלה של המצב, מתוך פרופורציות ומתוך הבנה שהבריאות הפיזית שלי היא בסיס הכרחי לכל דבר, זה לא קל אבל זה חייב לקרות. אז כרגע רוב הדברים שאהבתי לעשות בתוך התחום הזה של תנועה מכאיבים לי. עם מעט נכונות אפשר יהיה למצוא דרכים אחרות, אני משוכנעת (ולמשל, לחזור ליוגה, ולפילאטיס).
אני חוזרת לארץ בעוד כשבוע. באופן רגיל הדבר הכמעט ראשון שהייתי עושה הוא לחדש מנוי לחדר כושר. בהמשך לכך שבימים האחרונים לקחתי מנוחה לרגל כאבי מרפקים, אמנם ייתכן שאלך עוד לאימון בהתאם לתחושות בשבוע הזה, אבל כשאחזור לארץ לא אמהר להיכנס לחדר כושר. אני רוצה לחזור ולחוות מהו גוף נינוח ונטול כאבים. אני מקווה שתהיה לי מלוא הסבלנות הנדרשת להגיע לנקודה הזו, ולחזור להתאמן (כי אני אחזור, ללא ספק) מתוך כבוד וקשיבות ורווחה פיזית מושלמת, או כמעט מושלמת. במקום מאוזן והרמוני שבו טובת הנפש היא גם טובת הגוף ולהיפך, ולא שאחד בא על חשבון השני.

- תודה לכל מי שהיה מספיק סבלני ונדיב להגיב, להציע, להעלות רעיונות, למרות שאני לומדת לאט כל כך.

- אמשיך לעדכן, אולי בסגנון שונה קצת. רעיונות והמלצות יתקבלו בברכה.

שבוע מבורך!

קרא את שאר עדכון הלוג...

 

[Chiron]

שיר1 עדכן/ה את הלוג ״הלוג שנחוש להחלים״:

סיכום ביניים

קרא את שאר עדכון הלוג...

וואו. זו מבחינתי המשמעות האמיתית של האימונים. החדר כושר הוא כלי מטפורי לטרנספורמציה הרוחנית. כל הכבוד על האומץ להשתנות.

 

[Texas Method]

שיר1 עדכן/ה את הלוג ״הלוג שנחוש להחלים״:

סיכום ביניים
קודם כל, אני חייב להודות לך על ההקדשה 😃
דבר שני, אני בהחלט גאה בך (לא בקטע מתנשא) על כך שהפסקת לעשות דברים שפוגעים בך. מי כמוני יודע כמה זה קשה. מ16 סטים כבדים של דדליפט בשבוע ירדתי ל0+ הפסקתי להזריק מה שעוד הוסיף אש על המדורה מפני שגם מההורדה מ16 סטים של דדליפט ל0 בשבוע ראיתי ירידה משמעותית בנפח הגוף+ להפסיק להזריק זה פשוט פגיעה מנטלית קשה.. אפילו להתחיל את הפרגניל בזמן שהזרקתי היה לי קשה כי ידעתי שזה אומר שבקרוב אני מפסיק להזריק.. ואחרי שהפסקתי להזריק הגוף נהיה קטן משמעותית עוד יותר. עדיין, הייתי סוג של מפלצת, אבל כשהסתכלתי במראה ראיתי בחור רזה ששוקל 60 קילו על 1.80.
דבר שלישי, את נראית פצצה בתמונות. בכנות, כשראיתי אותך בסרטון של הפרס נראית קטנה וחלשה. עכשיו כשאני רואה אותך ככה את נראית יותר טוב מבחינה משמעותית. בוודאות רואים שיש אחלה מסה בידיים, בארבע ראשי, ובישבן (אם זו לא מילה גסה.. אם מפריע לך תשלחי לי הודעה בפרטי ואערוך).
ולגבי הכרס? נו באמת, זאת כרס? את צריכה לראות את מה שיש לי
דבר רביעי, אני חושב שאני מאוהב.
סתם.
תמשיכי בדרכך שיר, ואל תוותרי. 😃
איך רוקי אמר? "זה לא משנה כמה חזק אתה מכה. זה משנה כמה חזק מכים בך ואתה ממשיך להתקדם הלאה. כמה אתה חוטף ובכל זאת ממשיך הלאה, ככה מנצח היה עושה
נ.ב - יש עלייך וואחד מסה.

קרא את שאר עדכון הלוג...

 

[אני=]]

שיר1 עדכן/ה את הלוג ״הלוג שנחוש להחלים״:

סיכום ביניים



קרא את שאר עדכון הלוג...

