נק' מוניטין:
58,705
את הורמון הלפטין, שמופרש בעיקר מתאי שומן לבנים, מצאו איי שם בשנת 1994. ללפטין יש השפעה ישירה על בקרת הרעב מאחר ולהורמון יש את היכולת לחצות את מחסום דם־מוח ולהשפיע באופן ישיר על אוזר מאוד מיוחד במוח שנקרא היפותלמוס. ההיפותלמוס כל כך מיוחד שחלק מהסגל המקצועי מכנה אותו כמוח בפני עצמו מאחר והחלק הקטנטן הזה (יחסית) אחראי על מגוון רחב של תהליכים מטבולים בגופינו (בקרת הרעב, רווי), וויסות טמפרטורת הגוף והשעון הביולוגי, שינה, עייפות ואפילו אחראי על חלק מדפוסי ההתנהגות שלנו.
לפטין – השפעה ישירה על בקרת הרעב
*******
בזמן שאנו אוכלים פחות קלוריות ונמצאים בגרעון קלורי, רמות הלפטין באופן טבעי מתחילות לדעוך. פחות שומן בתאי השומן = פחות לפטין (בד"כ). כתוצאה מכך, בקרת הרעב בהיפותלמוס מופעלת ואנו מרגישים רעבים יותר. יתרה מכך, לא רק שאנו מרגישים רעבים יותר, אנחנו גם נמצאים בסטרס מטבולי מאחר וללפטין יש השפעה מאוד חזקה על מסלול שנקרא HPA (Hypothalamic-Pituitary-Adrenal) Axis. אותו מסלול מורכב מ-3 הורמונים מרכזיים, CRH, ACTH וקורטיזול שרובכם כנראה שמעתם ומכירים. קורטיזול עלול להשפיע לרעה על תהליכים מטבולים רבים אשר בסופו של דבר גורמים סטרס מטבולי. אותו סטרס מטבולי יכול להשפיע לרעה על חילוף החומרים, רמות האנרגיה ולגרום לאיבוד מסת שריר (אם כי זה תלוי בגורמים רבים אחרים). אבל הכי חשוב, מסלול שכזה בסופו של דבר גם יגרום לאיבוד מסת שומן ולכן יש קשר ישיר בין המאזן הקלורי הכללי (כמה קלוריות הכנסנו כנגד הוצאנו) לבין הסטרס המטבולי שבו אנו נמצאים. אם נהיה בגרעון קלורי שלילי חריף, נהיה בסטרס מטבולי חריף וההפך.
לפטין – התרופה שהייתה אמורה לשנות את כללי המשחק
*******
הכישלון של לפטין בעולם המחקר והרפואה הרים גבות רבות. החשיבה הייתה מאוד הגיונית, אך טבע האדם כנראה חכם יותר. ההיפותזה הייתה מאוד פשוטה: אם נזריק לאנשים עם עודף משקל רב/חולי סוכרת סוג 2 לפטין, הם יהיו רעבים הרבה פחות ובכך יאבדו הרבה משקל מאחר ויצרכו פחות קלוריות בתפריט היומי. בפועל, המדענים האומללים הזריקו למשתתפים עם עודף משקל רב שגם חולים בסוכרת סוג 2 לפטין במינונים הרבה יותר גבוהים ממה שאנו מייצרים פיזיולוגית ושום דבר מיוחד לא קרה. לאחר מכן המדענים גם גילו שאותם האנשים כבר מטבעם עם רמות לפטין מאוד גבוהות, בין היתר כי הם צורכים הרבה קלוריות ונמצאים במאזן קלורי חיובי באופן מובהק על פני היום (וזאת הסיבה גם מדוע הגיעו להיות עם עודף משקל רב ולאחר מכן עם סוכרת סוג 2). אז מדוע הם עדיין רעבים וממשיכים לצרוך כמות אדירה של קלוריות על פני יום נתון? התשובה היא כנראה שיבוש במערכת של הקולטנים. הרי לפטין הוא הורמון והורמונים (לרוב) נדרשים קולטנים כדי לבצע את פעולתם. קולטן הוא בעצם חלבון עם צורה מאוד ספציפית וההורמון הרלוונטי בעל מבנה ספציפי שיכול ליצור קשר רק עם אותו קולטן ספציפי. זה כמו מפתח ומנעול – מפתח זר לא יצליח לפתוח את המנעול אצלכם בבית, כך בדיוק עובדים הורמונים וקולטנים (אם כי יש יוצאים מין הכלל בגוף האדם, אבל לא נכנס לזה). לסיכום, ניסויים בלפטין נכשלו אחד אחרי השני באנשים עם עודף משקל רב וחולי סוכרת סוג 2.
