מידע למה לי מאמן?

[MasterSplitter]

אני כותב בפורום כאן לא מעט שנים, החל מתחילת דרכי באימוני כוח, דרך התחרות הראשונה בדימונה ועד היום שאני גר בארץ אחרת (אוסטרליה) ומתחרה קבוע כאן מזה 4 שנים.

אם נסתכל על ההתפתחות של התחום, לפחות מנקודת מבט של הפורום - הכל התחיל מתוכניות בסיסיות, בזמנו החבר׳ה החזקים של הפורום היו שופפים 140~ לחמישיות וכל שבוע היו שוברים שיאים, עם הזמן החליפו תוכניות, חלקם התחילו להתחרות, חלקם החליפו ענף וחלקם פרשו.

כמה שנים קדימה, יש כבר למעלה מ10 חבר׳ה שמושכים 300+, 700 טוטאל זה משהו די שכיח, ובפורום רואים ע״ב שבועי אנשים שופפים 200 לחזרות. מה השתנה? התחום התפתח, תחרויות זה עניין שבשגרה (יש סביב 5-6 בשנה קרב 3 מלא) וכמעט לראשונה אי פעם יש יותר מאמנים עם נסיון בהכנת מתחרים בפאוורליפטינג, מאשר אצבעות על כף יד אחת.

מה לא השתנה? הראיה המכלילה של ״איך מתחזקים״. התשובה השכיחה שכמעט תמיד מתקבלת כאן בפורום -
SS-> חיטוב עם ליניארית -> טקסס -> 531 -> גלן / סמולוב / קורטא וכו׳.
גם אני הייתי ככה, עברתי תוכניות כל כמה חודשים, מקצה לקצה, מתוכניות מבוססות תדירות לתוכניות מבוססות תרגילי עזר לתוכניות מבוססות נפח. נכשלתי ונחלשתי 3 פעמים לפני שהצלחתי להתחזק פעם אחת.

מה חסר בתוכניות האלה? התאמה. יותר מזה - התאמה נכונה. בבנייה של תוכנית אימונים חשוב להסתכל על המון משתנים שעוזרים לשער את הנפח והתדירות שעובדים בו:
*גיל
*משקל
*אחוז שומן
*ותק באימונים
*כוח
*הסטוריית פציעות
*נקודות חלשות וחזקות
*טכניקה
*התאוששות ספציפית בכל תרגיל
*אורח חיים (עבודה, תחביבים)
*תזונה
*אלכוהול ו/או סמים
*חומרים

כל המשתנים הנ״ל, אפילו אחד מהם יכול לשנות לחלוטין את התכנון של התכנית מבחינת עצימות/נפח/תדירות.

מה שמשותף לכל התכניות ה״מוכרות״ - אף אחד מהן לא מתחשבת בכל המשתנים הללו. במקרה הטוב אם המתאמן קורא את הספר / מאמר הוא יכול לעשות חלק מההתאמות הללו, בהנחה שהוא מבצע אותן כמו שצריך. מנגד, קל מאוד להניח שאתה מבין עקרונות מסויימים ולהתאים את התכנית המוכנה ולהרוס אותה לחלוטין - קרה לי המון פעמים.

בעייתיות נוספת בתוכניות מוכנות, שיש להן תאריך תפוגה. באופן חד משמעי, בשלב מסויים תפסיק להתקדם, ואז השאלה מה הלאה? עוד תוכנית מוכנה? יותר מתקדמת? מה מגדיר את התכנית ״מתקדמת״? נפח? תדירות? עצימות? תרגילי עזר? זה סובייקטיבי, וכמובן משפיע אחד על השני. בשלב מסויים המתאמן יכנס ללופ של תכניות, כל אחת מתיימרת להביא את ״הבשורה״ ולפעמים משלה את המתאמן בטווח הקצר כי הנה הגביע הקדוש, שיאים נשברים בקצב, אבל אחרי כמה חודשים מפסיקים להתקדם, הולכים אחורה, נפצעים וכד׳ (לדוגמא השיטה הבולגרית).

עד כה, ציינתי את כל מה ש״לא בסדר״, עכשיו אני אציין מקרים שראיתי התקדמות פנומנלית מ0, ומה היום הגורמים לכך.
נתחיל ממקרי קיצון - תמיד יהיו בני 16-18 שהתחילו מגיל מוקדם ופשוט יתקדמו בכל תכנית שתתן להם, לעיתים יגיעו לכוח של מתאמן בן 30 עם כמה שנים נסיון. ככה זה שאתה בן 16, הורמונים בשמיים, התאוששות מקסימלית, בלי דאגות בחיים ובלי להחזיק משרה מלאה.
עכשיו למקרים היותר ״הגיוניים״ - חבר׳ה שהתחילו בלי הרבה נסיון, לא בגיל צעיר במיוחד, עם רמת כוח סבירה ולקחו מאמן מצויין.
בדר״כ התכנית תהיה משהו מאד סטנדרטי ומשעמם, הדגשים יהיו טכניים, התזונה תהיה בשליטה ומעקב והמטרה של התכנית תהיה ברורה עם מדדי ביצוע ידועים מראש.

מה כל כך שונה? למה מאמן יכול לגרום להצלחה כל כך גבוהה? כי המאמן כן לוקח בחשבון את כל המשתנים שרשמתי. יש לך אחריות כלפי אדם שאתה משלם לו, יש לך למי לפנות בשאלות, יש מי שיגיד לך כל הכבוד ויש מי שיגיד לך שאתה לא בסדר, הרבה אנשים שואלים כאן בפורום או בהודעות פרטיות או במכון שלהם שאלה נקודתית לדוגמא ״איך להתקדם?״ התשובה היא 100% תלויה במשתנים שרשמתי. מתאמן עם תכנית מוכנה מצד אחד מקבל X מידע, אבל הפידבק מאנשים יכול לחלוטין לנגוד את עקרונות התכנית, או את מצב המתאמן. במילים אחרות - העצות שהמתאמן יקבל יכולות להיות בעלות השפעה שלילית.

מנגד, הביצועים וההתקדמות שאני רואה תחת מאמנים טובים (בארץ ובאוסטרליה) היא חסרת תקדים לעומת מתאמנים מבוססי תכניות מוכנות. לאט לאט מאמנים מתקדמים ומוציאים ממש קבוצות של מתחרים לתחרויות שמביאים מעולות.