אימלה את עוד שנייה גורמת לי לבכות 😭
שירוש את מדהימההה. ריגשת אותי ממש.
וכן זה ממש קשה לעצור את האימונים. שנה שעברה הייתה לי הפסקה של חצי שנה בגלל מלא דברים שהוציאו לי את החשק הקיומי חחח
אבל גם אחרי חצי שנה אפשר לחזור (גם אחרי נצח. תמיד אפשר לחזור!). ואני מאמינה שתחזרי חזקה יותר בריאה יותר ומחושבת יותר.
ובעזרת השם תתקדמי ותשתפרי בהתאם.
ודיר בלאק שאת נעלמת לי מהפורום!!! 🤯🤯 שלא תעזיייי!!1 אימלה! את אחת מהטופ 5 שליייייי 🤯🤯🤯

ועכשיו כשאת חוזרת לארץ אני סופסוף אוכל לפגושותך מתישהו ואני ממש מתרגשת 🤯
אלי זה לא יהיה בחודש-חודשיים הקרובים, אבל זה יקרה מתישו 🙄

 

[שיר1]

וואו. זו מבחינתי המשמעות האמיתית של האימונים. החדר כושר הוא כלי מטפורי לטרנספורמציה הרוחנית. כל הכבוד על האומץ להשתנות.

קודם כל, אני חייב להודות לך על ההקדשה 😃
דבר שני, אני בהחלט גאה בך (לא בקטע מתנשא) שהפסקת לעשות דברים שפוגעים בך. מי כמוני יודע כמה זה קשה. מ16 סטים כבדים של דדליפט בשבוע ירדתי ל0+ הפסקתי להזריק מה שהוסיף אש על המדורה מפני שגם מההורדה מ16 סטים של דדליפט ל0 בשבוע ראיתי ירידה משמעותית בנפח הגוף+ להפסיק להזריק זה פשוט פגיעה מנטלית קשה.. אפילו להתחיל את הפרגניל בזמן שהזרקתי היה לי קשה כי ידעתי שזה אומר שבקרוב אני מפסיק להזריק.. ואחרי שהפסקתי להזריק הגוף נהיה קטן משמעותית עוד יותר. עדיין, הייתי סוג של מפלצת, ועדיין כשהסתכלתי במראה ראיתי ששוקל 60 קילו על 1.80.

בכנות, כשראיתי אותך בסרטון של הפרס נראית קטנה וחלשה. עכשיו כשאני רואה אותך ככה את נראית יותר טוב מבחינה משמעותית. בוודאות רואים שיש אחלה מסה בידיים, בארבע ראשי ובישבן (אם זו לא מילה גסה. אם מפריע לך תשלחי לי הודעה פרטית ואערוך).
ולגבי הכרס, נו באמת, זאת כרס? את צריכה לראות מה שיש לי
דבר רביעי, אני חושב שאני מאוהב.
סתם.
תמשיכי בדרכך שיר, ואל תוותרי. 😃
איך רוקי אמר? "זה לא משנה כמה חזק אתה מכה. זה משנה כמה חזק מכים בך ואתה ממשיך להתקדם הלאה. כמה אתה חוטף ובכל זאת ממשיך הלאה. ככה מנצח היה עושה
נ.ב - יש עלייך וואחד מאסה.

אימלה את עוד שנייה גורמת לי לבכות 😭
שירוש את מדהימההה. ריגשת אותי ממש.
וכן זה ממש קשה לעצור את האימונים. שנה שעברה הייתה לי הפסקה של חצי שנה בגלל מלא דברים שהוציאו לי את החשק הקיומי חחח
אבל גם אחרי חצי שנה אפשר לחזור (גם אחרי נצח. תמיד אפשר לחזור!). ואני מאמינה שתחזרי חזקה יותר בריאה יותר ומחושבת יותר.
ובעזרת השם תתקדמי ותשתפרי בהתאם.
ודיר בלאק שאת נעלמת לי מהפורום!!! 🤯🤯 שלא תעזיייי!!1 אימלה! את אחת מהטופ 5 שליייייי 🤯🤯🤯

ועכשיו כשאת חוזרת לארץ אני סופסוף אוכל לפגושותך מתישהו ואני ממש מתרגשת 🤯
אלי זה לא יהיה בחודש-חודשיים הקרובים, אבל זה יקרה מתישו 🙄

תודהההההה 😭
האכפתיות שנודפת פה הכי לא מובנת מאליה. תודה לכולכם.
בהחלט נותן לי הרבה כוח, בפרט שהמנוחה מביאה את הכאבים ואת חוסר הנוחות לפרונט, מה שהופך את ההימנעות לקשה בהרבה..
מעריכה מאוד. באמת.

