נק' מוניטין:
45
מאת גיא שלמון
משני מחקרים חדשים עולות עדויות לפיהן ישנן חסרונות גם לפעילות גופנית מופרזת. במחקר הראשון, חוקרים משבדיה דיווחו כי בגברים שהתעמלו למעלה מחמש שעות בשבוע בשנות השלושים לחייהם, תועד סיכון מוגבר משמעותית להתפתחות פרפור פרוזדורים בגיל מאוחר יותר, בהשוואה לאלו שהתעמלו פחות. המחקר השני מגרמניה הוכיח כי בחולים עם מחלת לב כלילית יציבה קיים סיכון מוגבר בחולים שאינם פעילים, אך עוד עלו עדויות לפיהן פעילות גופנית מאומצת מלווה בסיכון מוגבר לתמותה עקב מחלות לב וכלי דם.
החוקרים הסבירו כי הממצאים מעידים על קשר בצורת J בין פעילות גופנית, לבין תמותה עקב מחלות לב וכלי דם. הן בחולים שאינם פעילים והן בחולים העוסקים בפעילות גופנית כל יום, תועד סיכון מוגבר לתמותה, בהשוואה לקבוצת המשתתפים שעסקו בפעילות גופנית 2-4 פעמים בשבוע, אך הסיכון הגבוה ביותר תואר בקבוצת המשתתפים שאינם פעילים גופנית.
החוקרים זיהו סיכון מוגבר לאירועים חריגים בקרב חולים שאינם פעילים גופנית. עם זאת, הם גם מצאו כי אלו שעסקו כל יום בפעילות גופנית מאומצת היו בסיכון מוגבר לתמותה עקב מחלות לב וכלי דם.
החוקרים מסכמים וכותבים כי חשוב להדגיש בפני חולים את ההשפעה החיובית של פעילות גופנית. אורח חיים ללא פעילות גופנית הינו בעיה בריאותית גדולה הרבה יותר באוכלוסיה הכללית, בהשוואה לעודף פעילות גופנית. עם זאת, פעילות גופנית אינטנסיבית בתדירות גבוהה עשויה להשפיע לרעה על המצב הבריאותי.
קישור:
http://heart.bmj.com/content/early/2014/03/18/heartjnl-2013-305242.abstract
בהתייחסות לשני המחקרים הללו, ניתן לומר כי "אין חדש תחת השמש". אלה מאיתנו שזוכרים, כבר לפני 8 שנים, בכנסים של חינוך גופני, דיברתי על החסרונות האפשריים והסיכון לתחלואה בעיסוק מוגזם של פעילות גופנית אינטנסיבית. למרות שהיום יש כבר מחקרים בעניין, עדיין גם היום אנשים מתקשים לקבל את הבשורה.
הבעיה שלנו בהבנת משמעות של "גורמי חשיפה" היא בהגדרת המושג "בריאות". הגדרת בריאות של גורם חשיפה כל שהוא חייבת לבוא יחד עם הגדרת מינון החשיפה אליו. אין להסיק מגורם חשיפה בריא (באשר יהיה) שככל שניחשף אליו יותר כך בהכרח השפעתו של הגורם הזה תהיה בריאה לנו יותר. קחו לדוגמה את עולם התזונה – גם הרכיב התזונתי הבריא ביותר לגוף שלנו... בחשיפה עודפת אליו עלול הרכיב התזונתי להוות בעיה בגוף, למרות היותו נחשב חיוני ובריא.
אז בטרם נתייחס להגדרה: מה זה מוגזם? בואו רגע נבחן את הטענה = עיסוק מוגזם בפעילות גופנית מהווה גורם סיכון לחולי!
עד כה, תמיד הדגשנו את היתרונות הבריאותיים של פעילות גופנית על גוף האדם, ואכן גודל התועלת עולה על הנזק... ומסיבה זו תמיד נעדיף אורח חיים פעיל גופנית על פני אורח חיים נטול תנועתיות.
יחד עם זאת, אין זה סותר את העובדה שעיסוק מוגזם (??? = נתייחס בהמשך) בפעילות גופנית עלול להוות גורם שלילי בתגובות הפיסיולוגיות של הגוף, כך שבמקום לקבל תגובה של פיצוי יסף חיובי, מגיב הגוף בתגובה שלילית.