לפטין – הטיפול שבסוף עזר לתופעה גנטית מעניינת
*****
מספר מועט של אנשים בעולם סובלים ממוטציה גנטית שמונעת מהם לייצר לפטין במינון מספק. מאחר ורמות הלפטין מאוד נמוכות בדם, אין בקרת רעב יעילה ברמת ההיפותלמוס במוח. אנשים אלו תמיד יהיו רעבים עד לרמה של השמנה מסוכנת כבר כשהם ילדים. רמות האינסולין של אותם האנשים מגיעות לשחקים והם בעצם סובלים מהיפראינסולימיה תמידית. אולם, כשנתנו לאותם הילדים זריקות לפטין התרחש הדבר שלו ציפו המדענים במשך השנים עם חולי סוכרת סוג 2 – רמות האינסולין התאזנו, אחוז השומן אצל אותם הילדים ירד באופן מובהק יחד עם משקל הגוף ואפילו רמת הטריגליצרידים בדם התאזנה. כיצד לפטין עובד מבחינה מכניסטית זו עדיין תעלומה, אבל כנראה שהקולטנים ללפטין של אותתם הילדים עם המוטציה הגנטית עדיין רגישים ללפטין ולכן הטיפול על האוכלוסייה הספציפית הזו עבד. מנגד, הקולטנים ללפטין אצל חולי סוכרת סוג 2 אשר גם בעודף משקל כנראה אינם מתפקדים היטב ולכן לא משנה כמה לפטין נזריק להם זה לא יעזור כדי לפתור את בעיית המשקל ורמות האינסולין הגבוהות יחסית בדמם.
* מצורפות כמה תמונות מהרצאה שהעברתי בנושא.
* ההורמון Corticosteronee הוא בעצם קורטיזול רק אצל עכברים ולכן השם מעט שונה.
לפטין – השפעה ישירה על בקרת הרעב
*******
בזמן שאנו אוכלים פחות קלוריות ונמצאים בגרעון קלורי, רמות הלפטין באופן טבעי מתחילות לדעוך. פחות שומן בתאי השומן = פחות לפטין (בד"כ). כתוצאה מכך, בקרת הרעב בהיפותלמוס מופעלת ואנו מרגישים רעבים יותר. יתרה מכך, לא רק שאנו מרגישים רעבים יותר, אנחנו גם נמצאים בסטרס מטבולי מאחר וללפטין יש השפעה מאוד חזקה על מסלול שנקרא HPA (Hypothalamic-Pituitary-Adrenal) Axis. אותו מסלול מורכב מ-3 הורמונים מרכזיים, CRH, ACTH וקורטיזול שרובכם כנראה שמעתם ומכירים. קורטיזול עלול להשפיע לרעה על תהליכים מטבולים רבים אשר בסופו של דבר גורמים סטרס מטבולי. אותו סטרס מטבולי יכול להשפיע לרעה על חילוף החומרים, רמות האנרגיה ולגרום לאיבוד מסת שריר (אם כי זה תלוי בגורמים רבים אחרים). אבל הכי חשוב, מסלול שכזה בסופו של דבר גם יגרום לאיבוד מסת שומן ולכן יש קשר ישיר בין המאזן הקלורי הכללי (כמה קלוריות הכנסנו כנגד הוצאנו) לבין הסטרס המטבולי שבו אנו נמצאים. אם נהיה בגרעון קלורי שלילי חריף, נהיה בסטרס מטבולי חריף וההפך.