זו מבחינתי המשמעות האמיתית של האימונים. החדר כושר הוא כלי מטפורי לטרנספורמציה הרוחנית.

מדויק.


חייבת לומר שאתה נשמע כמו אדם שהייתי רוצה להכיר.

מי כמוני יודע כמה זה קשה. מ16 סטים כבדים של דדליפט בשבוע ירדתי ל0+ הפסקתי להזריק מה שהוסיף אש על המדורה מפני שגם מההורדה מ16 סטים של דדליפט ל0 בשבוע ראיתי ירידה משמעותית בנפח הגוף+ להפסיק להזריק זה פשוט פגיעה מנטלית קשה.. אפילו להתחיל את הפרגניל בזמן שהזרקתי היה לי קשה כי ידעתי שזה אומר שבקרוב אני מפסיק להזריק.. ואחרי שהפסקתי להזריק הגוף נהיה קטן משמעותית עוד יותר. עדיין, הייתי סוג של מפלצת, ועדיין כשהסתכלתי במראה ראיתי ששוקל 60 קילו על 1.80.

תודה שמשתף. יש בזה משהו מעודד. כי כמו שאתה מספר וכמו שאפשר לתאר, זה היה קשה בוודאות, אבל זה היה הדבר הכי נכון לעשות, והעבודה שאתה עושה עכשיו.. איך לומר? מרשימה בהחלט. מה שאולי לא יכולת לעשות אם לא היית מפסיק אז, כי מי יודע לאן זה עוד היה מסתבך..

דבר שלישי, את נראית פצצה בתמונות.

חחח.. 🤣 אתה יודע, זה מצחיק כי אלו לא תמונות מחמיאות במיוחד, והן בהחלט מנסות לשקף את המציאות (העגומה - לא התאפקתי -) כהוויתה, ללא "פוזינג מתקן". מבין למה אני מתכוונת 🤣🤣
Anyway, תודה 🤩

והציטוט - לפנים.

וכן זה ממש קשה לעצור את האימונים. שנה שעברה הייתה לי הפסקה של חצי שנה בגלל מלא דברים שהוציאו לי את החשק הקיומי חחח
אבל גם אחרי חצי שנה אפשר לחזור (גם אחרי נצח. תמיד אפשר לחזור!). ואני מאמינה שתחזרי חזקה יותר בריאה יותר ומחושבת יותר.
ובעזרת השם תתקדמי ותשתפרי בהתאם.

יאללה. אמן!!
בעז"ה..
אני מקווה להיות מופתעת לטובה ושזה ייקח פחות זמן. אבל יותר מזה מאחלת לעצמי סבלנות, ובעיקר, לשחרר שליטה ולא לנסות להכריח את המציאות..

ודיר בלאק שאת נעלמת לי מהפורום!!! 🤯🤯 שלא תעזיייי!!1 אימלה! את אחת מהטופ 5 שליייייי 🤯🤯🤯

ועכשיו כשאת חוזרת לארץ אני סופסוף אוכל לפגושותך מתישהו ואני ממש מתרגשת 🤯
אלי זה לא יהיה בחודש-חודשיים הקרובים, אבל זה יקרה מתישו 🙄

חח.. אין מצב מוותרים על השווארמה 🤤😍



**אוף, אחרי דברים כאלה איך אני יכולה לעשות צ'יט עם עצמי וללכת להתאמן עם גוף שעדיין כואב? סינדלתם אותי 🥷😳☝️

 

[Texas Method]

אני רק אניח את זה פה
התייחסותו המפתיעה של הרבי לשנה האזרחית

שאלתי את הרב שלי, והוא ענה:
"בחסידות יש עניין מהקבלה בתיקון של הדברים ההפוכים מהקדושה
באמת לא ראוי לפרסם את זה"

 

[שיר1]

שיר1 עדכן/ה את הלוג ״הלוג שנחוש להחלים״:

אימון פרידה?

כהצעת ניר קריגר הלכתי לנסות להתאמן ללא כאב. קצת אכלתי לעצמי את הראש לפני זה אם זה דבר נכון לי.
הבטחתי לעצמי לשמור על אימון קצרצר וקליל ביותר. ההמסטרינגס עדיין לא סגורים על עצמם. וכך:

07/01/20

בנץ' פרס
30*5*5

פנדליי רואו
38*8*2
המוט עף למעלה ברמה שקצת חששתי לפוצץ את הצלעות או משהו (זה קורה גם ב-47 ק"ג, אבל שם יש לי יותר מוטיבציה להשקיע למצוא איזון בין כוח מתפרץ ואיזושהי בלימה מתבקשת) אז סט אחרון עברתי לבנט אובר רואו
38*8
קליל כמובטח.