מנגנונים אפשריים לזנק וחולי:
1. עומס מכאני מוגבר וזעזועים על מערכת השלד (עצמות, מפרקים, סחוסים). לדוגמה בעצמות, כל מאמן כושר גדל על החוק הפיסיולוגי של wolf (חוק גידול העצם) בו נאמר כי "העצם גדלה ביחס ישר לעומס המוטל עליה... ובתנאי שהעומס בגבולות הפיסיולוגיים של העצם".
החלק הסופי של המשפט בא להדגיש שכאשר העומס החיצוני מוגזם (??? = נתייחס בהמשך), כזה שמעבר לגבולות יכולת העמידה של העצם בעומס הנ"ל, אז העצם תאבד מיכולתה להגיב בחיוב ובמקום זאת יחלו בה תהליכי הרס מוגברים. התוצאה של מהלך כזה היא "שברי מאמץ" (או בשם המדויק יותר "שברי עייפות" של העצם).
2. עומס מטבולי גבוה והגברת תהליכי חמצון ורדיקליים חופשיים.
בשנת 1978 היה זה החוקר "דילארד" שהדגים לראשונה במחקר שפעילות גופנית מוגזמת (???) מסוגלת להוביל לעקה חמצונית (סטרס חמצוני ברקמות). מאז, מחקרים נוספים הראו כי במהלך פעילות גופנית מאומצת וממושכת (בעיקר בסבולת לב ריאה אירובית) נוצרים בגוף, כתוצאה מתהליך הנשימה ושאר תהליכים ביוכימיים בתאים, רדיקלים חופשיים. עליה בריכוז הנגזרות הרדיקליות הללו בתוך הגוף, במהלך הפעילות הגופנית ולאחריה, יוצרת עקה חמצונית העלולה לחמצן חומרים חיוניים, לפגוע ברקמות ולגרום לנזק, אם וכאשר הנגזרות הללו לא ינוטרלו. מחקרים הוכיחו שככל שהאימון הגופני אינטנסיבי יותר, ממושך יותר וכולל דרישות אספקת אנרגיה גבוהות יותר, כך עולה הסיכון להיווצרות עקה חמצונית גבוהה יותר בעלת נזק אפשרי גדול יותר. במונחים של פתולוגיה ורפואה, ניתן לייחס היום "עקה חמצונית" כגורם סיכון למחלות רבות ושונות
קישור לתמונה לצורך המחשה:
3. מערכת חיסון:
פעילות גופנית מתונה מסייעת לתפקוד והתייעלות מערכת החיסון. לעומת זאת, מחקרים הראו כי חשיפה מוגזמת (???) לפעילות גופנית עלולה להחליש את תפקוד תאי החיסון ולפגוע בהגנתה. באיסוף נתונים אחר אוכלוסיות של ספורטאים העוסקים בספורט קיצוני (אולטרה מרתון, איש הברזל וכדומה) נמצא כי פעמים רבות נוטים הספורטאים הללו לסבול יותר מאחרים ממחלות "חורף", התקררויות, הצטננויות ופגיעה במערכת החיסון. קיימת עדות מדעית מוצקה במחקרי פיסיולוגיה שכאשר עוסקים בפעילות גופנית עצימה וממושכת, למעשה מוגזמת (???), חלה ירידה במספר פרמטרים של התפקוד החיסוני, בהם: ירידה בתפקוד התאים הנויטרופילים, ירידה בכמות האימונוגלובולינים בסרום והגברת פעילות ציטוטוקסית בזרימת הדם הפריפריאלית.
הנה לכם מאמר מרתק המתאר את ההשפעה של "אימון יתר" על מערכת החיסון:
http://www.nature.com/icb/journal/v78/n5/pdf/icb200070a.pdf
4. פעילות גופנית מעודדת אפפטוזיס ולעיתים נקרוזיס בתאים שונים:
א. אפופטוזיס = תהליך מוות מתוכנן של התא.
ב. נקרוזיס = מצב של מוות תאים ברקמה באופן בלתי מתוכנן (להבדיל מאפופטוזיס שהוא מוות תאי מתוכנת). נקרוזיס עלול להיגרם מסיבות רבות: פציעה, זיהום, סרטן, שבר, רעלן, רדיקליים חופשיים, דלקת כרונית ועוד... והיא גוררת אחריה שינויים מורפולוגיים ברקמה ובאיבר. נקרוזיס הוא תמיד פתולוגי ואינו חלק מתהליך פיזיולוגי.