הבהרה - אין בפוסט כוונה לקדם שום מאמן ספציפי, יש מבחר מעולה בארץ וניתן להתרשם לבד. מי שמעוניין במאמנים נוספים אני יכול לקשר בכיף.

 

[Daniel1]

למי שתהה,
Camilla זה טרול שהעתיק 1 ל-1 הודעה מקורית לצורך הבערת אש, והושעה

וואלה, עלי עבד

 

[TheTzadik]

בעזהי"ת

הסרטון היה זה:
Instagram post by Noam Steuer • May 7, 2016 at 6:52pm UTC

והשאלה היא האם מאמן שנותן למתאמן שלו להרים בטכניקה כזאת משקל שהוא ללא ספק באיזור ה90% של אותה מתאמנת בזמנו הוא מאמן טוב (לפי הגישה של הישגים מול טכניקה)
זה שהמתאמנים שלו לא נפצעו לא אומר כלום, זה כמו לתת דוגמא שסבא שלי עישן עד גיל 90 ולא היה לו סרטן...

דעתי היא שזה חסר כל אחריות מצד המאמן.

תוך כדי שהנטייה הראשונה שלי היא להבהיר שלדעתי במדינה מתוקנת מוציאים להורג על טכניקה כזו, אני מרשה לעצמי לכתוב את הדברים הבאים:

א. לפעמים תחת משקלים הקרובים לגבול היכולת הנוכחית של המתאמן, קורה והטכניקה נראית זוועה. בדיוק בשביל זה לאחר הסט או האימון יושבים ביחד ונותנים דגשים לפעם הבאה, ובהתאם לצורך גם מכניסים וריאציות או תרגילים אחרים שיכולים לעזור ליישום הדגשים.

ב. בחלקו השני של המאמר שהתחלתי לכתוב אודות הפילוסופיה של עבודת הכוח המירבי, חלק שאני מקווה בהקדם להשלימו ולפרסמו, אני עומד לכתוב בין השאר על התפקיד של עבודת רצועות ברכיים כדי לחזק את הרואו-סקוואט, ומתוך זאת אשנב לאמירה שלפעמים טכניקה גרועה ברמה נקודתית המאפשרת להרים משקל כבד יותר, תוך כדי שצריכה להיות מתוחמת ומבודדת בגבולות גזרה ברורים מאוד, יכולה אף היא להועיל - כי הרמה כבדה מאוד אינה רק כוח השרירים המיידי, אלא היכולת של הגוף להתמודד עם המאמץ הקואורדינטיבי של הפעלתם תחת משקל כבד שמקשה מאוד על הטכניקה. לאחר הרמה כבדה כמו בסרטון שהצגת, כל כמה שהטכניקה זוועתית ובמיוחד בהקשר רצועות הברכיים, אפשר לרדת 10% במשקלים ואז לבצע בטכניקה טובה משקל שבלעדי זאת המשקולן היה נחנק מתחתיו.

ג. הגינות תהיה לציין שאמנם בסרטון שהצגת הקריסה זוועתית, אך בסרטונים אחרים שהוצגו כאן היא פחות, ולכן אנחנו חוזרים לסעיף א.

סאשה ברון מדגים לקהל הרחב מהי מדינה מתוקנת:
​

 

[TheTzadik]

בעזהי"ת

הקנאה וצרות העין של כמה חבר'ה פה במאמן מביכה.
זה שהוא פאוורליפטר עם הישגים מרשימים זה רק בונוס,
אנשים מגיעים אליו בגלל התוצאות בפועל של מתאמנים שלו. מה שאותם מתאמנים לא יכלו לעשות לבד בשנה בהולמס פלייס, הוא עשה בכמה חודשים איתם.

ראוי היה שתרגישי מבוכה טרם כתיבת דברייך. אמנם כתבת אותם.

האמירה שכל דיון שיש בו דבר ביקורת כלפי דבר מה הקשור למועדון הוולקנו, נעשה על ידי קנאים וצרי עין, נסובה מיסודה על דמגוגיה אווילית (היות דברי הביקורת מגיעים מקנאים צרי עין = לא צריך להתייחס לגופו של עניין), ואינה תורמת לגופו של דיון אלא מציגה אותך באור מגוחך, רמת אוהד כדורגל המסביר בהתלהמות מדוע השופט יצא מנייאק כשפסק פנדל לקבוצה היריבה.

 

[Crossfiter]

בעזהי"ת






תוך כדי שהנטייה הראשונה שלי היא להבהיר שלדעתי במדינה מתוקנת מוציאים להורג על טכניקה כזו, אני מרשה לעצמי לכתוב את הדברים הבאים:

א. לפעמים תחת משקלים הקרובים לגבול היכולת הנוכחית של המתאמן, קורה והטכניקה נראית זוועה. בדיוק בשביל זה לאחר הסט או האימון יושבים ביחד ונותנים דגשים לפעם הבאה, ובהתאם לצורך גם מכניסים וריאציות או תרגילים אחרים שיכולים לעזור ליישום הדגשים.

ב. בחלקו השני של המאמר שהתחלתי לכתוב אודות הפילוסופיה של עבודת הכוח המירבי, חלק שאני מקווה בהקדם להשלימו ולפרסמו, אני עומד לכתוב בין השאר על התפקיד של עבודת רצועות ברכיים כדי לחזק את הרואו-סקוואט, ומתוך זאת אשנב לאמירה שלפעמים טכניקה גרועה ברמה נקודתית המאפשרת להרים משקל כבד יותר, תוך כדי שצריכה להיות מתוחמת ומבודדת בגבולות גזרה ברורים מאוד, יכולה אף היא להועיל - כי הרמה כבדה מאוד אינה רק כוח השרירים המיידי, אלא היכולת של הגוף להתמודד עם המאמץ הקואורדינטיבי של הפעלתם תחת משקל כבד שמקשה מאוד על הטכניקה. לאחר הרמה כבדה כמו בסרטון שהצגת, כל כמה שהטכניקה זוועתית ובמיוחד בהקשר רצועות הברכיים, אפשר לרדת 10% במשקלים ואז לבצע בטכניקה טובה משקל שבלעדי זאת המשקולן היה נחנק מתחתיו.