תאומים בעמידה ללא משקל.

יוצאת בהרגשה קצת כבדה.


למחרת יצאתי למשחק כדורסל. שוב התלבטות, שלא לומר אכילת ראש עצמית אם חכם ללכת לשחק. בגלל כל מיני סיבות, הרגשתי הרוסה, אפילו מובסת. לבסוף יצאתי, עם סוג של החלטה להיות עדינה יותר, זהירה יותר, ועם תקווה שאמצא כוח לעצור אם משהו לא יהיה בסדר.

היה משחק מעולה.
כמובטח, הייתי אגרסיבית פחות בהגנה, ולא רק. הברכיים והרגליים בכלל יחסית סבבה.
מתביישת לספר שבאיזושהי נקודה הרגשתי שמשהו לא בסדר עם היד הימנית, ובכל זאת נשארתי על המגרש עד לסיום 😳🥷
לסיכומו של עניין החרפה בכאבים של מרפק ימין, הטבה במצב מרפק שמאל, הטבה בברכיים ובגב, שיפור ניכר בקליעות בקרבת הסל, כמה בלימות מזהירות (מרפקי המסכן), והיי מטורף.

לחיים 🤩

קרא את שאר עדכון הלוג...

 

[אני=]]

שיר1 עדכן/ה את הלוג ״הלוג שנחוש להחלים״:

אימון פרידה?



קרא את שאר עדכון הלוג...

וואיי זה כלכך מתסכל לעשות אימון קל כשאתה יודעעע שאתה יכול יותר 🙁
אבל כל הכבוד לך!! זו משמעת עצמית אמיתית.
שמחה לקרוא שאת מרגישה קצת שיפור פה ושם (אם כי מסכן ההוא שמירפקת חחח) וסתם שתדעיי שזה לא פרידה בכלל! (כי אני מכחישה זאת בכל תוקף 🤯) ואת תמיד יכולה לעדכן דברים כמו:
"אימון כתפיים- הלכתי לסופר והורדתי מהמדף הגבוה קורנפלקס, חבילת פסטה, פחית שימורים של אננס. 3*10*2." אומשו כזה.
אוו סתםםם לתעדכן תזונה!!!!
"היום בישלתי קורנפלקס עם פסטה ברוטב אננס משומר"
או פשוט לעדכן אותנו מה שלומך ואיך את מחלימה! ומתי את חוזרת לארץ, כדי שאבוא אלייך לשווארמה!🤯
אני אישית אקרא בשקיקה כל מילה, תאמיני לי.
ואני בטוחה שאני יכולה לומר זאת בשם כולנו! 🙄
⁦❤️⁩

 

[שיר1]

שיר1 עדכן/ה את הלוג ״הלוג שנחוש להחלים״:

עדכון: רופאים, מכוני פיזיותרפיה, וילונות ירוקים, כלבה מהממת, הרבה ייאוש ומעט תקווה

זה חודש וחצי שאני לא מתאמנת בכלל. האפקט המושג חלקי מאוד (מאוד!), מה שכן, אני שורדת יפה (וכך גם מסת השומן ההולכת וצוברת תאוצה ונפח).

היצוריות של הרופאים המקצועיים זה משהו. כלומר, יש יוצאי דופן שמואילים גם להועיל, אבל ככלל, המפגש שלי עם העם הזה לא נשא עימו התרשמות חיובית במיוחד.
כשראיתי אתמול תור פנוי לאורתופד בעיר סמוכה אליי בעוד שעתיים (כשתורים אחרים קרובים הם בעוד כחודשיים) כמובן שקפצתי על ההזדמנות. וזה הלך בערך ככה:
ביקשתי לחדש הפנייה למדרסים, וגם בדיקה/חוות דעת על כמה בעיות שלד-שריר.
- "אין בעיה. נוציא לך מדרסים. אז מה יש לך?"
- "..." (סיפורי ברך בקצרצרה)
- "מה עוד?"
- "..." (סיפורי מרפק בקצרצרה)
- "מה עוד?"
- "..." (סיפורי המסטרינג, בקצרה)
- "אפשר לראות את הברך?" (נגיעה קלה בפיקה) "כואב?"
- "לא"
- "אוקי. אז הנה ההפנייה למדרסים. ערב טוב"
- 😳


פנינים נוספות מהפגישה המלבבת: "יופי. עשית בצורה מתמטית את כל מה שהורס את הגוף" (בתגובה לפירוט החלקי שלי של אימון רגליים - סקוואט, דדליפט, מכרעים). ו-"הייתי שמח לתת לך גוף חדש. אבל אני לא יכול. ערב טוב" (בתגובה להלם האילם שלי לנוכח הדילוג הקליל אך הבוטה משהו על הצורך להגיב לעניינים לשמם באתי).