במהלך ה- 15 שנים האחרונות, מחקרים בתחום האימון הגופני מראים לנו שפעילות גופנית עשויה לגרום למוות של תאים שונים. המנגנון לא ברור לחלוטין, אך משערים כי מדובר בשינויים של רמות הסידן בתוך התא, יצירת עקה חמצונית של רדיקליים חופשיים, הפרשה מוגברת של הורמוני סטרס במאמץ ועוד.
כאשר הפעילות היא בגבולות הנורמה הפיסיולוגיות אזי הפעילות המתקבלת היא אפפטוזיס. את פעילות זו משייכים דווקא לתרומה בריאותית ולהרס של תאים בעלי פוטנציאל שלילי (תאים סרטניים לדוגמה). לעומת זאת, פעילות גופנית מוגזמת (???) עלולה לעורר תהליכים של נקרוזיס ולפגוע בתאים חיוניים, כולל מוות של תאי שריר הלב (זו אחת התיאוריות לפגיעה בלב ולסיכון מחלות קרדיווסקולאריות כתוצאה מאימון מוגזם. יש תיאוריות נוספות)
על מנת להמחיש לכם את השפעה של פעילות גופנית על תהליכים מסוג אלו, הנה לכם מאמר המתאר במקרה זה את ההשפעה החיובית של אפפטוזיס המתקבלת בעקבות חשיפה מבוקרת (לא מוגזמת) של פעילות גופנית:
http://plaza.ufl.edu/cleeuwen/Sharon.PDF
5. השפעה ישירה על איבר הלב:
בשנים האחרונות מצטברות הוכחות שפעילות גופנית אירובית מוגזמת (???) עלולה לגרום לנזק ישיר בשריר הלב. טענה זו מחוזקת באמצעות מרקרים (סמנים דיאגנוסטיים) המופיעים בדמם של ספורטאים אלו לאחר הפעילות. מדובר בחומרים שרמתם עולה בדם בעקבות המאמץ הממושך המעידים על נזק שנגרם לשריר הלב, בדומה לרמות שנמדדות במצבים של פגיעה בשריר הלב שנגרם כתוצאה מהתקף לב. לדוגמה החומר: cardiac troponin 1
בנוסף, גם בבדיקות הדמיה שבוצעו במחקרים על ספורטאים כאלו מייד בסיום המאמץ נמדדה פגיעה בכושר ההתכווצות של הלב, בעיקר בחדר ימין (התרחבות חדר ימין). הממצאים מלמדים שבזמן מאמץ בעצימות גבוהה (דופק גבוה) של כמה שעות מופעל עומס יתר על שריר הלב שעלול לגרום לפגיעה. בכדי להסביר את המנגנון הפיסיולוגי לבעיה, נזכיר כי חדר שמאל של הלב, הבנוי משכבה שרירית עבה, מסוגל לעמוד בעומסי הלחץ המופעלים עליו בזמן הפעילות. לעומת זאת, צד ימין של הלב, הבנוי משכבה שרירית דקה יותר ומזרים דם בלחץ נמוך יותר לכיוון הריאות, מתקשה לעמוד בעומסי הלחץ המופעלים עליו בזמן פעילות גופנית ממושכת. הטענה היא שאם הפעילות נמשכת לאורך זמן רב (כמה שעות ברצף, בתדירות שחוזרת על עצמה לעיתים קרובות) הלחץ שמפעיל זרם הדם על דפנות חדר ימין עלול לפגוע בסיבי השריר ובתגובה יתחיל תהליך דלקתי שעלול לשנות את מבנה רקמת שריר הלב עד לרמה של הצטלקות, הרחבה של החדר והפרעות בקצב הלב (להלן תיאוריה שנייה לפגיעה בלב ולסיכון מחלות קרדיווסקולאריות כתוצאה מאימון מוגזם).
6. קיימות סיבות נוספות... וגם נזק אפשרי במערכות נוספות בגוף (אך קצרה היריעה מלהמשיך לפרט בעוד דוגמאות).
באופן תיאורטי, כל סוג של פעילות גופנית מוגזמת (באשר היא) כרוכה בסיכון לפציעה ולחולי, ומכאן למעשה כל פעילות גופנית מוגזמת (אירובית או אנ-אירובית) אינה מומלצת.