ג. הגינות תהיה לציין שאמנם בסרטון שהצגת הקריסה זוועתית, אך בסרטונים אחרים היא פחות, ולכן אנחנו חוזרים לסעיף א.



סאשה ברון מדגים לקהל הרחב מהי מדינה מתוקנת:

העניין הוא לא מה קרה בעתיד, שוב זה כמו שישווה אדם זקן שעישן כל חייו (או חצי מחייו והעישון תרם לו להורדת הלחץ ולכן חי חיים ארוכים)

אני לא רואה שום תועלת בלהכניס מתאמן לכזה סט גם אם בעתיד הטכניקה תשתפר, אין לזה שום קשר.
אנחנו מדברים על נקודה מסויימת בזמן שהמאמן אישר כזה סט ומאשר סטים אחרים (דדליפט, עוד סקוואטים שראינו מאותו מאמן) באופן תודעתי ורציף במכון שלו.
האם היית בוחר מאמן כזה לבן שלך? אני לא...
אגב , אושר הוא לא היחיד שכיחיד יש לו הישגים אך כמאמן אני לא מסכים עם שיטת האימון שלו, לא מצאתי סרטונים אך גם בעולם הרמת המשקולות אלוף הארץ לשעבר מר פבל (עד 85 , דחק 195 לדעתי) החליט להמציא טכניקה חדשה ומוזרה לסקוואט (גם להנפה ודחיקה אבל זה פחות משנה) וגם אליו את הבן שלי לא הייתי שולח.
פבל בחור חביב ובאמת אחלה גבר , אבל אני לא מסכים עם שיטת האימון שלו מה לעשות רק שהוא לא מתסיס ומעלה סרטונים שיגררו ביקורת כזאת , הוא נשאר בעולם שלו עם המתאמנים שלו אך שנפגשנו באוניברסיטה עם המאמנים והמתאמנים שלו תמיד היו דיונים על הסקוואט המוזר והטכניקה.
בשני המקרים ל2 המאמנים השגים אישיים מכובדים בעולם הכוח, אך בתור מאמנים אני לא מסכים איתם
ולא מסכים עם הגישה שהם נוקטים וזה בהקשר לדיון פה לגביי איך לבחור מאמן, אני חושב שגם לבחור מאמן צריך לדעת ולחקור , אדם ומתאמן עצלן יתלהב מכל התארים וילך אחרי המאמן שלו באופן עיוור (וניתן לראות את המגמה פה, בעולם הבילדינג ובעולם הרמת המשקולות) זה קורה בעיקר בגלל תחושת השייכות (שנמצאת אצלנו בגנים עוד מימי האדם הקדמון) והוא נכנס כל כך חזק לתוך הקבוצה שהוא לא מצליח להוציא את הראש מהתחת ולהתחיל ללמוד בעצמו , מה שכל מתאמן שהאימונים חשובים לו חייב לעשות.
מתאמנים שהם לא עצלנים הולכים וקוראים ומתעניינים לא אצל מאמן אחד אלא אצל כמה וכמה , שומעים דעות ואז מחליטים בעצמם (בדיוק כמו לבחור רופא לדוגמא) לדעתי מאמן טוב זה לא זה שהחליט לעשות כסף באמצעות שיטתיות מסויימת מיוחדת או מונופול על תחום אלא זה שלמרות התחרות ולמרות שהוא מלמד דברים שמובנים מאליו הוא מצליח להסביר למתאמנים שלו את החשיבות של הדרך , את החשיבות של הטכניקה ואת העניין שזמן לא משחק תפקיד באימונים אלא התקדמות מתמדת (גם אם אתה מתחרה) ולא על חשבון הבריאות (או הסיכון).
אני חושב שמה שקורה אצל אושר ופבל די מקביל אחד לשני , המתאמנים שלהם מגיבים בדיוק באותה צורה וזה מראה בדיוק על מה שכתבתי.

זה החצי סנט שלי לגביי העניין הזה , אין פה שום דבר אישי.

 

[udiiluz7]

עכשיו אתם מוזמנים להמשיך את הדיון בלעדי

🤣

 

[DDT]

העניין הוא לא מה קרה בעתיד, שוב זה כמו שישווה אדם זקן שעישן כל חייו (או חצי מחייו והעישון תרם לו להורדת הלחץ ולכן חי חיים ארוכים)

אני לא רואה שום תועלת בלהכניס מתאמן לכזה סט גם אם בעתיד הטכניקה תשתפר, אין לזה שום קשר.
אנחנו מדברים על נקודה מסויימת בזמן שהמאמן אישר כזה סט ומאשר סטים אחרים (דדליפט, עוד סקוואטים שראינו מאותו מאמן) באופן תודעתי ורציף במכון שלו.
האם היית בוחר מאמן כזה לבן שלך? אני לא...
אגב , אושר הוא לא היחיד שכיחיד יש לו הישגים אך כמאמן אני לא מסכים עם שיטת האימון שלו, לא מצאתי סרטונים אך גם בעולם הרמת המשקולות אלוף הארץ לשעבר מר פבל (עד 85 , דחק 195 לדעתי) החליט להמציא טכניקה חדשה ומוזרה לסקוואט (גם להנפה ודחיקה אבל זה פחות משנה) וגם אליו את הבן שלי לא הייתי שולח.
פבל בחור חביב ובאמת אחלה גבר , אבל אני לא מסכים עם שיטת האימון שלו מה לעשות רק שהוא לא מתסיס ומעלה סרטונים שיגררו ביקורת כזאת , הוא נשאר בעולם שלו עם המתאמנים שלו אך שנפגשנו באוניברסיטה עם המאמנים והמתאמנים שלו תמיד היו דיונים על הסקוואט המוזר והטכניקה.
בשני המקרים ל2 המאמנים השגים אישיים מכובדים בעולם הכוח, אך בתור מאמנים אני לא מסכים איתם
ולא מסכים עם הגישה שהם נוקטים וזה בהקשר לדיון פה לגביי איך לבחור מאמן, אני חושב שגם לבחור מאמן צריך לדעת ולחקור , אדם ומתאמן עצלן יתלהב מכל התארים וילך אחרי המאמן שלו באופן עיוור (וניתן לראות את המגמה פה, בעולם הבילדינג ובעולם הרמת המשקולות) זה קורה בעיקר בגלל תחושת השייכות (שנמצאת אצלנו בגנים עוד מימי האדם הקדמון) והוא נכנס כל כך חזק לתוך הקבוצה שהוא לא מצליח להוציא את הראש מהתחת ולהתחיל ללמוד בעצמו , מה שכל מתאמן שהאימונים חשובים לו חייב לעשות.
מתאמנים שהם לא עצלנים הולכים וקוראים ומתעניינים לא אצל מאמן אחד אלא אצל כמה וכמה , שומעים דעות ואז מחליטים בעצמם (בדיוק כמו לבחור רופא לדוגמא) לדעתי מאמן טוב זה לא זה שהחליט לעשות כסף באמצעות שיטתיות מסויימת מיוחדת או מונופול על תחום אלא זה שלמרות התחרות ולמרות שהוא מלמד דברים שמובנים מאליו הוא מצליח להסביר למתאמנים שלו את החשיבות של הדרך , את החשיבות של הטכניקה ואת העניין שזמן לא משחק תפקיד באימונים אלא התקדמות מתמדת (גם אם אתה מתחרה) ולא על חשבון הבריאות (או הסיכון).
אני חושב שמה שקורה אצל אושר ופבל די מקביל אחד לשני , המתאמנים שלהם מגיבים בדיוק באותה צורה וזה מראה בדיוק על מה שכתבתי.