למכון הפיזיותרפיה מטעם הקופה שבעיר שלי דווקא היו תורים יחסית קרובים. המתנתי רק שלושה שבועות, ושבוע שעבר כבר הגעתי בפעם הראשונה למקום, שאיך לומר בעדינות? הצד האסטטי לא הצד החזק שלו. וגם מבחינת ציוד הצוות נדרש לאלתורים כמו גלגלות של נייר חד פעמי שנגמר כגלילים לתרגול (מה שייאמר כמובן לשבחו של הצוות). אמנם, שם הסכימו לטפל בי רק בשני איברים, והפור נפל על שתי ברכיים. קיבלתי המלצות לשחות, לקנות מדרסים, לתרגל יציבות ברכיים, לנטוש את המשקולות, ואם אני מתעקשת אז להרים משקולות בשכיבה בלבד.

הנסיונות למצוא מקום שיטפל בשאר הגוף הדואב שלי נתקל בהצעות של תורים לעוד שלושה וחמישה חודשים. עד שחשבתי שאאלץ לחזור לפיזיו פרטי מכסף שאין לי כרגע. אתמול, ברגע האחרון, אחרי שכבר התקשרתי לפיזיו והוא טרם הספיק לחזור אליי, הגעתי למכון שעובד עם הקופה שלי בהסדרי השתתפות עצמית, ובאופן ניסי משהו היה להם תור עבןרי להיום.
המקום סבבה, מרווח, אסטטי, מאובזר; הפיזיו מקסים בגישתו; יש שם כלבה מהממת. מה עוד אפשר לבקש?
רוב מה שעשיתי (חוץ מלחפור כהרגלי החביב והמגונה) הוא להתאמן בעומס נמוך מאוד, כשהרציונל הוא בין השאר להחזיר לי מעט את האמון המאוד שחוק והכמעט אבוד בגוף שלי.
יצאתי מאושרת, חיוך דבילי מרוח לי על השפתיים ולא יורד ממנו.

הבעיה היחידה שלי עכשיו היא שהמוטיבציה המתחדשת להחלים נתקלת חזיתית בתכנית אופרטיבית לצאת למקסיקו לכמה חודשים, וכמו שאני רואה את זה כרגע, תידחה זו האחרונה מפני הראשונה (ואם תנסו לטפול את האשמה על ההיי מהאימון לא אימון ההוא, לא אכחיש).

יאללה החלמה!!! 🏋️😅

קרא את שאר עדכון הלוג...

 

[Chiron]

שיר1 עדכן/ה את הלוג ״הלוג שנחוש להחלים״:

עדכון: רופאים, מכוני פיזיותרפיה, וילונות ירוקים, כלבה מהממת, הרבה ייאוש ומעט תקווה



קרא את שאר עדכון הלוג...

זה בישראל או ארה"ב? החוויה עם האורטופד נשמעת מתסכלת מאוד. יש אופטימיות באופק? ניסית פעם יוגה?

אני עברתי מכללית למכבי בגלל החוסר עזרה המשווע שלהם ובינתיים החוויה עם מכבי היא מאוד חיובית. מקשיבים, מזמינים בדיקות, שולחים למומחים ולא מנפנפים אותך.

 

[elchonon]

זה בישראל או ארה"ב? החוויה עם האורטופד נשמעת מתסכלת מאוד. יש אופטימיות באופק? ניסית פעם יוגה?

אני גם חושב שכדאי אולי לנסות כמה דברים אלטרנטיבים.

אני עברתי מכללית למכבי בגלל החוסר עזרה המשווע שלהם ובינתיים החוויה עם מכבי היא מאוד חיובית. מקשיבים, מזמינים בדיקות, שולחים למומחים ולא מנפנפים אותך.

אם אני לא טועה,איכות של קופות חולים על פני חבריהם משתנה בין אזורים שונים בארץ, ולפי צרכים אישיים.
מאיפה אתה בארץ?