לציין כי מרבית הנתונים הקיימים במדע המציגים קשר סיבתי בין פעילות גופנית מוגזמת לבין סיכון לתמותה ולחולי מתייחסים בעיקר להשפעתה של פעילות סבולת לב ריאה אירובית אינטנסיבית ממושכת (ריצה, אופניים וכדומה) הנעשת בתדירות קיצונית גבוהה במשך כל השבוע. לעומת זאת, בהתייחס להשפעות המזיקות של משך זמן אימון מוגזם, נוטים פחות להתייחס לקשר סיבתי כזה באימוני התנגדות וכוח או באימוני סבולת לב ריאה אנ-אירובית. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שאימונים כאלה לרוב נעשים לפרקי זמן קצרים. הרי אימון התנגדות בחדר כושר אורך בדרך כלל שעה וקצת לכל היותר, ואימוני סבולת לב ריאה אנ-אירובים, כמו לדוגמה אימון בשיטת HIIT) High-intensity interval training = אימון הפוגות בעצימות גבוהה) אורכים כ- 20-30 דקות לכל היותר. פרקי זמן קצרים אלו לא נקשרו עם סיכון לתמותה בטווח הארוך.
יחד עם זאת, בהתייחסות "לעצימות אימון מוגזמת" (גם בפרק זמן אימון קצר יחסית) מן הראוי לציין כי כן קיימים נתונים במדע על השפעה שלילית אפשרית של אימוני התנגדות בעצימות גבוהה (עומס משקל גבוה) על נזק פוטנציאלי אפשרי במערכת הלב וכלי הדם. מעניין לציין שבעוד שפעילות גופנית אירובית לא מוגזמת מביאה להרחבת הלב עצמו אצל ספורטאים ("היפרטרופיה אקסצנטרית" של הלב) כתוצאה מחשיפה ל- "עומס נפח" (Volume Overload), הרי שאימון כוח כנגד התנגדות גדולה (כמו אצל ספורטאי ה- Body Building המרים משקולות כבדות) עלול להוביל לעליית לחץ הדם באופן כרוני ולעיבוי קירות הלב עם הקטנה של נפח חלל החדר ("היפרטרופיה קונצנטרית" של הלב) כתוצאה מחשיפה ל- "עומס לחץ" (Pressure Overload). צמצום נפח חלל חדר שמאל בלב עלול להקטין את האפשרות של החדר לקלוט תכולה גבוהה של דם. לעומת זאת, כאשר משלבים בתוכנית של אימוני הכוח והרמת המשקולות גם פעילות גופנית אירובית לא מוגזמת – ניתן יהיה לשמור על תפקוד הלב ובריאותו.
כמו כן, עצימות מוגזמת של פעילות סבולת לב אנ-אירובית (לדוגמה HIIT, ספרינטים, דופק מתגבר בזמן קצר) כרוכה בסיכונים לטווח הקצר, בקרב אנשים עם סיכון לאיסכמיה סמויה (הפרעה באספקת דם לאיבר חיוני עקב תשתית כלי דם פגועה וחסומה חלקית) שאינה ידועה למתאמן.
אימונים עצימים מסוג אלו כרוכים בסיכון אפשרי בדרך כלל עם אוטם שריר הלב (איבר הלב) או שבץ מוחי (איבר המוח).
כך יכולנו להמשיך ולתאר סיבות שונות מדוע פעילות גופנית מוגזמת (אירובית או אנ-אירובית) אינה מומלצת, וכיצד היא משפיעה לרעה על מערכות הגוף? על זה אין ויכוח, מוגזם אינו בריא.
אבל הוויכוח הגדול הוא בהגדרה של מהי "פעילות מוגזמת"?
קשה להגדיר מהי פעילות מוגזמת, כזו שתהיה אחידה במידתה לכל אדם, מאחר וזו תלויה בפרמטרים רבים ושונים: השונות הגנטית, התגובות הפיסיולוגיות השונות של הגוף בין מתאמן אחד למתאמן אחר, סרגל המאמצים השונה בו נמצא כל אדם ברגע נתון והיכולת שלו לעמוד בעומסים אליהם הוא נחשף, הסטאטוס הבריאותי (הגלוי או הסמוי) של כל אדם, הסטאטוס התזונתי ותשומת לב השונה של כל מתאמן למנוחה וההתאוששות בין האימונים – כל אלה לא מאפשרים לנו לקבוע רף אחיד של מהי פעילות גופנית מוגזמת? לא בהתייחס למשך זמן האימון, ולא בהתייחס לעצימות האימון!
ההשפעה, מסתבר, תהיה שונה בכל אדם.
בשורה תחתונה, לצערי, בהתייחס לשאלה מהי פעילות גופנית מוגזמת עבור כל אחד? שאלה זו הייתה... ותישאר עדיין... פתוחה.