זה החצי סנט שלי לגביי העניין הזה , אין פה שום דבר אישי.

חביבי, צר לי לאכזב אותך, אך אין דבר כזה התקדמות מתמדת ברמה התחרותית לא על חשבון בריאות ובטח ובטח שלא ללא סיכון.
ברגע שאתה מחליט שאתה מתחרה, אתה חותם על וויתור לא פורמלי לגבי הבריאות שלך.

תחרות תמיד תבוא על חשבון בריאות, אם יש לספורטאי מזל, הוא יכול לצאת מזה יחסית בסדר, אבל על אלמנט הסכנה אי אפשר לוותר.

אתה יכול לראות את זה בכל תחום ספורט שיש כי זה פשוט נכון לגבי הכל.

 

[TylerDurdenXx]

חביבי, צר לי לאכזב אותך, אך אין דבר כזה התקדמות מתמדת ברמה התחרותית לא על חשבון בריאות ובטח ובטח שלא ללא סיכון.
ברגע שאתה מחליט שאתה מתחרה, אתה חותם על וויתור לא פורמלי לגבי הבריאות שלך.

תחרות תמיד תבוא על חשבון בריאות, אם יש לספורטאי מזל, הוא יכול לצאת מזה יחסית בסדר, אבל על אלמנט הסכנה אי אפשר לוותר.

אתה יכול לראות את זה בכל תחום ספורט שיש כי זה פשוט נכון לגבי הכל.

צודק, אז מלכתחילה בוא נגדיל את הסיכויים שלנו להפצע.

 

[Crossfiter]

חביבי, צר לי לאכזב אותך, אך אין דבר כזה התקדמות מתמדת ברמה התחרותית לא על חשבון בריאות ובטח ובטח שלא ללא סיכון.
ברגע שאתה מחליט שאתה מתחרה, אתה חותם על וויתור לא פורמלי לגבי הבריאות שלך.

תחרות תמיד תבוא על חשבון בריאות, אם יש לספורטאי מזל, הוא יכול לצאת מזה יחסית בסדר, אבל על אלמנט הסכנה אי אפשר לוותר.

אתה יכול לראות את זה בכל תחום ספורט שיש כי זה פשוט נכון לגבי הכל.

אתה יודע שלברון ג'יימס הייתה תקופה של שנתיים ללא פציעה מ2015 עד 2017 ורוב הפציעות שלו לרוב העונה הם מעומס
תבדיל בין פציעות של עומס (דלקות כאבים פה ושם) לפציעות שנובעות מטכניקה או קבלת החלטות שגויה בגלל המאמן.
וגם תבדיל על איזו רמה תחרותית אתה מדבר, יש הבדל בין ספורטאי שמתפרנס מתחרות לבין חובבן שלא מרוויח שקל מהספורט שהוא עושה , אם אני מאמן חובבן אין סיבה להתקדמות מהירה ופציעה בגישה שלי בתור מאמן.
לדעתי מי שחושב ש׳פווארליפטינג זה לייף עחי׳ ומוותר על טכניקה בשביל התקדמות מהירה בכוח בענף הנ׳ל הוא מטומטם ואם המאמן בגישה הזאת אז גם המאמן לא משהו.
שהקריירה האמיתית שלך היא מחוץ למכון ופציעה יכולה לפגוע בה תאמין לי שכל תחרות וכל משקל על המוט מתגמד לעומת זאת ועוד קח את העובדה שאם אתה נפצע אתה חוזר כמה צעדים אחורה...

 

[Guy209]

חביבי, צר לי לאכזב אותך, אך אין דבר כזה התקדמות מתמדת ברמה התחרותית לא על חשבון בריאות ובטח ובטח שלא ללא סיכון.
ברגע שאתה מחליט שאתה מתחרה, אתה חותם על וויתור לא פורמלי לגבי הבריאות שלך.

תחרות תמיד תבוא על חשבון בריאות, אם יש לספורטאי מזל, הוא יכול לצאת מזה יחסית בסדר, אבל על אלמנט הסכנה אי אפשר לוותר.

אתה יכול לראות את זה בכל תחום ספורט שיש כי זה פשוט נכון לגבי הכל.

מה?
אני באמת מתחיל לחשוב שאנשים פה סתם מקלידים מילים בלי שום מחשבה על מה הם כותבים, או לחילופין חושבים על משהו חכם וכותבים את ההפך הגמור שלו.