 

[אני=]]

שיר1 עדכן/ה את הלוג ״הלוג שנחוש להחלים״:

עדכון: רופאים, מכוני פיזיותרפיה, וילונות ירוקים, כלבה מהממת, הרבה ייאוש ומעט תקווה



קרא את שאר עדכון הלוג...

שלא תעזי לטוס לי למקסיקו לפני שאנחנו קובעות ביחד לשווארמה!!!!!!!!!!!!!11111 ☠️☠️☠️☠️
אני אמורה לבקר בעיר מגורייך בשבוע-שבועיים הקרובים (אני עובדת על זה) אעדכן.

כלכך כיף לקרוא אותך שוב! 😭
שתדעי לך שעכשיו שברתי את הגולגולת כדי לנסות להכניס למוח שלי קצת מהחומר למבחן שיהיה לי ביום חמישי. זה לא ממש הצליח, כי החומר נשפך מהצד השני. (מסתבר ששכחתי לאטום אותו אחרי שרוקנתי את כל הזיכרון מהחומר של המבחן הקודם 🤦‍♂️) קיצר היה מלא חומר על כל הרצפה וכיף ובלגאן, והייתי צריכה לנקות הכל עם סמרטוט ולסחוט בחזרה למחשב וכו' וכו'....
ואז כשפתחתי את העדכון שלך, המוח כאילו התעורר ונהיה צלול לחלוטין כדי לקלוט ולעבד את המילים שכתבת 🤯
נפלאות המוח הסלקטיבי.

 

[nlr666]

גל פציעות :(

 

[שיר1]

זה בישראל או ארה"ב? החוויה עם האורטופד נשמעת מתסכלת מאוד. יש אופטימיות באופק? ניסית פעם יוגה?

ישראל 😭
וכן אני בכללית..

יוגה עשיתי מעט בעבר, ואני רוצה לחזור. ואופטימיות? שברירית משהו. היום כשנפגשתי עם הפיזיותרפיסט הנוסף (החדש) הרגשתי אותה חוזרת..
הבעיה היא שעם האופטימיות מופיע גם חוסר סבלנות של אני רוצה את זה כאן, עכשיו, מהר, מושלם. וכשאני מסבירה לילדה שאני שזה תהליך וזה ייקח זמן משהו בי קצת נכבה. מחפשת להגיע לנקודת אמצע של אופטימיות יציבה ושקטה, מלווה בסבלנות מחד ובנכונות להשקיע מאידך.

כלכך כיף לקרוא אותך שוב! 😭
שתדעי לך שעכשיו שברתי את הגולגולת כדי לנסות להכניס למוח שלי קצת מהחומר למבחן שיהיה לי ביום חמישי. זה לא ממש הצליח, כי החומר נשפך מהצד השני. (מסתבר ששכחתי לאטום אותו אחרי שרוקנתי את כל הזיכרון מהחומר של המבחן הקודם 🤦‍♂️) קיצר היה מלא חומר על כל הרצפה וכיף ובלגאן, והייתי צריכה לנקות הכל עם סמרטוט ולסחוט בחזרה למחשב וכו' וכו'....
ואז כשפתחתי את העדכון שלך, המוח כאילו התעורר ונהיה צלול לחלוטין כדי לקלוט ולעבד את המילים שכתבת 🤯
נפלאות המוח הסלקטיבי.

חחחחח חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח 🤣🤣
אין כמוך.

שלא תעזי לטוס לי למקסיקו לפני שאנחנו קובעות ביחד לשווארמה!!!!!!!!!!!!!11111 ☠️☠️☠️☠️
אני אמורה לבקר בעיר מגורייך בשבוע-שבועיים הקרובים (אני עובדת על זה) אעדכן.

סגור.

 

[שיר1]

שיר1 עדכן/ה את הלוג ״הלוג שנחוש להחלים״:

האם הכאב הוא רק בראש שלי?

אתמול, בעודי מתרגלת סטים לא נגמרים של תרגילי יציבות על כרית, האזנתי לפרק מדהים הזה מהפודקאסט של ליאור בן אלטא (שמומלץ בפני עצמו), פרק שעוסק בכאבים כרוניים.

הרעיון שכאב קשור לתפיסות, פרשנות ותהליכים שעשויים לגרום לכך שכאב יימצא גם במקום שהפציעה כבר אינה קיימת לא 100% חדש לי, אבל עכשיו החלקים נפלו כל אחד למקומו. הרי בינינו - זה שאני לובשת בבוקר חולצה ושרוול שנוגע לי במרפק מעורר כאב, ברמה של ללכת שעות ארוכות עם כאבים שלא קשורים לכלום, זה פסיכי. ואני די משוכנעת שאין שם שום פתולוגיה שמצדיקה את זה אוביקטיבית. וסיכויים כלשהם שהמקום כבר אינו פצוע. יותר מתקבל על דעתי שהתפתחה רגישות מוגזמת עקב פרשנות של המוח שלי, שמפענחת מגע קל כאיום.