משני מחקרים חדשים עולות עדויות לפיהן ישנן חסרונות גם לפעילות גופנית מופרזת. במחקר הראשון, חוקרים משבדיה דיווחו כי בגברים שהתעמלו למעלה מחמש שעות בשבוע בשנות השלושים לחייהם, תועד סיכון מוגבר משמעותית להתפתחות פרפור פרוזדורים בגיל מאוחר יותר, בהשוואה לאלו שהתעמלו פחות. המחקר השני מגרמניה הוכיח כי בחולים עם מחלת לב כלילית יציבה קיים סיכון מוגבר בחולים שאינם פעילים, אך עוד עלו עדויות לפיהן פעילות גופנית מאומצת מלווה בסיכון מוגבר לתמותה עקב מחלות לב וכלי דם.
החוקרים הסבירו כי הממצאים מעידים על קשר בצורת J בין פעילות גופנית, לבין תמותה עקב מחלות לב וכלי דם. הן בחולים שאינם פעילים והן בחולים העוסקים בפעילות גופנית כל יום, תועד סיכון מוגבר לתמותה, בהשוואה לקבוצת המשתתפים שעסקו בפעילות גופנית 2-4 פעמים בשבוע, אך הסיכון הגבוה ביותר תואר בקבוצת המשתתפים שאינם פעילים גופנית.
החוקרים זיהו סיכון מוגבר לאירועים חריגים בקרב חולים שאינם פעילים גופנית. עם זאת, הם גם מצאו כי אלו שעסקו כל יום בפעילות גופנית מאומצת היו בסיכון מוגבר לתמותה עקב מחלות לב וכלי דם.
החוקרים מסכמים וכותבים כי חשוב להדגיש בפני חולים את ההשפעה החיובית של פעילות גופנית. אורח חיים ללא פעילות גופנית הינו בעיה בריאותית גדולה הרבה יותר באוכלוסיה הכללית, בהשוואה לעודף פעילות גופנית. עם זאת, פעילות גופנית אינטנסיבית בתדירות גבוהה עשויה להשפיע לרעה על המצב הבריאותי.
קישור:
http://heart.bmj.com/content/early/2014/03/18/heartjnl-2013-305242.abstract
בהתייחסות לשני המחקרים הללו, ניתן לומר כי "אין חדש תחת השמש". אלה מאיתנו שזוכרים, כבר לפני 8 שנים, בכנסים של חינוך גופני, דיברתי על החסרונות האפשריים והסיכון לתחלואה בעיסוק מוגזם של פעילות גופנית אינטנסיבית. למרות שהיום יש כבר מחקרים בעניין, עדיין גם היום אנשים מתקשים לקבל את הבשורה.
הבעיה שלנו בהבנת משמעות של "גורמי חשיפה" היא בהגדרת המושג "בריאות". הגדרת בריאות של גורם חשיפה כל שהוא חייבת לבוא יחד עם הגדרת מינון החשיפה אליו. אין להסיק מגורם חשיפה בריא (באשר יהיה) שככל שניחשף אליו יותר כך בהכרח השפעתו של הגורם הזה תהיה בריאה לנו יותר. קחו לדוגמה את עולם התזונה – גם הרכיב התזונתי הבריא ביותר לגוף שלנו... בחשיפה עודפת אליו עלול הרכיב התזונתי להוות בעיה בגוף, למרות היותו נחשב חיוני ובריא.
אז בטרם נתייחס להגדרה: מה זה מוגזם? בואו רגע נבחן את הטענה = עיסוק מוגזם בפעילות גופנית מהווה גורם סיכון לחולי!
עד כה, תמיד הדגשנו את היתרונות הבריאותיים של פעילות גופנית על גוף האדם, ואכן גודל התועלת עולה על הנזק... ומסיבה זו תמיד נעדיף אורח חיים פעיל גופנית על פני אורח חיים נטול תנועתיות.
יחד עם זאת, אין זה סותר את העובדה שעיסוק מוגזם (??? = נתייחס בהמשך) בפעילות גופנית עלול להוות גורם שלילי בתגובות הפיסיולוגיות של הגוף, כך שבמקום לקבל תגובה של פיצוי יסף חיובי, מגיב הגוף בתגובה שלילית.