לפטין – התרופה שהייתה אמורה לשנות את כללי המשחק
*******
הכישלון של לפטין בעולם המחקר והרפואה הרים גבות רבות. החשיבה הייתה מאוד הגיונית, אך טבע האדם כנראה חכם יותר. ההיפותזה הייתה מאוד פשוטה: אם נזריק לאנשים עם עודף משקל רב/חולי סוכרת סוג 2 לפטין, הם יהיו רעבים הרבה פחות ובכך יאבדו הרבה משקל מאחר ויצרכו פחות קלוריות בתפריט היומי. בפועל, המדענים האומללים הזריקו למשתתפים עם עודף משקל רב שגם חולים בסוכרת סוג 2 לפטין במינונים הרבה יותר גבוהים ממה שאנו מייצרים פיזיולוגית ושום דבר מיוחד לא קרה. לאחר מכן המדענים גם גילו שאותם האנשים כבר מטבעם עם רמות לפטין מאוד גבוהות, בין היתר כי הם צורכים הרבה קלוריות ונמצאים במאזן קלורי חיובי באופן מובהק על פני היום (וזאת הסיבה גם מדוע הגיעו להיות עם עודף משקל רב ולאחר מכן עם סוכרת סוג 2). אז מדוע הם עדיין רעבים וממשיכים לצרוך כמות אדירה של קלוריות על פני יום נתון? התשובה היא כנראה שיבוש במערכת של הקולטנים. הרי לפטין הוא הורמון והורמונים (לרוב) נדרשים קולטנים כדי לבצע את פעולתם. קולטן הוא בעצם חלבון עם צורה מאוד ספציפית וההורמון הרלוונטי בעל מבנה ספציפי שיכול ליצור קשר רק עם אותו קולטן ספציפי. זה כמו מפתח ומנעול – מפתח זר לא יצליח לפתוח את המנעול אצלכם בבית, כך בדיוק עובדים הורמונים וקולטנים (אם כי יש יוצאים מין הכלל בגוף האדם, אבל לא נכנס לזה). לסיכום, ניסויים בלפטין נכשלו אחד אחרי השני באנשים עם עודף משקל רב וחולי סוכרת סוג 2.
לפטין – הטיפול שבסוף עזר לתופעה גנטית מעניינת
*****
מספר מועט של אנשים בעולם סובלים ממוטציה גנטית שמונעת מהם לייצר לפטין במינון מספק. מאחר ורמות הלפטין מאוד נמוכות בדם, אין בקרת רעב יעילה ברמת ההיפותלמוס במוח. אנשים אלו תמיד יהיו רעבים עד לרמה של השמנה מסוכנת כבר כשהם ילדים. רמות האינסולין של אותם האנשים מגיעות לשחקים והם בעצם סובלים מהיפראינסולימיה תמידית. אולם, כשנתנו לאותם הילדים זריקות לפטין התרחש הדבר שלו ציפו המדענים במשך השנים עם חולי סוכרת סוג 2 – רמות האינסולין התאזנו, אחוז השומן אצל אותם הילדים ירד באופן מובהק יחד עם משקל הגוף ואפילו רמת הטריגליצרידים בדם התאזנה. כיצד לפטין עובד מבחינה מכניסטית זו עדיין תעלומה, אבל כנראה שהקולטנים ללפטין של אותתם הילדים עם המוטציה הגנטית עדיין רגישים ללפטין ולכן הטיפול על האוכלוסייה הספציפית הזו עבד. מנגד, הקולטנים ללפטין אצל חולי סוכרת סוג 2 אשר גם בעודף משקל כנראה אינם מתפקדים היטב ולכן לא משנה כמה לפטין נזריק להם זה לא יעזור כדי לפתור את בעיית המשקל ורמות האינסולין הגבוהות יחסית בדמם.
* מצורפות כמה תמונות מהרצאה שהעברתי בנושא.
* ההורמון Corticosteronee הוא בעצם קורטיזול רק אצל עכברים ולכן השם מעט שונה.
נערך לאחרונה:
