- פותח/ת השרשור
- #241
שיר1 עדכן/ה את הלוג ״הלוג שנחוש להחלים״:
העלאת קיטור לעת לילה
קרא את שאר עדכון הלוג...
העלאת קיטור לעת לילה
פוסט מתמרמר לפניך 🤢
היום במסגרת תרגול הבוקר העזתי להכניס סט אחד של מכרעים. משקל גוף, סטטי. באמצע חשתי בכאב מוזר בקדמת הברך. העפתי מבט במראה, קלטתי חוט שיושב ממש שם, סילקתי אותו, ו- הכאב שכך יחסית.
אוקיי.
מה זה היה? 😳
חוט. פאקינג חוט תפירה דק ומסכן שהזדחל מהחצאית שלבשתי. אני עדיין מתקשה להאמין לעצמי. או שמא בעצם, למציאות.
המשך הבוקר תפס אותי בניסיון להתאים את עצמי להמשך אחד של עבודה-פיזיותרפיה-חתונה באפס זמן התארגנות. ניסיון שהניב תוצאה אומללה למדי בדמות שילוב של נעליים אלגנטיות כדי לכבד את החתונה, אבל לא עקבים כדי לכבד את הברכיים; גרבי-חצי ספורטיביות מהשלל שהחרמתי לאחי כי למה לא; חזיית ספורט לכבוד הפיזיותרפיה; וחולצה שלא קשורה לכלום לכבוד היותה נקייה (וצבעונית ואהובה עליי. היא היטיבה להגביל את התנועה שלי, אבל שכיבות סמיכה התאפשרו במפתיע). התאמות אין-ברירה מתבקשות היו חליצת נעליים ופרימת כפתורים בפיזיו, וליפסטיק סגול-עמוק שנתחב בכיס ונועד לטשטש את הבחירה המפוקפקת של סגנון הלבוש לחתונה.
שוב התמקדנו בתרגול.
באתי חצי מעולפת, לבד מנס קפה בבוקר לא הכנסתי לפה משהו וכבר ארבע אחה"צ. עד כדי כך, שכשלקראת הסוף התבקשתי לבצע שכיבות סמיכה מלאות פשוט נשארתי למטה, אפסת כוח. בשלב זה כבר לקח לי כחמש שניות לזהות סימן שאלה בסופו של משפט, ועוד כחמש שניות של נעיצת מבט תרנגולי משהו כדי לשחזר מה הייתה בעצם השאלה. גם לחבר את מילות הסיכום למשפטים הגיוניים ובעלי משמעות היה נשגב משארית האיי קיו שטרם ברחה מקודקודי.
חוץ מהתרגול, היה ניסיון לטייפ שמקווה היה להועיל לרגישות היתר הסנסורית שלי, אולם הוא בעצמו הציק באופן דומה לבד שממנו נועד להגן. אז וויתרנו עליו.
והנה החלק הטריקי: במהלך המפגש לא הרגשתי החמרה ניכרת בכאב, והיו שלבים שאף להיפך. שלוש שניות מהסיום והופה, רמת הכאב גבוהה מזו שאיתה נכנסתי, וגם האופי שלו שונה. היות שהשרוולים שלי היום בלתי ניתנים להפשלה, ולהוריד חולצה ברכבת זו גם אופציה שהיא לא אופציה, עשיתי מה שנותר לי לעשות - לנשום ולמדוט.
זה עזר, אם שאלתם. במשהו.
פה למעשה החלק הקשה ביותר. כאילו, בואו, אני מורה למתמטיקה. אוהבת חוקיות, בהירות, הגיון, נוסחאות, דפוסים עקביים וניתנים להתחקות ולניבוי. דבר מזה לא קיים כרגע בחוויית הכאב שלי.
למעשה, יש תחום צר מאוד של וודאות יחסית. כך למשל, מתח יחריף כאב (כן, עשיתי את השטות של לנסות. במחיר של כאב חריף לכמה שעות). אבל מחוץ לתחום הצר הזה משתרע שדה רחב של ערפל.
ביקשתי להגביר את תדירות המפגשים כדי להגיע אולי לדברים נוספים ולהצליח לראות את המכלול שהוא המקרה שלי.
בעצם, במכון של הקופה אני מטופלת ברכיים. הפרוטוקול קבוע: תרגילי יציבות, מעט חיזוק, וחשמל. תמיד חשמל. פה במכון הנוסף אנחנו מתמקדים במרפקים. גם כשנרחיב לאזורים נוספים אני סקפטית מאוד ביחס למימוש הציפיה שלי למצוא גורם אחד לפחות, שיראה את המכלול ויתייחס אליו בין השאר כאל מכלול, ולא רק כאל אוסף של פרטים.
חשבתי על הרופאה שלי, שניסתה לומר שהקור גורם לכל מיני דברים וזה לא נורא. גם הירידה בתחושה בפלג הגוף הימני שלי לא צריכה להדאיג אותי. זה הקור. ועל האורטופד המדהים ההוא, שהביע את צערו על שאינו יכול לתת לי גוף חדש. ועל הפיזיותרפיסט של הקופה שהוא באמת חביב מאוד, אבל מטפל בברכיים שלי בד בבד עם עוד ערמת מטופלים, וכשהתלוננתי על אי נוחות באחורי הברך שהגיחה ביחד עם הבלאגן בהמסטרינג, פטר את זה ב"עד החתונה זה יעבור". אולי כי ירך היא לא ברך. וזה מחוץ לתיק. זה איבר נוסף. זה לא מקובל. ועל הפיזיו הנוסף, שניגש אל הבעיה מנקודת מבט פונקציונלית של בואי נמצא תנועות שאת יכולה לעשות, נבדוק אילו תנועות את מפחדת לעשות, וננסה לבנות סולם מאמצים נכון להטמעה של אלו הראשונים כמו אלו האחרונים. שזה נהדר. באמת. אבל עדיין מחמיץ משהו.
ואני חוששת שאני זו שאוותר (א' סגולה) לבצע את התפקיד הזה. מה שאומר, להיות כל הזמן עם אצבע על הדופק, לדרוש את כל הפרטים, ללמוד כמה שרק אפשר, לחשוב, ולחשוב חד, לחשוב היטב, לדבר ברור, לקחת אחריות ולא להישען על אף אחד.
אני עייפה רק מלחשוב על זה.
הלוואי שאני טועה.
.
.
.
*אגב, הייתה חתונה שמחה ביותר, מוזיקה טובה ומלא מלא ריקודים. מזל שמחר פרוטוקול חשמל.
קרא את שאר עדכון הלוג...
נערך לאחרונה: