החלל שהופך את תל אביב למקום החשוך ביותר בישראל: חדר הכושר

[TheZoRT]

http://www.haaretz.co.il/sport/active/.premium-1.2636549

חצי אוף-טופיק, אבל נראה לי שהמנהלת תחליק לי את זה.

מעניין לשמוע מה דעות הגברים והנשים כאן, במיוחד של אלו מכן שעוסקות באימוני כוח (ואלו מכם שמתאמנים בסביבת מתאמנות כוח).

@MikeRozner בבוקסים של קרוספיט המצב שונה?

 

[ספיר]

זה לא מראה את כל הכתבה, רשום שצריך לרכוש מנוי

 

[Rhino]

זה אחד הדברים הכי מפגרים שקראתי בחיי, לפחות עד החלק שבו זה נעצר כי אין לי מנוי (זין אני משלם לסמולנים האלה).

 

[TheZoRT]

משום מה זה הראה לי את הכל בפלאפון. אולי זה בגלל שהשותף הסמולן שלי שלח לי את זה (הוא אכן מנוי באתר)?

 

[MikeRozner]

http://www.haaretz.co.il/sport/active/.premium-1.2636549

חצי אוף-טופיק, אבל נראה לי שהמנהלת תחליק לי את זה.

מעניין לשמוע מה דעות הגברים והנשים כאן, במיוחד של אלו מכן שעוסקות באימוני כוח (ואלו מכם שמתאמנים בסביבת מתאמנות כוח).

@MikeRozner בבוקסים של קרוספיט המצב שונה?

לא יכול להעיד על כלל הבוקסים בתל אביב אבל אצלנו בטוח אין דברים כאלה,
בנות אומנם מתקשות יותר בדרך כלל בהתחלה (פיזית) אבל מקבלות תמיכה וגיבוי מלא מגברברי הבוקס

 

[יהושע64]

אלה שלא יכולים לקרוא את המאמר יכולים לנסות להגיע אליו דרך גוגל, למשל ע"י העתקת המשפט שציטטתי לתיבת החיפוש. נדמה לי שזה פותר את הבעיה.

"עובדת הציגה את המכון לאישה כבת 60, שהצביעה על מתחם המשקולות ושאלה 'מה זה כאן?'", משחזר לב, "העובדת השיבה 'זה לא בשבילך'. "
הייתי שמח אם היה כתוב: "
"עובדת לשעבר הציגה את המכון לאישה כבת 60, שהצביעה על מתחם המשקולות ושאלה 'מה זה כאן?'", משחזר לב, "העובדת השיבה 'זה לא בשבילך'. " ופוטרה בו במקום.

אגב, התאור במאמר לא לגמרי מתאים למה שאני פוגש בחדר הכושר. אמנם אין מה לעשות, הספורט הזה מושך הרבה מאצ'ואיסטים שלא פעם זאת מילה נרדפת לבהמות, אבל אני לא חושב שהאוירה הכללית היא כמו מה שמתואר שם.

 

[godlin23]

אני מאמין שזה תלוי חדר כושר אבל חלק מהדברים כן פגשתי.

 

[עדי.מ]

אלה שלא יכולים לקרוא את המאמר יכולים לנסות להגיע אליו דרך גוגל, למשל ע"י העתקת המשפט שציטטתי לתיבת החיפוש. נדמה לי שזה פותר את הבעיה.

לא הצליח לי...

אפשר להעתיק לכאן את הכתבה או שהיא ארוכה מדיי..?

 

[Wild]

משום מה זה הראה לי את הכל בפלאפון. אולי זה בגלל שהשותף הסמולן שלי שלח לי את זה (הוא אכן מנוי באתר)?

זה הראה לך הכל בפלאפון כי אתה מחובר למשתמש ישמאלן מניאק 🤡




לכל מי שרוצה לקרוא את הכתבה, תירשמו פשוט לאתר. לא צריך לשלם לא כלום זה לוקח בדיוק 10 שניות, תמלאו פרטים פיקטיבים אין בדיקה של אימייל אין כלום...

 

[nlr666]

(זין אני משלם לסמולנים האלה).

מלך

 

[Wild]

הנה הכתבה, רציתי להעלות לכם צילום מסך של כל הכתבה אבל זה לא נותן לי כי התמונה גדולה מידי...





החלל שהופך את תל אביב למקום החשוך ביותר בישראל: חדר הכושר

דווקא בעיר שנחשבת מתקדמת וליברלית כל כך מתכנסים אווירה גברית ומיליטריסטית, שיח מעליב ושוביניסטי והתעלמות כללית ממבוגרים. מחקר אנתרופולוגי חדש מציג כיצד מלחמת הקיום הישראלית פורצת בשיאה בין המשקולות להליכונים

אורי טלשיר
14.05.2015 18:31
33תגובות734שתף בפייסבוק
"נשים כמעט שלא מרשות לעצמן להזיע כמו גברים", אומר לב. למצולמות אין קשר לנאמר בכתבהגו אקטיב
"בחדרי הכושר בתל אביב יש שיח מאוד מפלה, שוביניסטי ואפילו מעליב, ולנשים מאוד לא כיף לשמוע את זה", גורס אסף לב, כדורסלן מקצועני לשעבר וכיום דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה ומרצה במרכז הבינתחומי, "גברים מרגישים בנוח לצעוק אחד לשני ולבהות בגוף של נשים, ויש בזה משהו מאוד שתלטני. נשים מספרות שהן מרגישות רע, ומגיעות למצב של 'באתי, התאמנתי, הלכתי', תוך כדי שהן מתאמצות לא ליצור קשר עין עם שום דבר".

במשך עשרות שנים, מכון הכושר היווה חלק בלתי נפרד מחייו של לב, כמתאמן ולפרקים גם כמאמן כושר גופני. כחלק מלימודיו, הפך חדר הכושר לשדה טבעי וזמין למחקר חברתי. לב נטמע במכוני הכושר של תל אביב ונחשף להתרחשויות מרתקות. מי שהתאמן במקומות הללו ודאי הבחין בחלקן, אך ספק אם חשב שאת הסיטואציות הבודדות ניתן לארוז לכדי הקשר חברתי רחב.

תחילה הוא מציע לבחון את הרגלי השימוש במכשירים שמציע המכון. אלו כמובן פנויים ומותרים לכולם, אך בפועל נראה שלחלקם הוצמדו תוויות מגדריות – יש כאלו המזוהים מאוד עם נשים, ואחרים נתפשים כפעולה המיועדת רק לגברים. ברוב המקרים אין רציונל מקצועי מאחורי ההפרדה הזו. קירוב ירך כנגד מכונה ייעודית, למשל, היא פעולה שכמעט אף גבר לא מבצע במכון. "מדובר בעבודה על חמישה שרירים מאוד חשובים, לגברים ונשים כאחד, אבל גברים כמעט לא יכנסו לשם", טוען לב, "לפעמים גם מכנים אותו 'מכשיר הגניקולוג'. הם גם לא יעבדו על פשיטת ירך כנגד מכונה, כי הרי לא נתפש שגבר יעבוד על הישבן. הוא עובד על שרירי החזה. כששואלים גבר מדוע הוא נמנע משימוש באותן מכונות, הוא עשוי לומר 'מה, אני כוסית? זה מכשיר של כוסיות'".

מנגד, תרגיל לחיצת חזה בשכיבה כנגד מוט, מזוהה כטריטוריה גברית לחלוטין. "אם תשאל מישהי מדוע היא לא מבצעת את זה, היא תאמר 'אני לא רוצה לקבל שרירים כמו גבר'", מעיד לב, שמחדד כי גם האיורים המופיעים על גבי המכונות, כחלק מהוראות השימוש, הם לרוב של דמויות גבריות.

לב מתאר ששפת הגוף של נשים בחדר הכושר התל אביבי היא מאוד סגורה, בעוד הגברים מרשים לעצמם להיות הרבה יותר משוחררים. לשיטתו, חדר הכושר הוא דוגמא כיצד הגוף הגשמי מייצג את הגוף החברתי. כלומר, הגוף הגברי פחות הדוק משום שהפיקוח החברתי עליו כמעט לא קיים. הגברים נוהגים לפלוט צרחות, שאגות ושאר אפקטים ווקאליים בעת המאמץ, בעוד רוב הנשים מתאמנות בשקט.

"נשים כמעט שלא מרשות לעצמן להזיע כמו גברים, הן הרבה יותר מרוסנות וממושטרות", אומר לב, ומתעכב על הפן האסתטי. "לרוב, אישה תגיע למכון בהופעה יותר מושקעת, מוקפדת והדוקה – טייץ תואם, תסרוקת מסודרת. לגבר אין בעיה לבוא עם בגדים מרושלים, גרב לא תואם, חולצה רפויה. זה לא מעניין אותו. הפערים באים לידי ביטוי גם בוורבליות ובמחוות הגופניות. גבר מסוגל לצעוק למישהו בצד השני של המכון, אישה לא תנהג כך".

העלילה מתפתלת כשדרכיהם של הגבר והאישה מצטלבים והם חושקים בו זמנית באותו מכשיר. "אם אתה עובד על תרגיל וגבר אחר מעוניין לברר כמה 'סטים' נותרו לך, הפנייה אליך לרוב תהיה באחת משתי דרכים – 'כמה יש לך אחי?' או 'גבר, עוד כמה נשאר לך?' ואז תציע לו לעבוד יחד. נשים, לעומת זאת, ברוב המקרים לא יפנו לגברים וישאלו 'כמה נשאר לך?', אלא יעברו הלאה או ימתינו בצד עד שהמכשיר יתפנה. מצד שני, אם מישהי עובדת על מכשיר וגבר ניגש לשאול אותה כמה נשאר לה, בדרך כלל היא תגיד 'שנייה, אני כבר מסיימת' ותלך, גם אם היא תכננה לבצע עוד שלושה סטים. אתה גוזר מכאן שנשים הן למעשה אורחות בחדר כושר מצ'ואיסטי, והשיח הזה הוא דוגמא מאלפת".

ואולם, לא מדובר רק בהתנהגות של המתאמנים. ליצירת המציאות הזו שותפים גם תכתיבים ממסדיים של חדר הכושר כארגון המטפח נורמות. כאשר גבר או אישה מעוניינים להירשם למכון, נהוג שאחד העובדים במקום עורך להם סיור היכרות. פעמים רבות הזדנב האנתרופולוג לאותה התרשמות - שתכליתה בעצם להציג לראווה את כל היתרונות של המכון - וראה כיצד הסחורה משווקת באופן שונה לכל מגדר. חלק מרכזי והכרחי בסיור לגבר הינו מתחם המשקולות, בעוד נשים זוכות להצצה חטופה בלבד לאזור, אם בכלל.

הרצוג: "הגברים מרשים לעצמם להתלבש בלבוש שאינו קשור למקום". למצולם אין קשר לנאמר בכתבהאייל טואג
"עובדת הציגה את המכון לאישה כבת 60, שהצביעה על מתחם המשקולות ושאלה 'מה זה כאן?'", משחזר לב, "העובדת השיבה 'זה לא בשבילך'. יש פה משהו ארגוני, מבנים את המציאות ומראים איך גבר ואישה צריכים להתנהג. כפי שאמרה סימון דה בובואר, 'אישה לא נולדת אישה, היא נעשית אישה' וגם בחדר הכושר מלמדים אותך להיות אישה".

גם התפאורה והציוד עצמו תורמים להבניה הזו. התאורה בחדר הכושר היא אפלולית, המשקולות הכבדות בצבע שחור חזק, ויש משהו לא נקי ומיוזע בסביבה הגברית הזו. מאידך, אולם האירובי, המיועד בעיקר לנשים, מאוד בהיר וגדוש בפלורוסנטים. המשקולות בו - עד 3 ק"ג בלבד - הן ורודות, ירוקות או צהובות, כאשר המטרה היא לשדר משהו "חמוד וידידותי", לפי לב.

הדבר פחות בא לידי ביטוי כשמדובר בנשים מבוגרות יותר, שלא מעט מהן אימצו התנהגות הדומה לזו של הגברים. "הן מגיעות לאימון עם מגבת מטבח, לבושות בצורה מאוד לא ממותגת ולא מושקעת, הרבה פחות מהודקות מהצעירות. הן גם מרשות לעצמן לדבר הרבה יותר ולהתלונן, וזה קורה משום שהפיקוח עליהן הוא די רופף. הן לא נספרות, ולכן ההופעה שלהן פחות מוקפדת. הן מבינות שזה המצב ופועלות במציאות נאלמת, כמעט שקופה, כי לא ממש מתייחסים אליהן. אם מתאמנת מבוגרת עושה טעות, המדריכים כמעט שלא מתקנים אותה. כשבחורה צעירה מבצעת תרגיל, גם אם היא לא טועה, תמיד מישהו ייגש אליה וינחה אותה".

כדי להעשיר את נקודת המבט, שילב לב זרועות במחקרו עם אסתר הרצוג, פרופסור לאנתרופולוגיה חברתית במכללות לוינסקי ובית ברל. הרצוג עוסקת שנים רבות במחקרי מגדר, ולצורך המשימה נרשמה לחדר כושר באזור עמק חפר אחרי שלושה עשורים נטולי פעילות גופנית. ב-15 החודשים האחרונים היא פקדה את המקום בין פעמיים לשלוש בשבוע, כולל השתתפות בשיעורי הסטודיו.

אסף לב
"חיפשתי את התרבות הגברית ואת כל האלמנטים המצ'ואיסטיים שבאו לידי ביטוי אצל אסף בתל אביב, אבל לא ראיתי את זה", היא אומרת, "נשים לא מעטות עוסקות בהרמת משקולות ויש גם גברים שמשתתפים בשיעור אירובי 'נשי'. יותר מכך, מצאתי שבמכון בעמק חפר יש דומיננטיות מסוימת לצד הנשי. המיקום המעין כפרי של המכון מצמצם לטעמי את הניכור החברתי האופייני למכונים 'של אסף' בתל אביב. הנוכחות של הנשים, צעירות ומבוגרות יותר, ניכרת בקולות 'נשיים' הנשמעים בכל רחבי המכון, בתכני השיחות, העוסקות ביומיום המשפחתי ובאירועים הקשורים לחינוך הילדים וכיו"ב. האווירה הזו שוברת את ההפרדות המגדריות והגילאיות המוכרות בהקשרים חברתיים-ממוסדים של חיינו".

בעוד ההיבטים המגדריים לא באו לידי ביטוי בעמק חפר כמו בתל אביב, הרצוג חוותה בעצמה את הסוגיה הגילנית, קרי היחס למתאמנים המבוגרים בחדר הכושר. "כל הזמן מעודדים אותך, ניגשים ואומרים 'כל הכבוד' או 'הלוואי שאמא שלי היתה מתאמנת ככה ומגיעה ליכולות האלה'. זו אמורה להיות מחמאה, אבל יש בה למעשה התנשאות ופטרונות. ההתייחסות הזו נותנת תחושה של ילד הזוכה לליטוף על הראש מידי מבוגר. זה הופך אותך גם לשקופה. למרות שהמדריכות במכון הן מקצועיות וחביבות, לעתים קשה להן להתגבר על תפישת האדם המבוגר כ'זקן' ו'לא רלוונטי', וכמי שמתקשה לבצע פעולות שעבור אדם צעיר הן פשוטות".

"גם בחדר הכושר מלמדים אותך להיות אישה". למצולמים אין קשר לנאמר בכתבהאייל טואג
באחת הפעמים השתתפה הרצוג באימון TRX, בו היו בסך הכל שלושה מתאמנים. לצדה תפעלו את הרצועות גם אישה בשנות ה-50 וגבר כבן 40. "זה מאוד בלט שהמדריכה מפנה לי את הגב ומדברת רק אליהם", היא מתארת, "בסוף השיעור ניגשתי אליה ושאלתי בעדינות 'למה לא הערת לי? הרגשתי חסרת בטחון, כי לא ידעתי אם אני מבצעת את התרגילים בצורה נכונה'. היא אמרה 'שחררתי, ראיתי שאת עושה את הדברים שמתאימים לך'".

לב היה מופתע כיצד בכל אימון הוא נתקל במתאמן אחד לפחות שחמוש בחולצת צבא, גם אם היא מעידה על סיום מסלול מלפני תשע שנים. הפן המיליטריסטי מתחבר היטב למכון הכושר כטריטוריה שמאדירה גבריות. "שאלתי מישהו מה העניין עם חולצה צבאית, והוא אמר דבר מאוד יפה: 'כמו שמתגעגעים לאהבה מהתיכון, הצבא זו האהבה של פעם ויש בחולצה הזו משהו נוסטלגי'. את הנוסטלגיה הוא בוחר להחזיר בחדר הכושר, שמרגיש במובנים רבים כמו הצבא. שוב ההתעסקות עם המשקל והמאמץ הגופני. אנשים בוחרים להגיע הנה עם חולצה צבאית והסאבטקסט עצום".

"במכון הכושר יש השתקפות מוקצנת של מה שקורה בחברה עצמה", ממשיכה הרצוג, "הגברים מרשים לעצמם, מבחינתם זה לגיטימי להתלבש בלבוש שאינו קשור למקום, כאילו 'אני פה, אני הגבר ואני בעל הבית'. המרכזיות של הצבא בחברה הישראלית היא אמנם ייחודית לנו, אבל ההתנהגות המצ'ואיסטית שכיחה בכל העולם המערבי. באינטרנט את מוצאת הרבה סיפורים של נשים המתאמנות במכוני כושר בארץ ובעולם, המביעות תסכול ורצון להתרחק מהמציאות הזו".

הרצוג מצביעה על תופעה מעניינת ונרחבת, לפיה יותר ויותר נשים במרכז בוחרות להירשם לסטודיו נפרד, שהוא למעשה חדר כושר ללא גברים. "הן מעדיפות להגיע למקום שבו הן לא נמצאות תחת העין הבוחנת וההחפצה הגברית", היא מעידה, "המצב הזה מזכיר לי את העימות עם החברה החרדית. אנחנו הרי טוענות נגד ההפרדות בין נשים לגברים בבתי כנסת ובתחומים נוספים, אבל אנחנו כמעט עיוורים לתופעה זו בחברה שלנו. וכך, בחברה החילונית, הנשים בעצמן מעדיפות פעמים רבות להיות לחוד - הולכות לסטודיו לנשים או נשארות בבית. הן בוחרות בהפרדה כי היא נוחה ומתאימה להן. האם זו המציאות שאנחנו רוצים? מובן שלא. חברה אינטגרטיבית היא, להבנתי, חברה שיש בה יותר שוויון ופחות פערי כוח בין מעמדות, מגדרים, דתות, גילאים וכיו"ב".

אסתר הרצוג
היא תוהה מדוע דווקא בתל אביב - המקום המתקדם והליברלי שמתפאר בחשיבה נאורה - ההתנהגות בחדר הכושר הרבה יותר מצ'ואיסטית לעומת המכון בעמק חפר. "המציאות החברתית ממוגדרת ומחולקת מבחינת תפקידים, תחומי עיסוק, טריטוריות פעילות. הדבר קשור במידה רבה לחלוקת הכוח והמשאבים בחברה. וזה משתקף באופן מוקצן בתל אביב, שבה התחרותיות וביטויי הכוח הכלכלי והחברתי בולטים יותר מאשר באזורים 'פריפריאליים'.

"בעיר עם עוצמות וכסף כמו תל אביב, התחרות על משאבים עזה יותר והיא מייצרת את הצורך להחצין ולהציג את העוצמה האישית. התחרותיות בתל אביב היא כמעט דורסנית. זוהי מציאות שבה החוזק של האחד מובלט על חשבון חולשת האחר, החוזק של גברים לעומת נשים, של צעירים לעומת מבוגרים. ההווייה הפיזית הכוחנית, בהקשר המגדרי והגילאי במכוני הכושר, מגלמת בהקצנה את פערי הכוח בחברה הרחבה. פערי המגדר והגיל קיימים גם בפריפריה אבל באופן מתון יותר".

החוקרים מעידים על תהליכים של שינוי, המתרחשים כל העת גם במרכז וגם בפריפריה בצורות ובמידות שונות. כך הולכות ומתרבות הנשים העוסקות באימוני כוח בכל המכונים; נצפו גם מעט גברים המשתתפים בשיעורים אירוביים, אך אלו היו רק במכון בעמק חפר. החפיפה למתרחש במכוני הכושר הבהירה לחוקרים כי השינויים ביחסי הכוח המיגדריים בהם מלווים בפעילות מתמשכת של התנגדות - סמויה או גלויה - של נשים, המתמודדות עם עוינות של מתאמנים גברים. מדובר במאבק זהיר, המבקש להפר את הקיטוב המגדרי בחדר הכושר, במיוחד זה שבמטרופולין.

באחד המקרים הבחין לב בבחורה שהתאמנה על מכשיר מתח ובזמן העלייה, רחמנא לצלן, היא גם שחררה קולות. "ראית את הדבר הזה?! תסתכל איזה פחד! זה גבר!", השתומם באוזניו בחור שהוא כלל לא מכיר. "מעניין לראות את היחס למישהי ששוברת את התכתיבים ומערערת את ההגמוניה הגברית", מנתח לב, "למרות כל מה שנאמר כאן, נשים הן לא רק ממושטרות ומושתקות. אפשר למצוא סוג של התנגדות, התרסות קטנות אשר מראות שנשים אינן פסיביות לגמרי. בינתיים השינויים הם מוגבלים, אבל יש תקווה בדמות נשים שכן מערערות את הסדר החברתי, גם אם הן משלמות על כך מחיר".

"אתה רואה שמדובר בטריטוריה לא שוויונית". למצולמים אין קשר לנאמר בכתבהניר כפרי
הרצוג מוסיפה כי "יש תקווה גם מכיוון הגברים המשתתפים בשיעורי אירובי 'של נשים', כמו אלו שאני רואה במכון בעמק חפר. הם משתלבים ללא כל קושי ומתקבלים באהדה על ידי המתאמנות".

חשוב לומר שפערי המגדר אינם ייחודיים לחדרי הכושר בתל אביב. לב מנוי גם במכון הטרנדי ביותר בברלין ומספר על קומת משקולות נפרדת, בה מוקרנים על מסכי טלוויזיה קטעי וידאו של גברים שריריים בעת מאמץ. במקום אין כמעט נשים, זולת שתיים שהן מפתחות גוף. שוב מדובר כביכול במטרופולין ליברלי, ושוב הגבריות מובלטת ומקודשת. "חדר הכושר הוא כבר מזמן לא מקום שרק באים אליו כדי להתאמן, זהו אתר שבו מתקיימות פעילויות חברתיות מגוונות, ואותנו מעניין איך אנשים מציגים את עצמם בהקשר חברתי זה ואיך הם מגיבים להצגה העצמית של אחרים", מסביר האנתרופולוג.

המאמר של לב והרצוג, "זה גברת או אדון? ערעור גבולות מגדריים במכון הכושר", יתפרסם בקרוב בספר "ספורט ומגדר בחברה הישראלית: מיניות, זהויות וייצוגים" של יאיר גלילי, משה לוי ואילן תמיר, אך לטענתם חדר הכושר הוא בפירוש לא המקום היחיד שבו פערי המגדר מבצבצים. סביר שגם ההתרחשות בפאב, בכביש או באולפן טלוויזיה תתנהל על פי אותן הבניות ונורמות חברתיות, אבל האנתרופולוגים מדגישים שבמכון, העניין הגופני הרבה יותר נוכח. "יש כאן הופעה פיזיולוגית", אומר לב, "חדר כושר מייצג עבודה עם הגוף, הכל יותר חשוף והשימוש בביולוגיה ובפיזיולוגיה מגיע לתוך הפנים שלך. המכון מזמין אותך להפעיל את ההון הגופני שלך".

"חדר הכושר משמעותי מאוד בהבניית הדימוי של גבריות, בגלל הדגש הפיזי שהוא מרכזי בסביבה חברתית זו", מסכמת הרצוג, "כשמסתכלים על ההבדלים הפיזיולוגיים בין גבר לאישה מתבקשת לכאורה המחשבה שההבדלים בין המינים בחברה מוכתבים מהבדלים טבעיים, משהו מובן מאליו ולא תוצר של חברה מכוונת ומפלה. התפישות האלו נוצרות מתוך ההבניות החברתיות ומחזקות אותן, והן משרתות בעיקר את הגברים, מחזקות את הסטריאוטיפים ונותנות לגיטימציה למחשבה שההבדלים בין נשים לגברים הם מוחלטים ואוביקטיביים ואינם קשורים למערך הכוח המגדרי-גילאי בחברה".

 

[Philip]

אני דווקא כן רואה את הדברים האלה אצלנו, רוב רובם של המתאמנים הם גברים ומידי פעם יש כמה נשים כאשר גם אז, רובן מתרכז באיזור של המכשירים של הירכיים ותחת, חלק קטן מאוד נוגע גם בלחיצת רגליים ואיך לא, בטן.
יש 3 נשים (חברה שלי בניהן) אצלנו שאשכרה נוגעות במשקלים,כולל דדליפט וכו, ומרימות יותר מהרבה "גברים" בחדר כושר.
בהתחלה כשהתחלנו ללכת ביחד, הייתי קולט את חברה שלי נמנעת מללכת לאיזור המשקולות או הספות, ואם כבר הלכה אז רק כשהיה פנוי.
כששאלתי למה, אמרה שלא נעים לה לבוא לחבורה של גברים ולשאול כמה עוד נשאר להם, מה גם שהם ירגישו חופשי לגמרי לחפור לה למה היא צריכה להרים משקולות.
היום,שנתיים אחרי, רוב הגברים מתפדחים לעבוד לידה או אחריה מאחר והיא מרימה יותר מהם.

דוגמא אחרת, רק לפני חודש, דודה שלי הגיעה לארץ, אישה בת 70, והיו לי כניסות חינם אז הלכתי איתה לחדר כושר והראיתי לה תרגילים, למשל ליד קידמית, אמרה לי שאצלה המאמן נתן לה משקולת ורודה של קילו ומאז זה מה שהיא מרימה. ביקשתי ממנה לנסות להרים משקולת של 3 ק"ג והיא ממש שמחה שזה קל לה, הגענו למשקולת של 7 ק"ג שהיא הרימה בצורה מבוקרת ובלי מאמץ קשה במיוחד, הגיע איזה זקן אחד שהתחיל לצעוק (ממש לצעוק) שאיך זה אישה מבוגרת מרימה כאלה משקלים ושאני אגרום לה לפציעה! מיותר לציין שהמשקולת כמעט עפה לו על הראש, למזלו המאמן הרוסי אצלנו תמך בי והעיף אותו קיבינימט.
כשהיא עזבה בחזרה, אמרתי לה להמשיך עם המשקלים שהיא עבדה איתם, להקפיד על טכניקה ולא לאכול חרא מאף אחד.

בקיצור, לדעתי זה קשור למקום עצמו, במקומות שכולם באמת באים להתאמן, כמו למשל אצל @MikeRozner סביר שהחברה רק יתמכו והאווירה גם אחרת, ברוב המקומות, באים אותם מפגרים שחושבים שלשרוק למישהי ברחוב, או לצפור או לבהות זה סבבה, אז לא פלא שהרבה נשים שהיו יכולות להתאמן כמו שצריך, פשוט לא מתקרבות לאיזורים האלה.

 

[מורן]

לא יודעת,לא התחברתי לכתבה.
נמאס לי שעושים מנשים מסכנות ללא דעה או פחדניות.

אני בכל אופן לא מרגישה את זה במכון שלי שבערך 97 אחוז מהם גברים, אני מתאמנת יחד איתם והם מחלקים לי כיפים על הדרך
חושבת דווקא כשהם רואים בחורה שמרימה הם דיי נוטים לכבד את זה
לא שמעתי הערות כמו "את לא צריכה להרים את זה" יותר לכיוון ה"יא משוגעת ! כל הכבוד לך"

 

[מרטין]

זה לא אנחנו נגד הם אז לא לקחת אישי.
הכתבה לא מחדשת כלום אבל מעניין לקרוא על ההבדלים ההתנהגותיים בין גברים ונשים.
נשים אכן מטופחות יותר (לפעמים אפילו אובר)
הן נמנעות מאנחות וקריאות
נמנעות בגדול מקשר עין
אזור המשקולות גברי ושומר על עצמו כזה
נשים הן בעיקר אובייקט לבחינה וחוות דיעה אבל רק בין הגברים לעצמם (תכלס בכל מקום זה כך אז מה הטעם לציין) לא נתקלתי מעולם בהטרדות בהקשר זה.
מה שכן מבוגרים פלוס הם אכן אוכלוסיה מוזנחת בהקשר זה. לא מבינה איך המאמנים לא מבינים שזה הפטנציאל העיקרי שלהם להכנסה.

הכי מצחיק בקטע של ההמתנה בתור. זוכרת את עצמי בהתחלה עומדת ליד הספה וממתינה והבחור לא הבין שאני מחכה לו ואחרי כמה דקות שאל אם אפשר לעזור לי...

העובדה המדהימה היחידה כאן היא שמהמחקר הזה יצא מאמר?!?!
ועל זה נאמר "כך מקבלים פרופסורה במכללות"..

 

[Vosegus]

זה אחד הדברים הכי מפגרים שקראתי בחיי, לפחות עד החלק שבו זה נעצר כי אין לי מנוי (זין אני משלם לסמולנים האלה).

חשבתי שתהיה יותר קשוב לפשעי אכיבוש של אציונים.
איזה כתב מגוחכת באמא שלי זו הסיבה שהשמאל לא יחזרו לשלטון גם בעוד אלף שנה
תראו איזו כותרת בומבסטית

דווקא בעיר שנחשבת מתקדמת וליברלית כל כך מתכנסים אווירה גברית ומיליטריסטית, שיח מעליב ושוביניסטי והתעלמות כללית ממבוגרים. מחקר אנתרופולוגי חדש מציג כיצד מלחמת הקיום הישראלית פורצת בשיאה בין המשקולות להליכונים


כולה.פאקינג.מכון.
באתי קצת להרים קצת להפלי. ובעיקר להמציא לעצמי תירוצים לאכול את הסניקרס הזה.

 

[Rhino]

חשבתי שתהיה יותר קשוב לפשעי אכיבוש של אציונים.
איזה כתב מגוחכת באמא שלי זו הסיבה שהשמאל לא יחזרו לשלטון גם בעוד אלף שנה
תראו איזו כותרת בומבסטית

צודק אחי, זו הסיבה שהשמאל לא יחזרו לשלטון, גם בעוד אלף שנה.

 

[ספיר]

האמת שאף פעם לא הרגשתי הטרדות או משהו כזה בחדר כושר..נכון, בהתחלה בתור מישהי שלא דרכה אף פעם במקום כזה גם אני הייתי מחכה בתור בלי לשאול מישהו מתי הוא מסיים או משהו כזה, אבל זה די טבעי.
היום הגברים מחכים שאני אסיים חח..
ואכן אני משתדלת לבוא מטופחת יחסית לעומת גברים אבל מצד שני לא מתביישת להיאנח או לצעוק בקטנה בסט כבד.
הכתבה הזאת רק עודדה אותי וגרמה לי לשים לב כמה השתניתי בעצמי מאז...
לא יודעת איך זה עובד במרכז אבל כאן כשאישה מרימה דווקא רואים פרצופים מתפעלים ולא כאלו שמזלזלים..אולי טיפה בשוק אבל זה נראה לי דבר טוב 😃
בכל אופן, האישה עצמה היא זאת שתחליט אם יסתכלו עליה בהתפעלות או בזלזול..תלוי בך אם את מגמדת את עצמך מולם או עושה את ההיפך. ככה לי זה נראה..

 

[sunshine]

זה לא אנחנו נגד הם אז לא לקחת אישי.
הכתבה לא מחדשת כלום אבל מעניין לקרוא על ההבדלים ההתנהגותיים בין גברים ונשים.
נשים אכן מטופחות יותר (לפעמים אפילו אובר)
הן נמנעות מאנחות וקריאות
נמנעות בגדול מקשר עין
אזור המשקולות גברי ושומר על עצמו כזה
נשים הן בעיקר אובייקט לבחינה וחוות דיעה אבל רק בין הגברים לעצמם (תכלס בכל מקום זה כך אז מה הטעם לציין) לא נתקלתי מעולם בהטרדות בהקשר זה.
מה שכן מבוגרים פלוס הם אכן אוכלוסיה מוזנחת בהקשר זה. לא מבינה איך המאמנים לא מבינים שזה הפטנציאל העיקרי שלהם להכנסה.

הכי מצחיק בקטע של ההמתנה בתור. זוכרת את עצמי בהתחלה עומדת ליד הספה וממתינה והבחור לא הבין שאני מחכה לו ואחרי כמה דקות שאל אם אפשר לעזור לי...

העובדה המדהימה היחידה כאן היא שמהמחקר הזה יצא מאמר?!?!
ועל זה נאמר "כך מקבלים פרופסורה במכללות"..

לגבי הטרדות... בחדר כושר אצלנו יצא לי לשמוע כמה הערות ממש מגעילות.. נגיד גם אצלי קרה שבאמצע סט מישהו עבר לידי ואמר לי "עם כל האנחות האלה פה אני עוד אגמור"
ועוד שיחה למשל בין מתאמן ומדריך שהתנהלה ממש לידי כשהנושא הוא מי נותנת ומי לא.. ומי סתם מבקשת עזרה בתרגילים אבל לעזור לה לא יוציא לך מזה טובות וכאלה 🤢
כמובן שאני לא רוצה להכליל כי הרוב המוחלט דווקא ממש מכבד.

 

[x7haim]

לגבי הטרדות... בחדר כושר אצלנו יצא לי לשמוע כמה הערות ממש מגעילות.. נגיד גם אצלי קרה שבאמצע סט מישהו עבר לידי ואמר לי "עם כל האנחות האלה פה אני עוד אגמור"
ועוד שיחה למשל בין מתאמן ומדריך שהתנהלה ממש לידי כשהנושא הוא מי נותנת ומי לא.. ומי סתם מבקשת עזרה בתרגילים אבל לעזור לה לא יוציא לך מזה טובות וכאלה 🤢
כמובן שאני לא רוצה להכליל כי הרוב המוחלט דווקא ממש מכבד.

איפה המנהל/ת בסיפור הזה?

 

[sunshine]

איפה המנהל/ת בסיפור הזה?

ממש לא היה בא לי לעשות מזה סיפור..
ומה אפשר לצפות מחדר כושר שמארגן "יום הגבר" ושמים שם עמוד עם רקדנית בלבוש מינימליסטי כדי שכולם יזילו עליה ריר (ובלי קשר אני פרגנתי לה שהיא מאוד מוכשרת ועם יכולות מדהימות)..