מה זה המשפט הזה "תחרות תמיד תבוא על חשבון בריאות"?? דבר ראשון מדובר על מתאמנים חובבנים גג, זה שהם הולכים לתחרויות פווארליפטינג פעם-פעמיים בשנה לא הופך אותם למקצוענים, מדובר באנשים שמתאמנים שנה-שנתיים. דבר שני למה שספורט לא מקצועי יבוא על חשבון בריאות (וגם כשזה מקצועי עדיף למזער את הסיכוי לפגיעה בבריאות מאשר להגדיל אותו כאשר זה ניתן)? הם לא על חומרים, הם סה"כ חבורה של אנשים שפעם-פעמיים בשנה הולכים לתחרות פווארליפטינג והולכים לחדר כושר כדי להתחזק, חוץ מזה הם אנשים/ילדים עובדים/לומדים כמו הרבה מאיתנו.

חוץ מזה, ממתי תחרות הפכה להצדקה לעבודה בטכניקה לא טובה או לוויתור על הבריאות? אני רואה המון מתחרים ברמות הכי גבוהות ששומרים על טכניקה מושלמת. אז כאשר מדובר על מתחרים חובבניים ומטה בטח ובטח שלהתחרות לא אומר לוותר על טכניקה נורמלית ו/או על הבריאות בצורה כזו או אחרת.

באמת קשה לי לתאר עד כמה אין היגיון וקשר למציאות במה שכתבת אז יצאה לי תגובה לא משהו, אני פשוט מתחיל לחשוב על זה ונהיה לי סלט בראש עם אינספור טיעונים נגד מה שכתבת ובאופן כללי אכזבה מהפורום/בני אדם.

 

[אבי כהן]

למי שתהה,
Camilla זה טרול שהעתיק 1 ל-1 הודעה מקורית לצורך הבערת אש, והושעה

כמובן. וניחוש הגיוני יהיה שהטרול 'דובר' דווקא של אלה "שרק מעונינים בדיון ענייני על מאמנים. באופן כללי כמובן, חלילה ספציפי"
😃

 

[PowerLifting]

המון מתחרים ברמות הכי גבוהות ששומרים על טכניקה מושלמת

נכון מאוד.
אין פאוורליפטרים בטופ העולמי עם טכניקה לא טובה. בטכניקה טובה מרימים יותר.

 

[TheTzadik]

בעזהי"ת

חביבי, צר לי לאכזב אותך, אך אין דבר כזה התקדמות מתמדת ברמה התחרותית לא על חשבון בריאות ובטח ובטח שלא ללא סיכון.
ברגע שאתה מחליט שאתה מתחרה, אתה חותם על וויתור לא פורמלי לגבי הבריאות שלך.

תחרות תמיד תבוא על חשבון בריאות, אם יש לספורטאי מזל, הוא יכול לצאת מזה יחסית בסדר, אבל על אלמנט הסכנה אי אפשר לוותר.

אתה יכול לראות את זה בכל תחום ספורט שיש כי זה פשוט נכון לגבי הכל.

זו גישה כל כך תבוסתנית בעיני. תחרות פאוורליפטינג חובבנית ממש לא חייבת לבוא על הבריאות שלך, אלא גם יכולה להיות מופת של בריאות טובה. כמובן שרמה כזו דורשת הרבה יותר ידע הוליסטי ואורח חיים בהתאם, וכמובן מי שמתלבט בין האם לקחת דיאנבול או אנדרול - מראש ויתר על הכיוון הזה. כבר היו בנושא הזה דיונים ארוכים בפורום, אז לא מוצא טעם לפתוח את הנושא באופן מלא, אבל גם לא מוצא יכולת להשאיר את דבריך משל היו אמת מוחלטת.

 

[Shreder]

נכון מאוד.
אין פאוורליפטרים בטופ העולמי עם טכניקה לא טובה. בטכניקה טובה מרימים יותר.

אז למה אתה לא מנחיל את הגישה הזו הלאה?
ועדיין לא ענית לי מה אתה חושב שמנע ממך להסקביט 3 חודשים אם לא פציעה. כיף להתחמק.

 

[PowerLifting]

בעזהי"ת






זו גישה כל כך תבוסתנית בעיני. תחרות פאוורליפטינג חובבנית ממש לא חייבת לבוא על הבריאות שלך, אלא גם יכולה להיות מופת של בריאות טובה. כמובן שרמה כזו דורשת הרבה יותר ידע הוליסטי ואורח חיים בהתאם, וכמובן מי שמתלבט בין האם לקחת דיאנבול או אנדרול - מראש ויתר על הכיוון הזה. כבר היו בנושא הזה דיונים ארוכים בפורום, אז לא מוצא טעם לפתוח את הנושא באופן מלא, אבל גם לא מוצא יכולת להשאיר את דבריך משל היו אמת מוחלטת.

אתה עושה את זה כדבר בריא?
ממה שזכור לי בכל אימון אתה מוריד בקבוק קולה ואקסלים או רדבולים או מה שזה לא יהיה. זה בריא?

 

[TheTzadik]

בעזהי"ת

אתה עושה את זה כדבר בריא?
ממה שזכור לי בכל אימון אתה מוריד בקבוק קולה ואקסלים או רדבולים או מה שזה לא יהיה. זה בריא?

אני לא מושלם, ואני נמצא תחת מערכת אילוצים הרבה יותר גדולה משלך, אבל בד בבד המשקה המועדף עלי לאימון הוא דווקא חליטה ביתית של שומר עם תה ירוק, ומשתדל להרבות בצמחי מרפא, כמו גם בתזונה מגוונת בפיטוכימיקלים ונוגדי חימצון, שלא לדבר על מדיטציית נשימה למשך 30 דקות ביום, כמו גם עמידות רפואה סינית לאריכות ימים, וכהנה וכהנה.

 

[MasterSplitter]

אנסה להגיב בקצרה על מה שמצאתי לנכון:

- הכרות עם עצמך מול לקחת מאמן שלא מכיר אותך: בדר״כ בהתחלה המתאמן יפרוס בפני המאמן הסטוריה, פציעות, דרך שבא התאמן, מה הוא מרוצה ומה לא. המאמן ישלב את המידע בנוסף לדעה אישית שלו אחרי שצפה בסרטונים / לייב של ההרמות, תמיד יש תקופת ״הכרות״ שבא גם המאמן מתאים תוך כדי התכנית משתנים שונים על מנת למצוא את הנקודה האידיאלית, זה לוקח קצת זמן, אבל למאמן טוב יש יכולת לבדוק מה הגורם המגביל בהתקדמות - נפח, עצימות, תזונה, תדירות, טכניקה וכו׳ וכו׳ וכו׳. הפואנטה היא לקחת מאמן שיודע יותר טוב ממך. אם אתה מאוד מנוסה ומתקדם מעולה - אז כן, אתה לא חייב מאמן.

- מתאמן שלא מתחרה כמובן שלא חייב מאמן, אבל זה תקף לכל מתאמן לא רק פאוורליפטר. עדיין רוב המתאמנים לא מתחרים (בחדר כושר באופן כללי), ועדיין מוצאים לנכון לקחת מאמן. הכל תלוי כמה חשוב לך להגיע למטרות שלך, וכמה ריאלי להגיע אליהם לבד (200 או 300 סקוואט לדוגמא).

- לא התייחסתי למאמן מצוי בחדר כושר. רק למאמנים עם נסיון בהכנת מתחרים לפאוורליפטינג.

- ציינו כאן מקודם לגבי איך בוחרים מאמן. זו נקודה מאד חשובה שכנראה הייתה צריכה להכנס לפוסט המקורי. זה די פשוט - ע״י התבוננות במתאמנים שלו, ונסיון לחפש מישהו ״כמוך״ שהצליח עם המאמן. הכוונה היא שאם המאמן אימן רק גברים, אז אין עדויות שהוא יהיה מוצלח לנשים. אם הוא אימן רק מתחרי עלית שהתחילו איתו מ700 טוטאל, אין עדויות שהוא יודע לאמן מתחילים וכו׳ וכו׳. ההגדרה של מהו סיפור הצלחה של היא סובייקטיבית וכמובן תלויה במתאמן.

- רמה גבוהה ללא מאמן: כמובן שזה קיים. השאלה היא מהי רמה גבוהה? 500? 600? 700? 800? השאלה השניה היא כמה זמן לקח להגיע לזה. הטוטאל שלי לא רע, אבל לקח לי 5 שנים לבנות אותו בזמן שראיתי אנשים שעוקפים אותי תוך שנתיים.

- לא ריאלי לשפוט מאמן על פי ההישגים שלו. זו אינדיקציה סבירה אבל לא רלוונטית. לא הייתי לוקח מאמן שלא התחרה מעולם, אבל פגשתי הרבה מאמנים יחסית חלשים עם מתאמנים שעשו שינויים מטורפים. מנגד פגשתי מאמנים שבגלל שיקולים כאלו ואחרים לא מסוגלים לאמן את עצמם באותה יעילות ועושים אשכרה שטויות שבחיים לא היו נותנים למתאמנים שלהם לעשות. נקודה נוספת, דיברו כאן על אושר והיכולות שלו לאמן את עצמו, אושר כרגע יושב על 880 טוטאל, זה הרבה יותר קשה לאמן מישהו עם 880 מאשר מישהו עם 580. קל יותר להפצע וקשה יותר להתקדם.

- טכניקה של מתאמנים: זו נקודה טובה, אני לא הייתי רוצה לקחת מאמן ש״משתין על טכניקה״. אי אפשר להתקדם לאורך זמן בלי טכניקה טובה. השאלה מה היא טכניקה טובה, זה עניין סובייקטיבי. מכיוון שרמזו על מתאמנים של אושר לדעתי, צריך לקחת טכניקה התחלתית מול נוכחית ועל הדרך כמה התחזקו. במקרה עולה לי לראש מקרה ספציפי עם מבנה גוף מאוד בעייתי לפאוורליפטינג, טכניקה באמת רחוקה מאידיאלית, אבל... לאט לאט עם הזמן זה השתפר. תוך כדי תחרויות והתחזקות, הטכניקה עדיין לא אופטימלית, אבל אי אפשר לעשות שינויים דרסטיים תוך רגע ואפשר להתחזק ולהתחרות עם טכניקה לא אידיאלית. הכל תלוי ע״י כמה התחרות רחוקה וכמה זמן יש לשפר טכניקה. אם אתה לוקח מאמן 12 שבועות לפני תחרות (כמו חברה שלי למשל) אין לו זמן כמעט לעבוד איתך על טכניקה והלו״ז לא ממש מאפשר לו, ככה שקל לקפוץ ולהגיד חרא טכניקה, אבל יש תחרות וזו העדיפות. לא כל טכניקה לקויה מובילה לפציעות, לרוב פשוט התאוששות לא אידיאלית.

- מהי פציעה: לדעתי מצב גופני שמונע ממך להרים / לתפקד במיטבך - זה פציעה. אושר ואני חלוקים על הנושא וזה בסדר. העניין הוא שהביקורת כאן זה שעוד רגע המתאמנים פורצים דיסק / קורעים רצועה בברך. זה לא המצב. דלקות וכאבים זה עניין שכיח בספורט שלנו וגם אני סובל מזה לכל אורך ההכנה עם טכניקה מעולה וליווי צמוד של מעסה וכירופרקט. זה חלק מהמשחק במיוחד ככל שהמשקל על המוט עולה ככה רמת התחזוקה עולה.

- מאמן לעומת אינטרנט: אין שום צל של ספק, כל המידע הדרוש - קיים ונגיש. חד וחלק. השאלה כמה זבל תצטרך לסנן (הרבה מאד) וכמה זבל תחשוב שחיוני וחכם (הרבה מאד) וכמה זמן תבזבז על כל הסיפור הזה. כמו שחזרתי ואמרתי פעמים רבות, מאמן ידע איך ליישם את הידע לתכנית פרקטית לביצוע.

- אנשים מפחדים כאן מפציעות כאילו עוד שניה נגמרת הקריירה. זה קורה לצערינו, וצריך למזער. לא תמיד המאמן אשם בזה למרות שלרוב יש לו חלק בעניין. שאני נפצעתי קשה (קרע במקרבים, היפ פלקסור ואולי לברום) זה היה לחלוטין באשמתי, ולא היה קשור למאמן שלי באותה תקופה. מה שמביא אותי לנקודה נוספת, רוב הפציעות קורות במשקלים תת מקסימליים או בכלל מחוץ למכון, חברים שלי נפצעו מנהיגה, חימום, מעבר דירה וכו׳ וכו׳.