מנגנונים אפשריים לזנק וחולי:
1. עומס מכאני מוגבר וזעזועים על מערכת השלד (עצמות, מפרקים, סחוסים). לדוגמה בעצמות, כל מאמן כושר גדל על החוק הפיסיולוגי של wolf (חוק גידול העצם) בו נאמר כי "העצם גדלה ביחס ישר לעומס המוטל עליה... ובתנאי שהעומס בגבולות הפיסיולוגיים של העצם".
החלק הסופי של המשפט בא להדגיש שכאשר העומס החיצוני מוגזם (??? = נתייחס בהמשך), כזה שמעבר לגבולות יכולת העמידה של העצם בעומס הנ"ל, אז העצם תאבד מיכולתה להגיב בחיוב ובמקום זאת יחלו בה תהליכי הרס מוגברים. התוצאה של מהלך כזה היא "שברי מאמץ" (או בשם המדויק יותר "שברי עייפות" של העצם).
2. עומס מטבולי גבוה והגברת תהליכי חמצון ורדיקליים חופשיים.
בשנת 1978 היה זה החוקר "דילארד" שהדגים לראשונה במחקר שפעילות גופנית מוגזמת (???) מסוגלת להוביל לעקה חמצונית (סטרס חמצוני ברקמות). מאז, מחקרים נוספים הראו כי במהלך פעילות גופנית מאומצת וממושכת (בעיקר בסבולת לב ריאה אירובית) נוצרים בגוף, כתוצאה מתהליך הנשימה ושאר תהליכים ביוכימיים בתאים, רדיקלים חופשיים. עליה בריכוז הנגזרות הרדיקליות הללו בתוך הגוף, במהלך הפעילות הגופנית ולאחריה, יוצרת עקה חמצונית העלולה לחמצן חומרים חיוניים, לפגוע ברקמות ולגרום לנזק, אם וכאשר הנגזרות הללו לא ינוטרלו. מחקרים הוכיחו שככל שהאימון הגופני אינטנסיבי יותר, ממושך יותר וכולל דרישות אספקת אנרגיה גבוהות יותר, כך עולה הסיכון להיווצרות עקה חמצונית גבוהה יותר בעלת נזק אפשרי גדול יותר. במונחים של פתולוגיה ורפואה, ניתן לייחס היום "עקה חמצונית" כגורם סיכון למחלות רבות ושונות
קישור לתמונה לצורך המחשה:
3. מערכת חיסון:
פעילות גופנית מתונה מסייעת לתפקוד והתייעלות מערכת החיסון. לעומת זאת, מחקרים הראו כי חשיפה מוגזמת (???) לפעילות גופנית עלולה להחליש את תפקוד תאי החיסון ולפגוע בהגנתה. באיסוף נתונים אחר אוכלוסיות של ספורטאים העוסקים בספורט קיצוני (אולטרה מרתון, איש הברזל וכדומה) נמצא כי פעמים רבות נוטים הספורטאים הללו לסבול יותר מאחרים ממחלות "חורף", התקררויות, הצטננויות ופגיעה במערכת החיסון. קיימת עדות מדעית מוצקה במחקרי פיסיולוגיה שכאשר עוסקים בפעילות גופנית עצימה וממושכת, למעשה מוגזמת (???), חלה ירידה במספר פרמטרים של התפקוד החיסוני, בהם: ירידה בתפקוד התאים הנויטרופילים, ירידה בכמות האימונוגלובולינים בסרום והגברת פעילות ציטוטוקסית בזרימת הדם הפריפריאלית.
הנה לכם מאמר מרתק המתאר את ההשפעה של "אימון יתר" על מערכת החיסון:
http://www.nature.com/icb/journal/v78/n5/pdf/icb200070a.pdf
4. פעילות גופנית מעודדת אפפטוזיס ולעיתים נקרוזיס בתאים שונים:
א. אפופטוזיס = תהליך מוות מתוכנן של התא.
ב. נקרוזיס = מצב של מוות תאים ברקמה באופן בלתי מתוכנן (להבדיל מאפופטוזיס שהוא מוות תאי מתוכנת). נקרוזיס עלול להיגרם מסיבות רבות: פציעה, זיהום, סרטן, שבר, רעלן, רדיקליים חופשיים, דלקת כרונית ועוד... והיא גוררת אחריה שינויים מורפולוגיים ברקמה ובאיבר. נקרוזיס הוא תמיד פתולוגי ואינו חלק מתהליך פיזיולוגי.
במהלך ה- 15 שנים האחרונות, מחקרים בתחום האימון הגופני מראים לנו שפעילות גופנית עשויה לגרום למוות של תאים שונים. המנגנון לא ברור לחלוטין, אך משערים כי מדובר בשינויים של רמות הסידן בתוך התא, יצירת עקה חמצונית של רדיקליים חופשיים, הפרשה מוגברת של הורמוני סטרס במאמץ ועוד.
כאשר הפעילות היא בגבולות הנורמה הפיסיולוגיות אזי הפעילות המתקבלת היא אפפטוזיס. את פעילות זו משייכים דווקא לתרומה בריאותית ולהרס של תאים בעלי פוטנציאל שלילי (תאים סרטניים לדוגמה). לעומת זאת, פעילות גופנית מוגזמת (???) עלולה לעורר תהליכים של נקרוזיס ולפגוע בתאים חיוניים, כולל מוות של תאי שריר הלב (זו אחת התיאוריות לפגיעה בלב ולסיכון מחלות קרדיווסקולאריות כתוצאה מאימון מוגזם. יש תיאוריות נוספות)
על מנת להמחיש לכם את השפעה של פעילות גופנית על תהליכים מסוג אלו, הנה לכם מאמר המתאר במקרה זה את ההשפעה החיובית של אפפטוזיס המתקבלת בעקבות חשיפה מבוקרת (לא מוגזמת) של פעילות גופנית:
http://plaza.ufl.edu/cleeuwen/Sharon.PDF
5. השפעה ישירה על איבר הלב:
בשנים האחרונות מצטברות הוכחות שפעילות גופנית אירובית מוגזמת (???) עלולה לגרום לנזק ישיר בשריר הלב. טענה זו מחוזקת באמצעות מרקרים (סמנים דיאגנוסטיים) המופיעים בדמם של ספורטאים אלו לאחר הפעילות. מדובר בחומרים שרמתם עולה בדם בעקבות המאמץ הממושך המעידים על נזק שנגרם לשריר הלב, בדומה לרמות שנמדדות במצבים של פגיעה בשריר הלב שנגרם כתוצאה מהתקף לב. לדוגמה החומר: cardiac troponin 1
בנוסף, גם בבדיקות הדמיה שבוצעו במחקרים על ספורטאים כאלו מייד בסיום המאמץ נמדדה פגיעה בכושר ההתכווצות של הלב, בעיקר בחדר ימין (התרחבות חדר ימין). הממצאים מלמדים שבזמן מאמץ בעצימות גבוהה (דופק גבוה) של כמה שעות מופעל עומס יתר על שריר הלב שעלול לגרום לפגיעה. בכדי להסביר את המנגנון הפיסיולוגי לבעיה, נזכיר כי חדר שמאל של הלב, הבנוי משכבה שרירית עבה, מסוגל לעמוד בעומסי הלחץ המופעלים עליו בזמן הפעילות. לעומת זאת, צד ימין של הלב, הבנוי משכבה שרירית דקה יותר ומזרים דם בלחץ נמוך יותר לכיוון הריאות, מתקשה לעמוד בעומסי הלחץ המופעלים עליו בזמן פעילות גופנית ממושכת. הטענה היא שאם הפעילות נמשכת לאורך זמן רב (כמה שעות ברצף, בתדירות שחוזרת על עצמה לעיתים קרובות) הלחץ שמפעיל זרם הדם על דפנות חדר ימין עלול לפגוע בסיבי השריר ובתגובה יתחיל תהליך דלקתי שעלול לשנות את מבנה רקמת שריר הלב עד לרמה של הצטלקות, הרחבה של החדר והפרעות בקצב הלב (להלן תיאוריה שנייה לפגיעה בלב ולסיכון מחלות קרדיווסקולאריות כתוצאה מאימון מוגזם).
6. קיימות סיבות נוספות... וגם נזק אפשרי במערכות נוספות בגוף (אך קצרה היריעה מלהמשיך לפרט בעוד דוגמאות).
באופן תיאורטי, כל סוג של פעילות גופנית מוגזמת (באשר היא) כרוכה בסיכון לפציעה ולחולי, ומכאן למעשה כל פעילות גופנית מוגזמת (אירובית או אנ-אירובית) אינה מומלצת.
לציין כי מרבית הנתונים הקיימים במדע המציגים קשר סיבתי בין פעילות גופנית מוגזמת לבין סיכון לתמותה ולחולי מתייחסים בעיקר להשפעתה של פעילות סבולת לב ריאה אירובית אינטנסיבית ממושכת (ריצה, אופניים וכדומה) הנעשת בתדירות קיצונית גבוהה במשך כל השבוע. לעומת זאת, בהתייחס להשפעות המזיקות של משך זמן אימון מוגזם, נוטים פחות להתייחס לקשר סיבתי כזה באימוני התנגדות וכוח או באימוני סבולת לב ריאה אנ-אירובית. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שאימונים כאלה לרוב נעשים לפרקי זמן קצרים. הרי אימון התנגדות בחדר כושר אורך בדרך כלל שעה וקצת לכל היותר, ואימוני סבולת לב ריאה אנ-אירובים, כמו לדוגמה אימון בשיטת HIIT) High-intensity interval training = אימון הפוגות בעצימות גבוהה) אורכים כ- 20-30 דקות לכל היותר. פרקי זמן קצרים אלו לא נקשרו עם סיכון לתמותה בטווח הארוך.
יחד עם זאת, בהתייחסות "לעצימות אימון מוגזמת" (גם בפרק זמן אימון קצר יחסית) מן הראוי לציין כי כן קיימים נתונים במדע על השפעה שלילית אפשרית של אימוני התנגדות בעצימות גבוהה (עומס משקל גבוה) על נזק פוטנציאלי אפשרי במערכת הלב וכלי הדם. מעניין לציין שבעוד שפעילות גופנית אירובית לא מוגזמת מביאה להרחבת הלב עצמו אצל ספורטאים ("היפרטרופיה אקסצנטרית" של הלב) כתוצאה מחשיפה ל- "עומס נפח" (Volume Overload), הרי שאימון כוח כנגד התנגדות גדולה (כמו אצל ספורטאי ה- Body Building המרים משקולות כבדות) עלול להוביל לעליית לחץ הדם באופן כרוני ולעיבוי קירות הלב עם הקטנה של נפח חלל החדר ("היפרטרופיה קונצנטרית" של הלב) כתוצאה מחשיפה ל- "עומס לחץ" (Pressure Overload). צמצום נפח חלל חדר שמאל בלב עלול להקטין את האפשרות של החדר לקלוט תכולה גבוהה של דם. לעומת זאת, כאשר משלבים בתוכנית של אימוני הכוח והרמת המשקולות גם פעילות גופנית אירובית לא מוגזמת – ניתן יהיה לשמור על תפקוד הלב ובריאותו.
כמו כן, עצימות מוגזמת של פעילות סבולת לב אנ-אירובית (לדוגמה HIIT, ספרינטים, דופק מתגבר בזמן קצר) כרוכה בסיכונים לטווח הקצר, בקרב אנשים עם סיכון לאיסכמיה סמויה (הפרעה באספקת דם לאיבר חיוני עקב תשתית כלי דם פגועה וחסומה חלקית) שאינה ידועה למתאמן.
אימונים עצימים מסוג אלו כרוכים בסיכון אפשרי בדרך כלל עם אוטם שריר הלב (איבר הלב) או שבץ מוחי (איבר המוח).
כך יכולנו להמשיך ולתאר סיבות שונות מדוע פעילות גופנית מוגזמת (אירובית או אנ-אירובית) אינה מומלצת, וכיצד היא משפיעה לרעה על מערכות הגוף? על זה אין ויכוח, מוגזם אינו בריא.
אבל הוויכוח הגדול הוא בהגדרה של מהי "פעילות מוגזמת"?
קשה להגדיר מהי פעילות מוגזמת, כזו שתהיה אחידה במידתה לכל אדם, מאחר וזו תלויה בפרמטרים רבים ושונים: השונות הגנטית, התגובות הפיסיולוגיות השונות של הגוף בין מתאמן אחד למתאמן אחר, סרגל המאמצים השונה בו נמצא כל אדם ברגע נתון והיכולת שלו לעמוד בעומסים אליהם הוא נחשף, הסטאטוס הבריאותי (הגלוי או הסמוי) של כל אדם, הסטאטוס התזונתי ותשומת לב השונה של כל מתאמן למנוחה וההתאוששות בין האימונים – כל אלה לא מאפשרים לנו לקבוע רף אחיד של מהי פעילות גופנית מוגזמת? לא בהתייחס למשך זמן האימון, ולא בהתייחס לעצימות האימון!
ההשפעה, מסתבר, תהיה שונה בכל אדם.
בשורה תחתונה, לצערי, בהתייחס לשאלה מהי פעילות גופנית מוגזמת עבור כל אחד? שאלה זו הייתה... ותישאר עדיין... פתוחה.