ככה נכנסה לרוטינה שלי לנשום למרפק (או לברך, כרגע מתמקדת ובודקת זאת במרפקים) ולהזכיר לעצמי, גם מאה פעמים: "הכל בסדר. אין סכנה".
יש לזה אפקט מסויים על חוויית הכאב שלי, בוודאות, ואני אופטימית לקראת הבאות. מאמינה שהמאמץ המשולב הזה הולך לעבוד ואני עוד אבריא.

כל הזמן הזה שלא התאמנתי, והתרגילים המעטים שתרגלתי בפיזיו הפיקו כאבי שרירים מהסוג שכל כך התגעגעתי אליו. בסך הכל לחיצת חזה כנגד גומיה, וקצת שכיבות סמיכה ומקבילים בהורדת עומס משמעותית, והחזה שלי דיבר עוד יומיים אח"כ.

היום ניסיתי שוב קצת פשיטת מרפקים כנגד גומיה, ומעט שכיבות סמיכה ומקבילים, שוב, בהורדת עומס. מעט כאב התעורר, ופרשתי.
הרציונל הוא לחפש תנועות שבסדר לי איתן, שלא מחמירות כאב, ואולי אף להיפך.

באותה רוח, בנוסף לחיזוקים לארבע ראשי שביצעתי הבוקר בסט התרגול הראשון להיום, נתתי שני סטים של תרגיל להמסטרינג-גלוטאוס, משקל גוף. המסטרינג ימין מגיב ברגישות גדולה, ואני משתדלת לתרגל את מה שקראתי לו אופטימיות יציבה ושקטה. זה יהיה בסדר.

הבוקר הקשבתי להרצאה של איזה פרופסור אוסטרלי שהצליח גם להיות מעט משעשע לפרקים (כל התרגול הזה באמת דורש לא מעט זמן וזה בהחלט גורם לי להרגיש ווינרית שזוכה בשתי ציפורים במכה אחת). הוא חלק שם איזה סיפור חביב על תחושה קלה של משהו שנוגע ברגלו השמאלית כשהלך בחורשה או יער או מה שזה לא היה (אל תתפסו אותי בפרטים), לא משהו שייחס לו חשיבות. אח"כ התברר שהכיש אותו נחש, או שמא עקץ אותו חרק? - לא זוכרת - והוא די היה קרוב למוות. זמן עבר ושוב הוא פסע באותו איזור, כשמשהו נגע בו וגרם לתחושת כאב איומה, אך התברר להיות סתם זרד תמים. הזרד היה תמים, אבל המוח שלו זכר שפעם קודמת שהרגיש תחושה דומה, הוא כמעט מת. אז מערכת ההתרעה הופעלה בעוצמה, ובמילים אחרות, התעורר כאב חריף שלא תאם את הסיטואציה ה'אוביקטיבית' וביקש להזהיר מפני הסכנה הגדולה האפשרית לכאורה.

זה הזכיר לי את אותה פעם שחזרתי מהחדכ"ש, אוזניות עליי, מרוכזת בשיחת וועידה חשובה. כשלפתע אני מרגישה משיכה חזקה מאחורה, ובראש שלי עוברת המחשבה שבטח אחי הליצן מנסה להבהיל אותי. מסתובבת וקולטת שני חלאות שבעצם תלשו ממני את התיק (עם כסף וכרטיסי אשראי וכאלו) והתחילו לברוח. אז חוץ מזה שרדפתי אחריהם וצרחתי עליהם כמו משוגעת באוזני השותפים שלי לשיחה (שלרוע מזלם בדיוק יצאתי אז מה-mute כדי לומר את דבריי) עד שהם נבהלו מהמטורפת וזרקו את שללם ונעלמו. חוץ מזה, החל מאז כל נגיעה או ספק נגיעה מאחור מקפיצה אותי באינסטינקט 180 מעלות אחורה. וכמו שאני מנסה וגם מצליחה בהדרגתיות לשחרר את זה, לעכב את האינסטינקט ולהגיב ממקום מאוזן יותר, כך ויותר מזה אני מאמינה שניתן יהיה לווסת מחדש את התגובתיות שלי, שיושבת בבסיסם של הכאבים הכרוניים שלי.
ייתכן שזה ידרוש לא מעט עבודה, אבל אני לא מפחדת מעבודה קשה. אדרבה, נכונה לה.