 

[Crossfiter]

אנסה להגיב בקצרה על מה שמצאתי לנכון:

- הכרות עם עצמך מול לקחת מאמן שלא מכיר אותך: בדר״כ בהתחלה המתאמן יפרוס בפני המאמן הסטוריה, פציעות, דרך שבא התאמן, מה הוא מרוצה ומה לא. המאמן ישלב את המידע בנוסף לדעה אישית שלו אחרי שצפה בסרטונים / לייב של ההרמות, תמיד יש תקופת ״הכרות״ שבא גם המאמן מתאים תוך כדי התכנית משתנים שונים על מנת למצוא את הנקודה האידיאלית, זה לוקח קצת זמן, אבל למאמן טוב יש יכולת לבדוק מה הגורם המגביל בהתקדמות - נפח, עצימות, תזונה, תדירות, טכניקה וכו׳ וכו׳ וכו׳. הפואנטה היא לקחת מאמן שיודע יותר טוב ממך. אם אתה מאוד מנוסה ומתקדם מעולה - אז כן, אתה לא חייב מאמן.

- מתאמן שלא מתחרה כמובן שלא חייב מאמן, אבל זה תקף לכל מתאמן לא רק פאוורליפטר. עדיין רוב המתאמנים לא מתחרים (בחדר כושר באופן כללי), ועדיין מוצאים לנכון לקחת מאמן. הכל תלוי כמה חשוב לך להגיע למטרות שלך, וכמה ריאלי להגיע אליהם לבד (200 או 300 סקוואט לדוגמא).

- לא התייחסתי למאמן מצוי בחדר כושר. רק למאמנים עם נסיון בהכנת מתחרים לפאוורליפטינג.

- ציינו כאן מקודם לגבי איך בוחרים מאמן. זו נקודה מאד חשובה שכנראה הייתה צריכה להכנס לפוסט המקורי. זה די פשוט - ע״י התבוננות במתאמנים שלו, ונסיון לחפש מישהו ״כמוך״ שהצליח עם המאמן. הכוונה היא שאם המאמן אימן רק גברים, אז אין עדויות שהוא יהיה מוצלח לנשים. אם הוא אימן רק מתחרי עלית שהתחילו איתו מ700 טוטאל, אין עדויות שהוא יודע לאמן מתחילים וכו׳ וכו׳. ההגדרה של מהו סיפור הצלחה של היא סובייקטיבית וכמובן תלויה במתאמן.

- רמה גבוהה ללא מאמן: כמובן שזה קיים. השאלה היא מהי רמה גבוהה? 500? 600? 700? 800? השאלה השניה היא כמה זמן לקח להגיע לזה. הטוטאל שלי לא רע, אבל לקח לי 5 שנים לבנות אותו בזמן שראיתי אנשים שעוקפים אותי תוך שנתיים.

- לא ריאלי לשפוט מאמן על פי ההישגים שלו. זו אינדיקציה סבירה אבל לא רלוונטית. לא הייתי לוקח מאמן שלא התחרה מעולם, אבל פגשתי הרבה מאמנים יחסית חלשים עם מתאמנים שעשו שינויים מטורפים. מנגד פגשתי מאמנים שבגלל שיקולים כאלו ואחרים לא מסוגלים לאמן את עצמם באותה יעילות ועושים אשכרה שטויות שבחיים לא היו נותנים למתאמנים שלהם לעשות. נקודה נוספת, דיברו כאן על אושר והיכולות שלו לאמן את עצמו, אושר כרגע יושב על 880 טוטאל, זה הרבה יותר קשה לאמן מישהו עם 880 מאשר מישהו עם 580. קל יותר להפצע וקשה יותר להתקדם.

- טכניקה של מתאמנים: זו נקודה טובה, אני לא הייתי רוצה לקחת מאמן ש״משתין על טכניקה״. אי אפשר להתקדם לאורך זמן בלי טכניקה טובה. השאלה מה היא טכניקה טובה, זה עניין סובייקטיבי. מכיוון שרמזו על מתאמנים של אושר לדעתי, צריך לקחת טכניקה התחלתית מול נוכחית ועל הדרך כמה התחזקו. במקרה עולה לי לראש מקרה ספציפי עם מבנה גוף מאוד בעייתי לפאוורליפטינג, טכניקה באמת רחוקה מאידיאלית, אבל... לאט לאט עם הזמן זה השתפר. תוך כדי תחרויות והתחזקות, הטכניקה עדיין לא אופטימלית, אבל אי אפשר לעשות שינויים דרסטיים תוך רגע ואפשר להתחזק ולהתחרות עם טכניקה לא אידיאלית. הכל תלוי ע״י כמה התחרות רחוקה וכמה זמן יש לשפר טכניקה. אם אתה לוקח מאמן 12 שבועות לפני תחרות (כמו חברה שלי למשל) אין לו זמן כמעט לעבוד איתך על טכניקה והלו״ז לא ממש מאפשר לו, ככה שקל לקפוץ ולהגיד חרא טכניקה, אבל יש תחרות וזו העדיפות. לא כל טכניקה לקויה מובילה לפציעות, לרוב פשוט התאוששות לא אידיאלית.

- מהי פציעה: לדעתי מצב גופני שמונע ממך להרים / לתפקד במיטבך - זה פציעה. אושר ואני חלוקים על הנושא וזה בסדר. העניין הוא שהביקורת כאן זה שעוד רגע המתאמנים פורצים דיסק / קורעים רצועה בברך. זה לא המצב. דלקות וכאבים זה עניין שכיח בספורט שלנו וגם אני סובל מזה לכל אורך ההכנה עם טכניקה מעולה וליווי צמוד של מעסה וכירופרקט. זה חלק מהמשחק במיוחד ככל שהמשקל על המוט עולה ככה רמת התחזוקה עולה.

- מאמן לעומת אינטרנט: אין שום צל של ספק, כל המידע הדרוש - קיים ונגיש. חד וחלק. השאלה כמה זבל תצטרך לסנן (הרבה מאד) וכמה זבל תחשוב שחיוני וחכם (הרבה מאד) וכמה זמן תבזבז על כל הסיפור הזה. כמו שחזרתי ואמרתי פעמים רבות, מאמן ידע איך ליישם את הידע לתכנית פרקטית לביצוע.

- אנשים מפחדים כאן מפציעות כאילו עוד שניה נגמרת הקריירה. זה קורה לצערינו, וצריך למזער. לא תמיד המאמן אשם בזה למרות שלרוב יש לו חלק בעניין. שאני נפצעתי קשה (קרע במקרבים, היפ פלקסור ואולי לברום) זה היה לחלוטין באשמתי, ולא היה קשור למאמן שלי באותה תקופה. מה שמביא אותי לנקודה נוספת, רוב הפציעות קורות במשקלים תת מקסימליים או בכלל מחוץ למכון, חברים שלי נפצעו מנהיגה, חימום, מעבר דירה וכו׳ וכו׳.

אני מצטער לאכזב אותך אבל הפציעות שלך הן לא ׳קשות׳ למרות שאתה חושב שכן
חוץ מזה אני מסכים כמעט עם כל מה שרשמת

 

[MasterSplitter]

פציעה קשה זה יחסי כמובן.
ביחס לפציעות שדוברו בדיון, הפציעה שלי יחסית קשה. שיקום מפריצת דיסק לדוגמא, לא יותר קשה.

עניין נוסף, שיש הבדל בין PREHAB לREHAB.
תיאורטית, מאמן יכול להיות מעולה במניעת פציעות, ולא ידע שום דבר או אפילו יגרום נזק בשיקום פציעות. חשוב לדעת מתי ולמי לפנות ברגע שנפצעים, לרוב זה לא יהיה המאמן. מאמן טוב ידע למי להפנות (עיסוי, פיזיו, כירופרקט, אורטופד וכו׳).

עניין מאוד נפוץ במתאמנים כלליים בחדר כושר זה חוסר יכולת להשתקם מפציעות, ראיתי עשרות מתאמנים (בדר״כ לא ליפטרים) שסוחבים פציעה חודשים אם לא שנים, שהיה ניתן לפתור מאוד מהר ובקלות עם איש מקצוע.

בדר״כ הדבר השגוי לעשות בשיקום - זה כלום.

 

[White Walker]

חביבי, צר לי לאכזב אותך, אך אין דבר כזה התקדמות מתמדת ברמה התחרותית לא על חשבון בריאות ובטח ובטח שלא ללא סיכון.
ברגע שאתה מחליט שאתה מתחרה, אתה חותם על וויתור לא פורמלי לגבי הבריאות שלך.

תחרות תמיד תבוא על חשבון בריאות, אם יש לספורטאי מזל, הוא יכול לצאת מזה יחסית בסדר, אבל על אלמנט הסכנה אי אפשר לוותר.

אתה יכול לראות את זה בכל תחום ספורט שיש כי זה פשוט נכון לגבי הכל.

כספורט תחרותי, בו לוקחים את הגוף לקצה גבול היכולת הגופנית זה אכן לא משהו שהייתי מגדיר כבריא. וזה בסדר, כי גם לנשום אוויר בקריות\חיפה\נשר זה לא בריא וגם לאכול אוכל מעובד זה לא בריא וגם לקחת כדור אופטלגין או אקמול שיש בו צבעי מאכל וגם ריטלין שאלפי ילדים לוקחים (וגם מבוגרים) ומה לא.

אבל לא כל אחד שמתחרה באופן חובבני לוקח את הגוף שלו לקצה היכולת, ואני די בטוח שגם לא ב 50% מסך היכולת הגנטית.
כשאני מסתכל על הצד שלא בריא בספורט תחרותי, אלה יהיו בעיקר פרמטרים של כוח על חשבון טכניקה, שימוש בחומרים ותזונה קיצונית מידיי. (אחוזי שומן גבוהים מאוד מול נמוכים מאוד אצל אלה שעולים על במה ומתייבשים לרמות מאוד נמוכות)

עכשיו, אפשר לומר שכוח תמיד יבוא על חשבון טכניקה כי סביר להניח שאף אחד לא יבצע 1RM בטכניקה מושלמת או אפילו קרובה לזה, אבל אם הבסיס הוא רעוע אז המצב בתחרות יהיה גרוע יותר לטווח הרחוק.

 

[שלד הלילה]

3 נקודות שמצאתי מעניינות וחושב שאולי יעניין מישהו לשמוע מה דעתי עליהן:

1 - אני מסכים שמאמן זה דבר חיובי, אבל מאמן טוב הוא לא רק מי שיודע להעביר למתאמנים שלו תיאוריות באימון או ללמד טכניקה, אלא גם ללמד את המתאמן לאמן את עצמו.
אם הבאת מתאמן לרמה של דירוג גבוה בתחרות מקומית אבל ברגע שהוא עובר מחיפה לערד אין לו מושג איך להתאמן יותר, אתה מאמן גרוע. מתאמן בשלב מסוים אמור לתת את דעתו בבניית התוכנית ולדעת גם לומר למאמן שלו "שמע, אני חושב שיהיה עדיף לי לעשות XYZ ולא ABC כי . . . (הכנס הסבר מנומק שלא מלווה ב"אני מרגיש שזה עובד עלי)"

2 - הסקוואט שהביאו קישור אליו כאן דרך אינסטגרם הוא נוראי ואין שום סיבה לבצע סקוואט כזה במהלך אימון. גם אני חטאתי בביצוע סקוואטים לא טובים טכנית בעבר ואני חושב שזה היה מטופש. אין שום סיבה להעמיד את המתאמן בסיכון. אם המאמן לא כשיר מסיבה כלשהי לאמן את המתאמן (כי זה אח שלו, כי זה בן דוד שלו, כי זו חברה שלו או כל דבר אחר ולכן מרגישים בנוח להעמיד אותם בסיכון) - אז אולי כדאי לשקול מאמן אחר.

3 - כמו שכבר כתבתי פעם - הדרך הכי טובה להתקדם זה לא להפצע. ברגע שנפצעים אני אוהב לחשב את זה ככה:

הזמן שלקח לך להגיע למשקל X כפול 2 = הזמן (Y) שיקח לך להחלים מפציעה ולחזור למשקל X

לכן להתאמן בטכניקה שמסכנת מתאמן לא רק שהיא לא בריאה היא גם מטומטמת מבחינת היגיון ורצון להתקדם.