קרא את שאר עדכון הלוג...

 

[Chiron]

שיר1 עדכן/ה את הלוג ״הלוג שנחוש להחלים״:

האם הכאב הוא רק בראש שלי?



קרא את שאר עדכון הלוג...

בקונטקסט הזה כדי אולי לקרוא את הספרים של ברוס ליפטון וג'ו דיספנזה על הכוח של התת-מודע, מדיטציה, דמיון מודרך, גנטיקה ואפיגנטיקה.

Bruce Lipton- The Biology of Belief
Jo Dispenza- You Are the Placebo
Jo Dispenza- Becoming Supernatural

יש בספר של ברט קונטררס (Glute Guy) פרק קצר על פציעות ודרכים להחלים מהן שבו הוא מדבר על Mental Imagery Training כאחת הטקטיקות שהוא יישם כשהוא החלים מקרע ענק בגלוטאוס מקסימוס. שווה קריאה.

 

[שיר1]

שיר1 עדכן/ה את הלוג ״הלוג שנחוש להחלים״:

גישושים

יעד ראשון: לתקשר עם הכאב.

העובדה הבולטת הראשונה (אם כי לא חדשה) - שרוולים הם מקור רציני לכאבי מרפקים. בגדים בכלל מכאיבים לי ותפרים בפרט. מה שהתחדש זו התובנה המדהימה שאפשר להקשיב לגוף גם כשהוא בלתי הגיוני בעליל! וכך, להפשיל שרוולים, להסיט תפרים ולדבוק בחצאיות וגרבי חצי בלבד - ברכיים חופשיות.

אם הכאב הוא רעש רקע יחסית קבוע בחיים שלי בכמעט שנה האחרונה, הרי שהניסיון כעת להקשיב לו, לבדוק מתי הוא מתעורר/מתחזק/נחלש, לחפש מה מקל, לנהל איתו דיאלוג ולנסות להפנים אמת אחרת לגביו, מטרגר את ה-over thinking המוכר והמוגזם שלי, והופך אותי חשופה יותר לדיכאון וייאוש שגם ככה מלווים את החוויה. הבחירה באופטימיות דורשת מאמצי אמת. כשאני מתעייפת ממנה אני נזכרת בחברה הוותיקה שלא מאכזבת - קבלה. כואב לי, עצוב לי ומייאש. וזה בסדר. זה המצב וזה בסדר.

אני חוזרת לפעילות. זה מהוסס, מגשש, איטי ויחסית אקראי. יש תרגילי יציבות, ופה אני מכניסה גם כמה תנוחות שיווי משקל מיוגה ועל הדרך זורמת לעוד כמה תנוחות. תרגילי חיזוק בקטנטונת לרגליים (הפיזיותרפיסט מפציר בי להתחיל לשחות). התחלתי ללכת. לא שהפסקתי, אבל כן נמנעתי לא מעט, אז ללכת לשם ההליכה ולבנות סולם מאמצים הדרגתי. מחפשת תנועות מערבות מרפקים שמרגישות לי יחסית בנוח.

ולדוגמה היום: בבוקר יציבות ופשיטת מרפק נגד גומייה, בצהריים מעט חיזוק איזומטרי לרגליים ועוד כמה תנוחות יוגה, בערב הליכה, מספר סטים של מקבילים בהורדת עומס ושכיבות סמיכה בשיפוע חיובי. למרפקים שלום.

קרא את שאר עדכון הלוג...

 

[Chiron]

שיר1 עדכן/ה את הלוג ״הלוג שנחוש להחלים״:

גישושים



קרא את שאר עדכון הלוג...

כל הכבוד על המאמץ והנחישות.

התייעצת עם ראומוטלוג בקשר לכאבים האלה? או מומחים אחרים שאינם אורטופדים? כאבים כאלה לאורך שנה זה לא עניין פעוט אני חושב. שחייה יכול להיות לך ממש טוב אם זה לא תורם לכאב.

 

[שיר1]

כל הכבוד על המאמץ והנחישות.

התייעצת עם ראומוטלוג בקשר לכאבים האלה? או מומחים אחרים שאינם אורטופדים? כאבים כאלה לאורך שנה זה לא עניין פעוט אני חושב.

תודה!
הזמנתי תור לראומטולוג והתבקשתי לחכות שייצרו איתי קשר מביה"ח. פה זה הסתיים.
בדיקות הדם שלי סך הכל תקינות, אבל זה אכן רעיון טוב לבדוק מה קורה עם התור שלי..